אני חושש שכחול-לבן עשו טעות קשה בכך שאיפשרו לבנימין נתניהו לקבל את המנדט להקמת ממשלה תחילה. יש סיכויים, למרות הספין ההפוך שלו, שיצליח. אבל אם בני גנץ אכן יקבל את המנדט אחריו, כדאי מאד שיחליף דיסקט.

יש מי שיופתע מעצם הטיעון שביבי עשוי להצליח, וזה משקף התקדמות מסויימת בבחירות מועד ב'. לפחות נגמרה הגישה האינפנטילית שהאיש כל-יכול.

כך זה עשוי להראות: נתניהו משכנע את החרדים להעניק לליברמן כמה ניצחונות בנרטיב החילוני – מסחר ותחבורה בשבת וחוק הגיוס האנמי ממילא, למשל – בתמורה לממשלת ימין נוספת והמשך המימון הסחטני של הישיבות. ליברמן יקבל קרדיט על ההתקדמות ואולי אפילו רוטציה לשנה (מי שמאמין להכחשותיו מוזמן לקנות את המכונית המשומשת שלי). כחול-לבן תוכל לחגוג את "הניצחון" שלה באופוזיציה עד 2023.

אם זה לא יקרה, אני מציע לגנץ לשבור את הכלים. כן, אני יודע, זה לא בגנים שלו. אבל כדאי מאד להתאמץ.

הדה-לגיטימציה של המפלגות הערביות הייתה תעמולת נתניהו קלאסית ולמרבה הצער, זה הצליח. מתוך הבנה שהשמאל לא יוכל למשול בשום תרחיש סביר בעתיד הקרוב ללא הערבים, הוא ביקש להוציא אותם מהשיח: כך התבקשנו להסכים שהציונות היא הבסיס ללגיטימיות פוליטית.

האמנם?

חברים: הציונות היא הרעיון שליהודים צריכה להיות מדינת לאום בארץ ישראל. זה רעיון מעניין, למרות שלא כל היהודים תומכים בו ולא כל השותפים הקואליציוניים החרדים של נתניהו תומכים בו. אין זה מבחן הנאמנות העיקרי של מדינת ישראל. הנאמנות למדינת ישראל היא מבחן הנאמנות של מדינת ישראל.

אפשר לבקש מהאזרחים הערבים להיות נאמנים למדינה, ולרוב הם כאלה, לטעמי יותר מהימין המשיחי. אי אפשר לבקש מהערבים להיות ציונים. זו שטות מוחלטת, צביעות וטמטום. ערבי שיטען שהוא כזה, אני לא אאמין לו.

אבל נתניהו הצליח לדפוק למספיק אנשים את המוח כך שאפילו בשמאל יש המקבלים את הטיפשות הזו. הם מוכנים להוציא את הערבים מהחשבון הפוליטי ובזאת לחסל את הסיכויים שלהם עצמם להיות בשלטון. זה שיקוף עצוב של חולשת דעת ורפיון כללי בשמאל.

כן, חלק מחברי הכנסת הערבים לא נחמדים. הם אינם נטולי אשמה אכל הם נמצאים במצב רגיש שראוי להבנה. רוב הבעה עם בל"ד. אך אפילו שלושת חברי הכנסת של בל"ד אינם ראויים לדמוניזציה שעברו. אפשר לפרש כמה אמירות שלהם כתמיכה במחבלים אחדים; כך המצב גם עם כמה יהודים ימניים. יש פה סכסוך נורא, אין הרבה חבר'ה טובים, ויש אנשים שאומרים דברים מטופשים. חייבים להתקדם.

נתניהו בוודאי לא היה מעלה על הדעת לוותר על הערבים אם המצב היה הפוך. אין לו טיפת בושה. אסור שלגנץ תהיה בושה. אם הוא יקבל את המנדט עליו לפנות מייד לערבים. מי שלא אוהב את זה מוזמן למחות בכיכר רבין.

