כשהמחבלים חדרו לעוטף עזה בשבת שעברה, עמית סגל דהר לאולפנים ולרשתות החברתיות. הוא הפר את שגרת החג בשביל "קיפוח נפש": צו האחדות. "אשמים אנחנו", הכריז הארכיטקט העיתונאי של הממשלה הנוכחית, "צריך להפסיק לריב עכשיו".

מאז הוא מקפיד להחמיא לבני גנץ על מסריו ואף דירבן אותו להיכנס לממשלה. לעיתונאים אחרים מהימין, כולל פלוגות ההסתה של ערוץ 14, לקח יותר זמן להתעשת. אבל כשזה קרה, גם הם נמלאו כולם בקריאות קצובות בגרון ניחר: "אחדות, אחדות, אחדות".

כולנו יחד, כולנו מאוחדים, זאת לא השעה למחלוקות, את השאלות הקשות נשאיר לאחר כך – זה המסר גם של השרים שבהתחלה הסתתרו בבונקר, חרדים מאימת פלוגות יונית לוי, אבל אט־אט מתעשתים וחוזרים לפעולה.

לא פעולה של הזרמת כספים ועובדים לעוטף חלילה – או שיקום מערכות המדינה הקורסות – אלא בשירות ה"אחדות בעם", שמטרתה העיקרית היא למנוע מעיתונאים לשאול שאלות קשות, ולקוות שהזמן ישכיח את החרפה.

פרשננו עמית סגל בדמעות: "זה בלתי נתפס שעדיין בשעה הזו לא מתעלים לגודל השעה האנשים שכולנו בחרנו בהם ומקימים ממשלה, אני אפילו מתבייש"@amit_segal pic.twitter.com/f1P0TPlSP6

— החדשות – N12 (@N12News) October 9, 2023

ואכן, קשה לחשוב על לחימה בלי אחדות. קשה לחשוב על גיוס מילואים בלי תחושת אחדות. קשה לחשוב על מריבות פנימיות ומחלוקות סרק כשהתותחים רועמים. כדי להילחם באויב, צריך לסגור שורות, לצופף עמדות, להשכיח מכאובים. במובן זה, סגל צודק: כניסת גנץ לממשלה היא אכן מעשה חשוב ואחראי.

אבל ראוי לזכור ש"אחדות" היא אינה ערך עליון בפני עצמו. להיות מאוחדים זה לא אידאולוגיה; הסכמה מלאה בין כולם היא אינה זכות יסוד או חובה אזרחית במדינה דמוקרטית. חמאס גם כן "מאוחד". גם כתות ברחבי העולם מאוחדות.

לא בכדי הגיבורים הגדולים של שואת כיפור 23 אינם בין מטיפי האחדות, אלא דווקא המושמצים שעמדו מחוץ לאוהל בשנים האחרונות והצביעו על פגמיה

למעשה, בשם ה"אחדות" מתבצעות הזוועות הקשות ביותר. האחדות יכולה להיות ראש חץ לפעולה חיובית, אבל גם גורם מפחיד, מאיים, מצמית ומשתיק. לא בכדי הגיבורים הגדולים של שואת כיפור 23 אינם בין מטיפי האחדות, אלא דווקא המושמצים שעמדו מחוץ לאוהל בשנים האחרונות והצביעו על פגמיה.

בין ה"חתיארים" שסירבו להתאחד אפשר למצוא את יאיר גולן, שהפך לקצין מבצעים של הלחימה מטעם עצמו; נועם תיבון, שהציל בנשקו את בני משפחתו; בני הקיבוצים המשוקצים שחיכו 12 שעות לבוא הצבא ונלחמו בכוחות עצמם ועוד.

לעגו להם, טינפו אותם, קראו להם בוגדים. אולם, כשהמחבלים חדרו, לא הופיע לא צבא ולא משיח – ורק עליהם נותר לנו להישען. אפילו עכשיו גורמים משוקצים כמו "אחים לנשק" עדיין מגבים את מערכות המדינה המשותקות.

לא צריך להיות יותר מדי סקפטי כדי לחשוד שחלק מנואמי ה"אחדות בעם" בסך הכול מנסים למלט עצמם מאחריות. בתוך הסל הזה אפשר לכלול רבים מהשרים, הח"כים והפסאודו־עיתונאים שעסקו בהסתה בלתי פוסקת נגד כל מה שזז: מהנשיא ג'ו ביידן, דרך הטייסים ועד הקיבוצים, יאיר גולן, עיתונאי השמאל, ישראל הראשונה, אחים לנשק, מערכת המשפט ועוד.

אם בשם האחדות ישנה הכאה על חטא, ענווה, לקיחת אחריות, שינוי גישה והכרה בכך שלא כל מי שאינו מיישר קו עם הממשלה הנוכחית הוא בוגד – יש לברך על כך

ברשימה הזאת מצויים רבים מהגיבורים שהתעוררו בזמן שממשלת ישראל הייתה עדיין הלומת קרב. כולל, אגב, בג"ץ, שכצפוי וכמקובל לא העז להתערב בשיקול הדעת הצבאי ב"חרבות ברזל". עכשיו הם משבחים אותו, אך בשנייה שהדי הקרבות ישכחו וה"רפורמה" תשוב לשולחן – הם ישכחו את זה.

