בשבועות האחרונים המתנחלים עושים כל מה שהם יכולים כדי לכבוש את הכותרות הראשיות ולהעלות את הכיבוש למודעות: הם הטילו "סגר אזרחי" על כל שכם, פרעו בתושבי חווארה ודרך אגב גם במג"ד בצנחנים, הכו פעילת שמאל בת 70 ושלחו אותה לחמישה ימי אשפוז בבית החולים, ועוד ועוד.
בשבועות האחרונים המתנחלים עושים כל שביכולתם לכבוש את הכותרות ולהעלות את הכיבוש למודעות: "סגר אזרחי" על כל שכם, פרעות בתושבי חווארה ובמג"ד בצנחנים, הכאת פעילת שמאל בת 70 ועוד
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
מנגד, ארגון שוברים שתיקה העלה קמפיין סטירי מטלטל תחת הכותרת "כיבוש חזק לישראל", לכאורה למפלגה שהאותיות שלה בקלפי הן "דם". אבל במערכת הבחירות לכנסת ה-25 הכיבוש ממשיך להיות נוכח-נפקד. הוא מרחף אי שם ברקע, אבל אף מפלגה לא מתייחסת לכיבוש בתור נושא מהותי שראוי לבסס עליו את קמפיין הבחירות שלה. בקושי מזכירים אותו.
במקביל, התגובות בארץ לאירועים כאלה ואחרים מראות שרוב האוכלוסייה בכלל לא יודע מה קורה בשטחים. הנושא מודחק ונעדר מהשיח הציבורי כבר עשרות שנים.
כך קורה, שכשהופץ מכתב, לכאורה בחתימת שר הביטחון בני גנץ, בו הוא מודיע על אישור תרגיל צבאי של חטיבת כפיר בתוך ישובים אזרחיים, לא הבינו שזו הטרלה שנועדה להציף התנהלות שגרתית בישובים פלסטיניים בגדה. במקום זה התייחסו לַמכתב כאל מקרה חמור של זיוף מסמך ביטחוני, שמחייב חקירה של הממונה על הביטחון במערכת הביטחון.
באופן דומה, רבים התייחסו בזעזוע לכך שאחרי שמתנחלים תקפו את פעילת השמאל בת ה-70, מי שנחקר באזהרה היו פעילי שמאל אחרים ולא המתנחלים. אבל זה מה שקורה בשטחים כל הזמן: כשמתנחלים פורעים בפלסטינים, מי שנעצר ונחקר הם הפלסטינים.
במערכת הבחירות לכנסת ה-25 הכיבוש ממשיך להיות נוכח-נפקד. הוא מרחף אי שם ברקע, אבל אף מפלגה לא מתייחסת לכיבוש כנושא מהותי שראוי לבסס עליו את קמפיין הבחירות שלה. בקושי מזכירים אותו
התייחסות לשמאלנים כמו שמקובל להתייחס לפלסטינים היא השלב הראשון של זליגה מהשטחים לתוך גבולות המדינה עצמה. די מוסכם, לפחות בשמאל, שהכיבוש משחית, במובן של ההשפעות ההרסניות שלו על העם והמדינה. ישעיהו ליבוביץ כתב כבר סמוך למלחמת ששת הימים ב-1967:
"המדינה השלטת על אוכלוסיה עויינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל".
ואכן, פעולות אלימות ובלתי חוקיות המקובלות בשטחים זולגות לתחומי מדינת ישראל.
אבל מעבר לכך, הכיבוש גם מושחת. מושחת במובן שהוא רע ובלתי מוסרי, וגם מושחת במובן הכלכלי של ניצול כוח לרעה למטרות רווח כספי.
יש הרבה דוגמאות לניצול כלכלי של השטחים הכבושים ושל התושבים הגרים בהם. במהלך שנות הכיבוש, בערך חצי מאדמות המדינה בשטחים (כלומר שטחים שאינם בבעלות פרטית) הוקצו לשימושים שונים. כמעט כל ההקצאות האלה היו להתנחלויות או לגופים ישראלים. חלקיק אחוז בלבד הוקצה לשימושם של התושבים הפלסטינים. השטחים המוקצים משמשים לא רק לבניית התנחלויות, אלא גם לחקלאות, למחצבות, ולמזבלות.
במקביל, במקרים שונים גדר ההפרדה והגבלות ביטחוניות מגבילים את הגישה של הפלסטינים אפילו לאדמות פרטיות שבבעלותם, ומתנחלים משתלטים על מקורות מים. כתוצאה, נפגעת היכולת של הפלסטינים לפרנס את עצמם מחקלאות כפי שעשו בעבר.
הפתרון שלהם הוא לעבוד בישראל, מה שמייצר אספקה של כוח עבודה זול ונטול זכויות סוציאליות. לכאורה העבודה בישראל מוגבלת על ידי הנפקה של אישורי עבודה. אבל כולם יודעים שזו פיקציה, וגדר ההפרדה מלאה חורים שמאפשרים לעובדים להגיע. ועבודה בלי אישורים רק הופכת לעוד מנגנון להפעלת כוח על העובדים.