נידוי הערבים הוא דבר שנראה נורמלי לחברה לא נורמלית – עד שיום אחד הוא קורס.  קורס כתוצאה של מנהיגות.

לליברמן ייאמר: עם תמיכת הערבים אפשר ליישם את סדר היום החילוני שלך, הרבה יותר ממה שתקבל מהליכוד. אולי אפילו לימודי ליבה וסוף המונופול האורתודוקסי.

אני לא מקל ראש. תהיה טלטלה בציבור היהודי והפגנות וזעקות שבר. חלק מזה יבוא מגזענות (ההסתה של נתניהו כבר מוכנה בקופי-פייסט) וחלק מהכרה שהמצב בהתחלה עשוי לסבך ענייני בטחון מסויימים.

אבל הערבים (אולי בניכוי בל"ד) כל כך כמהים ליחס לא מחפיר שלהערכתי בתמורה לחיבוק שכזה הם יעשו הרבה כדי לא להקשות. תשעה מהם יספיקו גם עם כתומכים מבחוץ.

וכנראה שתוך זמן לא רב הממשלה תחדל להיות תלויה בערבים. לליכוד ולש"ס תהיה הזמנה פתוחה להצטרף. ש"ס עשויה לבוא כמעט מיד (רק כדי לדפוק את ליצמן זה כדאי) ובהמשך גם ליכוד, אחרי שייפרד מנתניהו שכנראה יפנה למשפטיו . כך שליברמן בסופו של דבר יקבל אפילו את ממשלת האחדות שהוא כה רוצה.

יידרשו הרבה אומץ ורטוריקה חיובית מצד גנץ – מבחן מנהיגות אמיתי. זה יותר מסובך מאשר לשכנע שמאלנים להצביע לגנרלים חביבים בתקווה להפיל את נתניהו. אבל ייתכן שזה ייעודו.

אם מהלך כזה יצליח זה יהיה מרהיב במישור הפנימי.  זה יהיה ארגון מחדש של המבנה הפוליטי והחברתי, בכיוון של חברה נורמלית יותר.

זה יאתחל באיחור מביש את תהליך שילוב אזרחי ישראל הערבים בענייני המדינה, גם אם הם לא יצטרפו בתחילה לקואליציה כשותפים מלאים. מחוקקים הגונים כמו אחמד טיבי ואיימן עודה יהיו ראשי ועדות בכנסת. התקציבים יהיו יותר שוויוניים. המשטרה תתחיל להתייחס למגזר. תושביו ירגישו שיש להם קול. הסיכון לתסיסה יירד ויחסי יהודים וערבים ישתפרו. אלה יעדים חשובים ביותר.

בעניין הפלסטיני יימשך הקיפאון כמובן, אבל אולי לפחות ייעצר מצעד האיוולת של עיבוי ההתנחלויות.

מה הסכנה הגדולה? שזה ייכשל ונלך שוב לבחירות חוזרות? המשך שלטון הימין הרבה יותר מבעית. מנהיג יודע לקחת סיכון. מנהיג עושה את הדבר הנכון.

כרגע ליברמן אומר שהוא לא ילך על זה – אבל זה כרגע.

התרחיש מהווה ניצחון כה גדול לכוחות התבונה בישראל, עד כי אפילו ליברמן כנראה יבין. הוא אדם מאוד מוזר אבל הוא לא טיפש.  ייתכן, וכאן אני מסתכן קצת, שהוא גם לא בהכרח מרושע.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

בפרק הקודם במסע: מאי 1993, בעיר הגדולה בבוסניה-הרצגובינה, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו ושמים את פעמינו במכונית המשוריינת שלנו אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד לשבועיים הקרובים.

את הצילומים בסרייבו אנחנו מתחילים בבית הכנסת האשכנזי הגדול עם כמה ״צילומי אווירה״ ופנייה למצלמה של מרטין הכתב, שמסכם לצופה בבית את המצב בעיר אחרי 400 ימים של מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור.

בית הכנסת האשכנזי בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

מרטין הכתב מסכם לצופה בבית את המצב בעיר סרייבו אחרי 400 ימי מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור

כשאנחנו חולפים במהירות ברחובה הראשי של סראייבו אל עבר ההולידיי-אין, רק אז אפשר להבין בדיוק מה היא עיר רפאים. רק שכאן, בשדרת הצלפים, אפילו רוחות הרפאים חוששות להסתובב.

אף אחד לא יוצא מפתח הבית למעט, כפי שדֵּנִי מסביר – כשמוכרזת הפסקת אש. או אז הרחובות מתמלאים בנשים וגברים, צעירים וזקנים וילדים. כולם יוצאים להתאוורר לזמן קצר של הפוגה מהצליפות וההפגזות. המאושרים מצליחים אפילו לקנות מעט מהמצרכים החיוניים בשוק, לאחר עמידה ארוכה בתור ארוך ומתפתל כמו נחש אנושי.

תורים למצרכים בזמן הפסקת אש בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

דווקא אז, מעשה השטן, הסרבים הסובבים את העיר יורים. רק פגז אחד או שניים, אבל תמיד יכוונו אל מרכזו של התור למים או זה של הלחם, במטרה לגרום לכמה שיותר נפגעים.

הפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת הפעמים בהם הוכרזה הפסקת אש בעיר למספר שעות, נחתו בסוף השבוע האחרון שני פגזים. שלושה ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים לאחר שמתו מאובדן דם.

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת מהפסקות האש שהוכרזו לכמה שעות, נחתו בסופ"ש האחרון שני פגזים. 3 ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים

אנשים ברחוב בהפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

בחזרה להולידי-אין. שעת ערב מוקדמת יחסית ואנחנו נכנסים לחדר האוכל לארוחת ערב ראשונה. המלון שהיה פעם מהמפוארים בעיר זכה לארח את הבכירים באנשי הוועד האולימפי והספורטאים שלקחו חלק בתחרויות אולימפיאדת החורף שנערכו בעיר בחורף של 1984.

מסימני העבר המפואר שלו נשאר רק הסכו״ם על השולחן. סכו״ם כסף כבד, שבכל כף, מזלג וסכין מוטבע הסמל האולימפי. חמש הטבעות המסמלות את כל מה שלא קיים כבר כאן בסרייבו מאז תחילת המלחמה.

בעיר יש האפלה בלילות כבר למעלה משנה, ועל החלונות הגדולים של חדר האוכל בקומת הכניסה וילונות כבדים שעוצרים מבעד האור הצהבהב לצאת החוצה. לאורך הקיר מבחוץ שקי חול.

לשולחן מצטרף גם דיויד, עורך הוידאו שהגיע מלונדון שבוע לפנינו. דיויד היה איתנו באולפנים בהרצליה במלחמת המפרץ ב-1991. צחקנו כשבכל אזעקת נחש צפע הוא היה היחיד שמיהר לרכוס את חליפת המגן, הכפפות ומסכת האב״כ והקפיד לשמור על בריאותו. פעם אחת היינו יחד גם במוגדישו שנה לאחר מכן. דיויד נפטר מסיבוכי צהבת כמה שנים מאוחר יותר.

השיחה ליד השולחן משוחררת ממתח או חשש, שיחה שלא מרמזת אפילו בשמץ על הסכנה שבחוץ, מעבר לקיר שקי החול.

התפריט מציע בשר או עוף עם שתי תוספות. אחת מהן תפוחי אדמה. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שיש להם כאן. אנחנו צוחקים ואני מצטט להם דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳.

התפריט מציע בשר או עוף עם תפ"א. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שנשאר. אני מצטט דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳

מישהו מצלם במצלמת וידאו קטנה. אנחנו שותים בירה. יין מקומי ומעשנים סיגריות. יש קומפוט תפוחי עץ כמו של אמא בבית וקפה שחור שרוף בלקני. אנחנו יושבים ומקשקשים, מעלים זכרונות ממקומות אחרים ממלחמות קודמות.

