הממשל האמריקאי, ובראשו הנשיא ג'ו ביידן עצמו, נזעק בפומביות רבה להביע את תמיכתו המלאה בישראל ובמשתמע, את הגיבוי שהוא מעניק לפעולות ישראל ברצועת עזה.

כשהדם רותח, מעטים מאוד מבינינו מוכנים לקרוא בפומבי להפסקה מיידית וחד-צדדית של מסע הנקם על תוצאותיו האנושיות הקשות – עד כה נהרגו כארבעת אלפים ילדים עזתיים, לפי דיווחי משרד הבריאות בעזה, הנתון לשליטת חמאס.

כולנו הזדעזענו עד עומק נשמתנו ממחזות ההרג הברוטאלי והבלתי נתפס בשבעה באוקטובר. אך אנושיות אמורה לבטא עצמה דווקא ברגעים שכאלה. אנושיות המתנגדת למעגל נקם אינסופי היא המדריכה הנכונה, המעשית, ליציאה מן הסכסוכים המרים ביותר ולבניית חיים טובים ושלווים, למי שעד לא מזמן היו האויבים המרים ביותר. אין לכך דוגמה טובה יותר מהיחסים שנרקמו לאחר השואה בין העם היהודי והעם הגרמני.

אנושיות המתנגדת למעגל נקם אינסופי היא המדריכה הנכונה, המעשית, ליציאה מן הסכסוכים המרים ביותר ולבניית חיים טובים ושלווים. אין לכך דוגמה טובה יותר מהיחסים שנרקמו בין העם היהודי והעם הגרמני

לעומת זאת, לא נוכל לפטור עצמנו מלהרהר בחרב הנקמה ונקמת הנגד המתהפכת מעל ראשנו ביחסינו עם העם הפלסטיני. לפני פחות מעשור, בקיץ 2014, במסגרת "צוק איתן", הרגנו לפחות חמש מאות ילדים ברצועת עזה – כך על פי דובר צה"ל. עד אנה נגיע?

אני רוצה לקוות כי לא רבים מדי בינינו אכן משוכנעים שתמיכתה של ארצות הברית נובעת ממניעים נעלים של "ערכים משותפים" וכי היא מבטאת איזושהי עמדה אצילה של תמיכה ב"צדק עולמי". למעשה, המעצמה הזאת נזעקה להגן על הטריטוריה המורחבת שלה, כשם שעשו מעצמות מאז ומעולם.

כבר בשחר ההיסטוריה (הלא ארוכה) שלה גיבשה ארצות הברית את "דוקטרינת מונרו" אשר, באופן מעשי, הגדירה את כל יבשת אמריקה הדרומית כ"חצר אחורית" של ארה"ב ובה בשעה קיבעה את מדיניות ההתבדלות שלה מכל פעולה או מעורבות מעבר לאוקיינוסים.

אותה דוקטרינה בוטלה במהלך השנים, תחילה למעשה ובהמשך גם להלכה. אם נזכור את  ההשתתפות האכזרית של ארצות הברית במלחמת האופיום השנייה בסין, כמו גם במלחמות בקוריאה, בפיליפינים ובדיכוי מרד הבוקסרים – וכל אלה במקביל לאינסוף מלחמות השמד נגד שבטי האינדיאנים וברחבי יבשת אמריקה נגד מהפכות שחרור – נוכל להרהר שמא היה מוטב לו דוקטרינת מונרו הייתה נשארת על כנה.

מנגד, באופן אירוני, רוחה הבדלנית של הדוקטרינה שרתה על הימנעותה של ארצות הברית מהשתתפות במלחמת העולם הראשונה (וגם השנייה) עד שלב מאוחר מאוד, כמו גם על סגירת שעריה בפני יהודי אירופה בשעותיהם הקשות ביותר.

באופן אירוני, רוחה הבדלנית של הדוקטרינה שרתה על הימנעותה של ארה"ב מהשתתפות במלחמת העולם הראשונה (והשנייה) עד שלב מאוחר מאוד, כמו גם על סגירת שעריה בפני יהודי אירופה בשעותיהם הקשות ביותר

מאז נפילת מסך הברזל באירופה וכינון הפדרציה הרוסית מחד, והעלייה המטאורית של המעצמה הסינית מאידך, עסוקה ארצות הברית בביסוס ההגמוניה שלה (כלכלית וצבאית) מולן. בשעה שברית ורשה פורקה, הברית הצבאית של נאט"ו צמחה וגדלה.

במקום להרחיב את מעגל המדינות הניטרליות באירופה (כגון שווייץ, אוסטריה, פינלנד) חתרה ארה"ב להרחבת נאט"ו על ידי יצירת חגורה של מדינות חברות לכל אורך גבולה האירופי של רוסיה. המדינות המצטרפות התחייבו להגדיל את תקציבן הצבאי לכדי שלושה אחוזים מכלל התקציב, בייחוד על מנת להעשיר את קומפלקס התעשייה הצבאית האמריקאית.

האם נדונה ברצינות מדיניות ההתפשטות הזאת של נאט"ו ומפני אילו סכנות היא התכוונה להתגונן? לכל הפחות ניתן להבין מדוע רוסיה ראתה בחגורה הזאת חגורת חנק על צווארה. על הפעילות המקבילה מול סין איני רוצה להרחיב כאן, מחמת קוצר היריעה.