מעבר לכך פעולות אלימות ובלתי חוקיות המקובלות בשטחים זולגות לתחומי המדינה, הכיבוש גם מושחת. במובן שהוא רע ובלתי מוסרי, ובמובן הכלכלי של ניצול כוח לרעה למטרות רווח כספי
דוגמה נוספת היא נושא הריסת הבתים. בארץ שומעים על הריסת בתים של פלסטינים רק בהקשר של ענישת מחבלים ומשפחותיהם. אבל זה רק בערך אחוז אחד מההריסות. כמעט כל ההריסות הן בגלל בנייה בלתי חוקית, כלומר ללא אישור בנייה.
לכאורה זה מוצדק לגמרי – אם בונים באופן בלתי חוקי, ראוי שהמבנים יהרסו. אבל זה רק בתנאי שיש אפשרות לבנות באופן חוקי. הבעיה היא שבשטחי C, שבהם ישראל אחראית על המנהל ובפרט על התכנון והבנייה, פלסטינים לא יכולים כמעט לקבל אישורי בנייה. בעשור האחרון מוגשות בכל שנה מעל 400 בקשות לאישורים, ומאושרות בקשות בודדות; למשל ב-2020 אושרו חמש בקשות, וב-2019 אושרו רק שתיים.
כך השלטון הצבאי יוצר מסגרת קפקאית שמכתיבה לנתינים חוקים, ובו זמנית לא מאפשרת להם לעמוד בדרישות החוקים האלה. כתוצאה, כל מי שחי תחת הכיבוש הוא אוטומטית עבריין, ואפשר לרדוף אותו במסגרת החוק.
מעבר לכך, השטחים משמשים גם כשדה ניסויים והדגמות לתעשייה הביטחונית. הדוגמה המוכרת ביותר לכך היא הרחפנים, שמנטרים כל פעולה ברצועת עזה, ומשמשים גם כפלטפורמה לביצוע חיסולים ממוקדים. לאחרונה דווח כי הפרקטיקה הזו תיושם גם בשטחי הגדה המערבית. כמו כן דווח על הצבה נסיונית של נשק המופעל מרחוק בעיר חברון. שימוש בפועל בצורה זו במערכות נשק משמש לאחר מכן כמקדם פרסומת לצורך יצוא שלהן לארצות אחרות – קנו את הנשק שמאפשר לצה"ל לשלוט בשטחים.
השלטון הצבאי יוצר מסגרת קפקאית שמכתיבה לנתינים חוקים, ובו זמנית לא מאפשרת להם לעמוד בדרישותיהם. כך כל מי שחי תחת הכיבוש הוא אוטומטית עבריין, שאפשר לרדוף במסגרת החוק
המצב המשפטי בשטחים הוא ששתי קבוצות אוכלוסייה חיות תחת משטרים חוקיים שונים ונפרדים. הישראלים בהתנחלויות כפופים לחוקים האזרחיים של מדינת ישראל, למרות שאינם חיים בגבולות המדינה. שכניהם הפלסטינים, לעומת זאת, כפופים לשלטון הצבאי של הכיבוש.
אחד ההבדלים הוא במערכת המשפט. מתנחל שיואשם בזריקת אבן יישפט בפני שופט אזרחי ישראלי לפי החוק הפלילי הישראלי. פלסטיני שעבר אותה עבירה באותו המקום יישפט בפני שופט צבאי על פי החוק הצבאי.
בהרבה מקרים הישראלי בכלל לא יישפט והפלסטיני כן, בין אם בגלל שהמשטרה והצבא מתמקדים בתפיסת פלסטינים ונמנעים אפילו מלחקור מתנחלים, ובין אם כי גיל האחריות הפלילית תחת הדין הצבאי נמוך יותר מאשר תחת חוקי המדינה. התיאור היחיד למערכת שלטונית שבה קבוצות אתניות שונות כפופות למערכות חוקים שונות הוא אפרטהייד.
דוח חדש של האגודה: שלטון אחד, שתי מערכות חוק – http://t.co/fh0E5iQbbI
— Born Equal (@BornEqualBlog) December 3, 2014
הרעיון של "ניהול הסכסוך" מניח שהזמן פועל לטובתנו. זה לא כך. אנחנו אחראים לכך ששניים או שלושה דורות של פלסטינים גדלו כאן לא רק ללא זכויות אלא גם ללא תקווה. ומי שמחנך אותם לשנוא אותנו זה לא מערכת החינוך שלהם אלא צה"ל, בהשראת המתנחלים.
"ניהול הסכסוך" מניח שהזמן לטובתנו. זה לא כך. אנחנו אחראים לדורות של פלסטינים שגדלו ללא זכויות ותקווה. ומי שמחנך אותם לשנוא זה לא מערכת החינוך שלהם אלא צה"ל, בהשראת המתנחלים
הכיבוש כבר בן 55 שנים. זה לא מצב זמני והוא לא יעלם מעצמו. ולכן זו האחריות של כולנו לדעת מה קורה בשמנו בשטחים שתחת שליטתנו, ולנסות לעשות משהו בנדון. וראוי שזה גם יהיה חלק מהשיח בתקופת בחירות, ושהמפלגות השונות יתייחסו לנושא. המשך ההתעלמות משחק לידי מי שמרוויח מהמצב, או חושב שהוא מרוויח מהמצב ומוכן לסכן את העתיד של כולנו.
דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו