מול מתקפת הזוועות הארורה של חמאס, זכינו לראות משהו שאפשר לכנותו נס גלוי. פתאום, כמו אותו רובוט זועם מסרטי "שליחות קטלנית", רסיסי העם המפוצל שלנו התחברו להם יחד לגוף אחד בעל מטרה אחת – ניצחון. כל הסדקים התאחו, כל השברים היו כלא היו. עם כזה, עם רוח כזו, דינו שינצח.

יחד עם רוח הקרב הזו נושבת בקרבנו עוד רוח – רוח התקווה. תקווה לשמירה על אחדות העם גם לאחר הניצחון. גם הרוח הזו היא רוח מאוחדת. ימין ושמאל, דתיים וחילונים, תומכי ביבי ומתנגדיו – כולנו חיים את התקווה הזו ומאמינים בה.

אבל, תקווה זו עומדת מול סכנה חמורה. דווקא הניצחון עשוי לייצר סכנה שאם לא נהיה ערים לה, היא עלולה לפורר לנו את נס האחדות באחת ולגרור אותנו לפירוד חמור אף יותר מאותו הפילוג בו היינו ערב האסון.

דווקא הניצחון עשוי לייצר סכנה שאם לא נהיה ערים לה, היא עלולה לפורר לנו את נס האחדות באחת ולגרור אותנו לפירוד חמור אף יותר מאותו הפילוג בו היינו ערב האסון

גלולת הרעל טמונה במסקנות שאנו עתידים להסיק מהאסון ובהשלכות המסקנות האלו על אחדותנו. גם כאן כולנו מאוחדים סביב הברור מאליו, והוא שאסון שכזה אסור שניתן לו לחזור, וכי מניעת האסון הבא צריכה להיות המשימה העליונה שלנו.

אבל השאלה מה ימנע את האסון מלהישנות, היא שעתידה לגרור אותנו לפילוג עמוק, ואולי חמור ואלים עוד יותר מהפילוג בו היינו ערב האסון.

השאלה לגבי מניעת האסון העתידי מתפצלת לשתי תשובות המנוגדות קוטבית האחת מהשנייה.

גישה האחת, הימנית, גורסת כי חזות חמאס היא חזותו האמיתית של העם הפלסטיני כולו ועל כן אנו חייבים להקשיח עמדות מולו – כי כל ויתור יגרור אסון.

הגישה האחרת, השמאלית, גורסת כי דווקא העמדות הקשוחות שהצבנו לפלסטינים עד היום הן שהובילו לפורענות הזו, וכי הדרך היחידה לחמוק מהישנות האסון היא לוותר מרצוננו על השליטה עליהם, הרעיון שמוכר כפתרון שתי המדינות.

שתי הגישות המנוגדות האלו אמנם היו פה גם ערב האסון, אולם הן נהגו באווירה תיאורטית. עכשיו הן עתידות לקבל ממד קיומי מיידי, ורמת החרדה של כל צד מיישום הפתרון ההפוך עלולה להסלים לכדי עימות אזרחי.

שתי הגישות המנוגדות האלו אמנם היו פה גם ערב האסון, אולם הן נהגו באווירה תיאורטית. עכשיו הן עתידות לקבל ממד קיומי מיידי, ורמת החרדה של כל צד מיישום הפתרון ההפוך עלולה להסלים לכדי עימות אזרחי

מה שעלול להסלים את המצב עוד יותר, הוא יחס העולם אלינו. עליית מפלס החרדה לעתיד לא מוגבלת לגבולותינו, והיקף מעורבות העולם בכלל ובנות בריתנו בפרט בניהול המשבר היא סימן לבאות.

העולם מקיים חזית כמעט אחידה לטובת פתרון שתי המדינות, אולם עד היום זה נתפס כרעיון אמורפי שאפשר להזניח את הטיפול בו. גם בעולם גל ההלם שאסון המתקפה יצר, עתיד לשנות את הגישה הזו ולדרבן את העולם בכלל, ובנות בריתנו בפרט, ליצירת לחץ לא מתון עלינו לקדם את הפתרון הזה.

זהו פתרון שנחווה בימין כמתכון בטוח להתאבדות מדינתית, ואם הימין יידחק לפינה הזו הוא לא יוותר בקלות על עולמו זה, בין אם הוא יחזיק ברוב במדינה או במיעוט.

העימות הבא עתיד להיות עימות פנימי קשה, ואם חפצי חיים אנחנו הרי שאנו נדרשים כבר עתה, עוד בטרם המשבר חלף – ובימים בהם אנחנו עדיין מסוגלים לדבר האחד עם השני – לבנות לעצמנו מסגרת מובנת לניהול אותו עימות פנימי העומד לפתחנו. מסגרת שתתבסס על חשיבה רציונלית וקונסטרוקטיבית שתתבסס על עובדות מחקריות ולא פרטנזיות רגשיות, לבניית נתיב מוסכם לעבר העתיד.

ויפה שעה אחת קודם.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.