הימים הארוכים העצובים. אלה ימי חלום הבלהות של כולנו. כמו מתוך שינה טרופה אנחנו מתעוררים כל בוקר אל מציאות מבעיתה. מי הבא בתור מי בתור הבא. מחבקים את הילדים, הנכדים, מאמצים אותם אל ליבנו בתחושה של חוסר אונים. איך לא הצלחנו ליצור עבורם סביבה בטוחה.

יום לאחר הטבח הנורא ב-7.10 החברה האזרחית כמו בתוך מבוך ללא מוצא.
הפתרונות הזמניים למאות אלפי המפונים מבתיהם ניתנים על ידי החברה האזרחית, עמותות, התארגנויות עד הוק, אחים לנשק – שכמו שנאמר הפכו אחים למשק, קבוצות הווטסאפ לאיתור פתרונות דיור.

עם ללא ממשלה, עם ללא כתובת.

מאז הטבח הנורא החברה האזרחית כמו במבוך ללא מוצא. הפתרונות הזמניים למאות אלפי המפונים מבתיהם ניתנים על ידי החברה האזרחית. עם ללא ממשלה, עם ללא כתובת

ובשטח? מעגל הנפגעים גדל מדי יום. החשש לבעל, לבן, לאח. אי שקט תמידי. עידן של חוסר ודאות – ללא תקווה.

ובתוך הכאוס הנורא הזה משפחות החטופים. משפחות החטופים במלחמת חייהם. במלחמה על חיי יקיריהם. והם בתוך ההלם הזה בכל רגע, בכל דקה מאז ה-7.10. הם שומעים את הוויכוחים על היום שאחרי, אבל עבורם יש את היום הזה. כל יום יש את היום הזה.

ובעוד הם מצפים מהמדינה להעמיד את נושא החטופים בראש סדר היום, הם שומעים שחיסול חמאס קודם בסדר המטרות שנקבעו.

והם שומעים את האמירות חסרות האחריות, חסרות הרגישות, חסרות האנושיות של שרים בממשלה, ומרגישים שהממשלה בוגדת בהם. בוגדת באזרחיה. מפרה את החוזה הכתוב בינם לבינה.

ממשלת החידלון והכישלון מציגה רצף של אמירות מטורללות והזויות כמו זו של השר עמיחי אליהו על האפשרות להטיל פצצה אטומית על עזה. אמירה אשר לא רק שיש בה פגיעה בביטחון ישראל, היא פוגעת במדיניות העמימות שישראל נוקטת בה עוד מימי דוד בן גוריון, ומתעלמת מההכרח לשחרר את החטופים.

וזאת עוד לפני איזכור הפוסט שנכתב ונמחק ע"י ראש הממשלה, שמצביע על ראש השב"כ וראש אמ"ן, שלא התריעו לכאורה על כך שאירוע נורא כזה עתיד להתרחש. אמר והתנצל.

ובתוך הכאוס הנורא משפחות החטופים במלחמת חייהם ועל חיי יקיריהם. והם בתוך ההלם בכל רגע מאז 7.10. הם שומעים את הוויכוחים על היום שאחרי, אבל עבורם יש את היום הזה. כל יום הוא היום הזה

לך! אמרנו לו במהלך המאבק נגד הכוונה להרוס את הדמוקרטיה באמצעות הרפורמה המשפטית.

לך! אנחנו אומרים לו עכשיו לאחר שהוא מסרב לקחת אחריות לאסון הנורא ביותר שקרה למדינה שלנו מאז הקמתה.

והאיש הנושא במשרת ראש הממשלה מגיע לביקור בבסיס חיל האוויר. מתהדר בטייסים סביבו, כאילו לא קרא להם רק לפני זמן קצר, בימי המחאה הסוערים, סרבנים.

הוא לא מבקר משפחות שכולות ולא מבקר פצועים ולא מגיע להלוויות, בהנחה שמה שלא מצולם לא קרה.

ובשבוע שבו אנחנו מציינים 28 שנים לרצח מנהיג התקווה שהיה כאן, יצחק רבין, נזכיר את הפגישות המרגשות שהיו לו עם בתיה ארד ז"ל, אמו של רון ארד, שלעולם נצרב בזיכרוננו כנווט השבוי.

והחיל והרעדה אחזו במי שהיה מנהל לשכתו איתן הבר ז"ל בכל פעם שנאלץ לדווח על חיל הרוג.

רבים מדברים היום על היום שאחרי. המשפחות של החטופים מדברות רק על היום, על הרגע, על הדקה שהסיוט הזה יגמר.

הוא לא מבקר משפחות שכולות ופצועים ולא מגיע להלוויות, בהנחה שמה שלא מצולם לא קרה. ובשבוע שבו מצוין רצח רבין, נזכיר את הפגישות המרגשות שהיו לו עם בתיה ארד ז"ל, אמו של רון ארד

הנאשם אמר באחת ההופעות הבודדות שלו כי כולם יצטרכו לתת תשובות. "גם אני". ואני רוצה לומר לו אחרי ימים ארוכים במטה משפחות החטופים – קודם כל אתה. לא גם, אלא קודם כל אתה לפני כולם!

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.