חבורה של עיתונאים שאנחנו, משהו בין חבורת אומני קרקס נודד לבין  קבוצה של שכירי חרב של הממלכה השביעית. חבורה שממאנת להתבגר, סובבת בעולם ממלחמה למלחמה ומתגרה בסכנה. אנחנו מורידים גם כוסית של סליבוביץ׳, ברנדי שזיפים בלקני, 35% אלכוהול, עם עוד סיגריה אחרונה והולכים לישון.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים. חדר שיש בו מכשיר טלפון המחובר לקבלה, מטף כיבוי, שולחן ושני כסאות.

חושך בחוץ, ליל ירח, אין אנשים ברחוב. לא מעז לעמוד ליד החלון אבל מגניב מבט מהצד. אמבולנס עובר במהירות בצומת הקרובה למלון, פנסיו צבועים בצבע כחול כמו אצלנו במבצע סיני של 56'. אני נזכר בחוויות ילדות של תל-אביב במלחמה הראשונה שלי, עם סבא ואמא ליד קיר המגן בחדר המדרגות בבית ברחוב אחד-העם. פקחים של הג״א עוברים ברחוב וצועקים לדייר בקומה ראשונה מעל לחנות של דב החשמלאי שיכבו שם את האור הדולק.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים

הד של יריה בודדת מתגלגל מההרים, ולאחריו עוד הד ועוד אחד. מישהו שלא נרדם מנסה כנראה את הרובה שלו. המיטה גדולה כמו שמלון חמישה כוכבים מציע לאורחיו. אני שוכב על הגב, אור הירח נכנס ומאיר את רצפת החדר. בחדר ליד מישהו מוריד את המים בשירותים.

ברדיו הקטן שלי אני מנסה לשמוע באוזניה את מהדורת החדשות האחרונה של ה-BBC באנגלית ולא מצליח. תחנה רדיו מקומית משדרת מוזיקה אתנית. מזכירה מוזיקה מזרחית שלנו, יוונית או טורקית. בלקנית. בתחנה אחרת משוחחים שיחת לילה רגועה גבר ואשה בשפה לא מזוהה. מתהפך על הבטן, מנסה להירדם מחבק את הכרית.

לא הצלחנו לקבל 4 חדרים צמודים, בקומה איתי רק דובי. יוסי בקומה מעלינו, אני חושב שבחדר לא רחוק ממרטין. קבענו שבמידה ותהיה אזעקה במהלך הלילה ניפגש ארבעתנו למטה בלובי, ליד הירידה למרתף הבניין.

אני שומע צעדים במסדרון. דלת החדר נעולה. הצעדים מתרחקים במסדרון. מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק. זה רק ההד שמתגלגל ונכנס דרך הפתח הקרוע בחלון אל תוך החדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמוציאים לשון ומראים אצבע משולשת למלחמה בסרייבו. מחר בבוקר אנסה לנחש מי היה הגבר ומי הייתה בת הזוג לרגע של אינטימיות שמתעלמת מהכאוס מסביב.

מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק וההד נכנס מהפתח הקרוע בחלון לחדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמראים אצבע משולשת למלחמה

מלחמה מצמיחה רגעים חד פעמיים. מזווגת זיווגים של רגע. כבר ראיתי זיווג של קופסת סיגריות בטימישוארה הרעבה, שלא היה דומה לאינטימיות בחדריו של האינטרקונטיננטל בבלגראד. במלחמה כמו במלחמה תמיד יהיו מרוויחים, ואחרים שינסו רק לעבור את הלילה בשלום כדי להביא לילדים בבית לחם טרי בבוקר.

המוזיקה הבלקנית מתחלפת במוסיקה קלאסית באוזניה. אני סופר כבשים ומתעורר עם אור ראשון – בוקר טוב סרייבו.

רחוב הרוס בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.