כך גיבשה ארצות הברית, בפתח המאה ה-21, את מה שניתן לכנות "דוקטרינת אנטי-מונרו". בחזיתה מתנוססות סיסמאות נשגבות של "ערכי החופש והדמוקרטיה", ממש כמו בדוקטרינת וילסון  (שהחליפה את דוקטרינת מונרו אך נדחתה על ידי הקונגרס), ובמהותה הינה כלי לשימור וחיזוק ההגמוניה האמריקאית בכל מקום על פני כדור הארץ, תוך התמודדות מול היריבות רוסיה וסין.

מדהים להיווכח כמה סבל והרס הביאה הדוקטרינה האמריקאית הזאת בתקופה הקצרה של עשרים השנים האחרונות. חורבן של מדינות שלמות כגון עיראק ולוב, בצד תרומה מכרעת למצב כאוטי כמו באפגניסטן ואוקראינה. עכשיו כנראה מגיע תורה של ישראל להיות נדבך בתוך הפסיפס האומלל הזה.

מדהים להיווכח כמה סבל והרס הביאה הדוקטרינה האמריקאית בתקופה הקצרה של 20 השנים האחרונות. חורבן של מדינות שלמות כגון עיראק ולוב, בצד תרומה מכרעת למצב כאוטי כמו באפגניסטן ואוקראינה

לא פעם נאמר, כהלצה שיש בה יותר מקורטוב של אמת, כי ישראל היא "נושאת מטוסים" קדמית במערך הצבאי האמריקאי. מלחמותינו עזרו רבות בהצגת יתרונותיו של הנשק האמריקאי ושימשו כמקדמי מכירות שלו. אך בעת הזאת מדובר במעורבות עמוקה ומסוכנת עוד יותר.

כזכור, בחודש ספטמבר האחרון, הודיע הנשיא ביידן, בטקס מאוד מוחצן בהשתתפות ראש הממשלה ההודי נרנדרה מודי ונסיך הכתר הסעודי מוחמד בן סלמאן, על תוכנית שאפתנית  לבניית "דרך מסחר" שתקשר – בחציית הים הערבי – את הודו לאירופה, דרך ערב הסעודית וישראל. כולנו מבינים  שזאת מעין תשובה ליוזמת "החגורה והדרך" הסינית, שכבר נמצאת בשלבי בנייה מתקדמים.

מדוע, אם כן, בוחרת ארצות הברית בתוכנית מגלומנית כזאת, כשברור כי אם תצא אל הפועל תדרוש תקציבי ענק מכיסי משלם המיסים האמריקאי? התשובה היא כי במלחמתה (ההגמונית) בסין היא מוכנה, ביודעין ובכוונה תחילה, ליצור "אוקראיניזציה" של סעודיה ושל ישראל. היא מודעת למידת התלות העצומה של שתי אלה בה ובעוצמתה, ובציניות פוליטית רבה מוכנה להכניס אותן לתוך מעגל היסטורי מתמשך של שחיקה בתוך מלחמת ענקים לא להן.

השלילה של רעיון ההישענות על מעצמה אזורית מוטבעת עמוק בסיפור התנ"כי של המדינה היהודית. כך התריע הנביא ירמיהו למלך צדקיהו:

"הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם"
(ירמיהו ל"ז)

אסור לנו, אסור לנו, להפוך לכלי משחק של המעצמה הגדולה, להפוך לאוקראינה של המזרח התיכון. המדינה האוקראינית תשרוד את הסבל של התפקיד שהיא כפויה לשחק בתיאטרון הציני בבימוי המעצמות. אנחנו לא נשרוד תפקיד כזה. אותו חיל פרעה שכביכול מסוכך עלינו יחזור לביתו ואנו נגורש מכאן על ידי סלאח א-דין חדש.

מה אני מציע, אם כן? אני מציע כי בהקדם האפשרי נפנה לאו"ם ביוזמתנו ונציע הפסקת אש מלאה בפיקוח כוח בינלאומי גדול שייפרס בכל השטחים הפלסטיניים. כוח כזה לא צריך לבוא מארצות הברית, רוסיה או מדינות אירופיות אחרות. מדינות אלה, במהלך מאה השנים האחרונות, אחראיות לא במעט לטרגדיה המזרח-תיכונית המתמשכת. במקום זאת, אני מציע כי כוח הפיקוח הזה – רבבות חיילים – יבוא מתוך הצבא הסיני.

כוח כזה לא צריך לבוא מארצות הברית, רוסיה או מדינות אירופיות אחרות. מדינות אלה, במהלך מאה השנים האחרונות, אחראיות לא במעט לטרגדיה המזרח-תיכונית המתמשכת

בשנים האחרונות הייתה סין מעורבת כאן לא מעט – מבניית הרכבת הקלה בתל אביב ומנהרות הכרמל, ועד הנמל המודרני בחיפה והקומפלקס המפואר של בית הספר למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. בצד פעילות הכלכלית ענפה, אין לסין כל כוונה קולוניאלית – לפחות לא ברמה של אותן מדינות שהיו מעורבות כאן במשך שנים ארוכות מדי.

בחסות כוח הפיקוח הבינלאומי נוכל לנסות ולבנות את מדינת ישראל על בסיס מוצק, תוך הפרדה מוחלטת של הדת מהמדינה, יסודות דמוקרטיים עמוקים ושאיפה לשלום כערך עליון. אבל עוד חזון למועד.

מתניה בן-ארצי הוא פרופסור-אמריטוס במכון למתמטיקה של האוניברסיטה העברית בירושלים