מעציב שצריך לחזור לנושא הזה, אבל הטרור שוב מאיים להכתיב לנו את סדר היום. אז ראוי להיזכר איפה אנחנו חיים, מה היה כאן בעבר, ואיך זה צובע את מה שקורה עכשיו.

השב"כ מפרסם דוחות חודשיים על פעולות טרור מאז 2014. מסתבר שהרוב המכריע של הפיגועים השוטפים בכל השנים הוא זריקת בקבוקי תבערה. בסבבי הסלמה מול עזה יש ירי של מאות ואפילו אלפי רקטות. אבל יש גם לא מעט פיגועים מהסוג שראינו בחודשים האחרונים.

דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.

אחת לשבוע, בערך, אני מאנפרנד מישהו מחברי הפייסבוק שלי. זה מתחיל הרבה קודם, בהחלטה אם לאשר למישהו שפנה אליי בבקשת חברות בפייסבוק את החברות.

העיקרון המנחה אותי בהחלטה אם לאשר למישהו חברות או לא הוא זה: האם יש פוטנציאל שדברים שהוא כותב או מעלה לדף הפייסבוק שלו יעצבנו וירגיזו אותי. התרגזות והתעצבנות אינן טובות לבריאות, כך קראתי, ובמקרה זה לא מדובר בבריאות תיאורטית אלא ממש בבריאות שלי.

בעוד שאחיות ואחים בישראל מובילים את אחת ההתפתחויות המרשימות במערכת הבריאות – כוחות מקצועיים, אקדמיים וקליניים שמצילים חיים – המדינה ממשיכה להתעלם מצוותי הסיעוד. ללא שכר הוגן, תקינה מספקת והכרה חוקית – מערכת הבריאות תקרוס. הגיע הזמן לשינוי, ויום האחיות הבינלאומי שחל השבוע הוא זמן טוב להזכיר זאת.

*  *  *

ברקע שביתת המורים והגננות, שהציפה שוב את עומק המשבר במערכת החינוך, הספקנו לשכוח מגזר ציבורי נוסף שעומד בפני סכנת קריסה. הוא, לעומת אנשי חינוך, לא יכול להרשות לעצמו להשבית את המערכת, גם לא לשעה. מדובר בצוותי הסיעוד במערכת הבריאות של מדינת ישראל. גם הם סובלים משכר נמוך, מתנאים ירודים ומחוסר הערכה, אלא שאינם יכולים לשבות מכיוון שעוסקים בהצלת חיי אדם.

בלה וולושין היא אחות, מומחית קלינית לסוכרת ומרצה ומרכזת ההכשרות הקליניות בחוג לסיעוד במכללה האקדמית רמת גן.