ישות החמאס בעזה פתחה במלחמה כנגד ישראל. את המלחמה היא פתחה בחדירה לתוך שטח ישראל, השתלטות על יישובים וריכוז של אלפי חוגגים במסיבת טבע ורציחות של אזרחים, שרבים ביניהם ילדים, נשים וקשישים. על זה נאמר "אין מחילה" לישות ולעושי דברה. פשוט רוצחים.

החדירה, הרציחות והחטיפה של האזרחים מבתיהם ומהמסיבה, וגם כאן יש ילדים, נשים וקשישים, היא מושא לגאווה אצלם – אצל הישות הממסדית החמאסית, וגם כנראה אצל תומכיה הרבים ברצועת עזה, וכנראה גם בשטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון.

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים" אשר יצא לאור בספטמבר 2019 בהוצאת "ידיעות ספרים". ספר נוסף שלו "אכזבה וגאווה - מלחמת יום הכיפורים" יצא לאור ב-2023 בהוצאת "טפר - הוצאה לאור".

אולי זה בגלל שהבן שלי במילואים כבר חודשיים אבל נראה שנתניהו התאהב בקונספט. כמה נשבר מ"מסיבות" העיתונאים שהוא מקמבן לעצמו, כולל איפור כלות כבד, מייק אפ ברונזה מוגזם ושיער באפור עכבר מודבק לקרקפת. בכל זאת, המון הופעות בתקשורת. האיש מאוהב בעצמו ברמות של כלה.

במסיבות שארגן לעצמו השבוע, וזה באמת נראה כמו מסיבה, כבר התנתק מחללית האם (העם באבל ולא ירגיש) וריחף בענן רעיל של שביעות עצמית ורהב ריק. אני ואני ואני, העתק-הדבק של שליט צפון קוריאה. אנחנו רק סטטיסטים בשואו המטורף והלא נגמר שלו. אין עיתונות נושכת והקואליציה היא מחילת עכברים מפוחדים. אין על מי לסמוך ואין די בוז בעולם עבורם.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

האם החברה הישראלית מסוגלת להתמודד עם דילמות קורעות לב ונשמה כמו דילמות המו"מ על גורל החטופים?

זו שאלה קשה, שכן לאיש בישראל אין ניסיון, ידע או יכולת להכריע בין נשים לילדים, בין נשים לגברים, בין אזרחים לחיילים מול משפחות החטופים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

צעירים ומוכשרים לרוב ברחו כמו מאש מפוליטיקה. הם היו ציניים ואנוכיים כטרנד ובחרו להתמקצע, לעשות כסף ולבנות קריירה. הפוליטיקה נשארה לבינוניים ומטה, לקיצוניים ולמקושרים, שמצאו חן בעיני ידוען כלשהו, אשר הקים סוג של מיזם שנקרא מפלגה.

כמות הרפש, ההשמצות והאשפה המוטחת הרחיקו טובים מן הזירה. עכשיו אנחנו משלמים את המחירים של הפקרת הזירה: בשירות ציבורי בלתי מתפקד כמעט בשעת מלחמה, שירות שמופעל באמצעות מאכערים וגוזרי קופונים, בחינוך המופרט שקורס ובבתי הספר שפסקו לחנך, באוכלוסיות שאינן עובדות אבל מצהירות שאנחנו מתקיימים בזכותן, בשחיתות שנעשית מהמקפצה והפכנו אדישים כלפיה, ובאלימות הגואה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.