אם בשם האחדות ישנה הכאה על חטא, ענווה, לקיחת אחריות, שינוי גישה והכרה בכך שלא כל מי שאינו מיישר קו עם הממשלה הנוכחית הוא בוגד – יש לברך על כך. אם האחדות נועדה לשמש תרופה למדינה מסוכסכת, מפולגת ושסועה, במידה רבה בגלל מדיניות מכוונת – אני בפנים.

שלט תמיכה בצה"ל בכיכר אתרים, תל אביב, 10 באוקטובר 2023 (צילום: Avshalom Sassoni/Flash90)

אבל אם האחדות היא בסך הכול משקה צבעוני ומתקתק שבתוכו נמהלת גלולת רעל, שמטרתה לאלחש כל ביקורת, אז ראוי להיזהר ממנה כמו מאלכוהול מזויף או מסם אונס. לא רק שהיא לא תקדם "ניצחון", היא עלולה למנוע אותו.

את הסימנים הראשונים לאחיזת העיניים רואים כבר כעת, עוד בטרם קברנו את המתים או אפילו הצלחנו לאמוד את מספרם כראוי. כף רגלם של רוב שרי ישראל עוד לא דרכה בעוטף עזה, ורובם לא ביצעו פרומיל מתפקידם המקצועי, עבורו הם מקבלים כסף – וכבר במצוות ה"אחדות" הם חזרו להסית.

בחסות הדרישה ל"אחדות", איתמר בן גביר מבקש לעודד "שומר חומות 2", אראל סג"ל משווה בין עזה לחווארה, אספסוף יורה זיקוקים מחוץ לביתו של ישראל פריי –ובשטחים מתנחלים יורים בפלסטינים

בחסות הדרישה ל"אחדות", איתמר בן גביר מבקש לעודד "שומר חומות 2", אראל סג"ל משווה בין עזה לחווארה, אספסוף יורה זיקוקים מחוץ לביתו של ישראל פריי (בגלל שהעז לומר קדיש על הילדים פה ושם) – ובשטחים מתנחלים יורים בפלסטינים, אולי כדי להבעיר גם את הגדה המערבית.

בחסות אותה "אחדות", מבקשים פרנסי ה"רפורמה" כמו שמחה רוטמן להלבין את התנהגותם הנלוזה בשנה האחרונה. וראש הממשלה? בניגוד לשותפו החדש בני גנץ הוא כמעט שלא התייחס לאחדות בנאומו טרוט העיניים בשבוע שעבר.

מפגין נגד ראש הממשלה בעקבות המחדל שהוביל לטבח בעוטף עזה, 11 באוקטובר 2023 (צילום: Avshalom Sassoni/Flash90)

הוא עדיין סירב לחבק את הקיבוצים והמושבים בעוטף עזה או אפילו להזכיר אותם במילה. וכשיצאה אחר כך הודעה מלשכתו על מסיבת העיתונאים, היא כללה כמעט את כל נאומו שלו, אבל רק שבריר מנאומו של גנץ, שקוצץ כהוגן. עולם כמנהגו נוהג.

מצעד הצביעות, שבמסגרתו מהללים עכשיו את ג'ו ביידן, הנשיא האמריקאי שעד לפני חמש דקות נחשב אנטישמי בכלל, בן דמותו של פרעה אליבא דשלמה קרעי, אינו יכול להיחשב "אחדות". זוהי איוולת. גם ההתחמקות המרושעת מאזכור המילים "עוטף עזה" ו"קיבוצים" בהודעות הממשלה, לרבות נאומי ראש הממשלה, אינם מצביעים על רצון כן ואמיתי להתאחד סביב הקורבנות.

החשד המיידי, שיש לו שפע הוכחות מהשנים האחרונות, הוא כי הקריאות לאחדות אינן אלא מפגן צביעות שמטרתו לחלק את האחריות "בין כולם". ואם "כך עושות כולן" – אז אין אשמים

החשד המיידי, שיש לו שפע הוכחות מהשנים האחרונות, הוא כי הקריאות לאחדות אינן אלא מפגן צביעות שמטרתו לחלק את האחריות "בין כולם". ואם "כך עושות כולן" – אם כולם רשלנים, וכולם מופקרים, וכולם אשמים – אז אף אחד לא אשם.

ואם אף אחד לא אשם, אז כשהתותחים יידמו סוף־סוף, המתים יקברו ואמצעי הלחימה יחזרו למחסני החירום – הכול ישוב למקומו: השנאה, ההסתה ובעיקר סדרי העדיפויות העקומים שהובילו למצב הנוכחי.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מוסר הצהרה בשידור חי בשישי בערב, 13 באוקטובר 2023 (צילום: צילום מסך, יוטיוב)