"זה הסליל האחרון", אומרת אחת המתנדבות שמחלקת את הצמידים הצהובים למבקרים הבאים ל"כיכר החטופים והנעדרים", השם הלא רשמי החדש של רחבת מוזיאון תל אביב. "לא נורא, יש לי ספיירים שהחבאתי כאן בצד", משיבה לה אורלי בר־קימה, מתנדבת אחרת, שלקחה על עצמה את חלוקת הצמידים האלה.

במוצאי שבת הראשונה שאחרי האסון היא הגיעה לקפלן להיות עם משפחות החטופים שהתמקמו שם, בהן אביחי ברודץ שאשתו ושלושת ילדיהם בעזה. "רציתי שלא ירגישו שהם לבד, זה מה שהרגשתי בלב שאני צריכה לעשות". היא מספרת בעודה קושרת צמיד כזה לאחד המבקרים ברחבת המוזיאון.

אורלי בר־קימה מחלקת סרטים צהובים ב"כיכר החטופים והנעדרים" (צילום: עומר שרביט)

כשהיא הגיעה לראשונה לקפלן, אישה אחרת נתנה לה צמיד צהוב והסבירה שזה סמל בינלאומי להזדהות עם שבויים וחטופים. בר־קימה הפנימה את המסר ובימים הראשונים שלאחר מכן הסתערה על חנויות טקסטיל וסדקית בדרום תל אביב, קנתה גלילי בד סאטן צהוב ומספריים, והתחילה לגזור סרטים ולקשט עצים וכיסאות, עם ההסבר על מה שהסרט הצהוב מסמל, למי ששאל.

בר־קימה הסתערה על חנויות טקסטיל וסדקית בדרום ת"א, קנתה גלילי בד סאטן צהוב ומספריים, והתחילה לקשט עצים וכיסאות, עם ההסבר על מה שהם מסמלים

הגיעו עוד אנשים שלקחו סרטים, היא חזרה לסוחרים בדרום תל אביב וביקשה "שיביאו כל מה שיש להם שם". מתנדבים אחרים קנו בעצמם אבל מהר מאוד הסחורה הצהובה אזלה והיא החליטה לגייס תרומות כדי לעשות הזמנה גדולה מסין. במקביל, ביקשה מחברה לעצב את הלוגו של הסרט הצהוב עם ההאשטאג, Bringthemhome#.

צמיד צהוב למען שחרור החטופים מעזה. 9 בנובמבר 2023 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

"קניתי חצי מיליון מטרים בסין, כשבכל מטר יש שלושה סרטים צהובים, שזה בעצם מיליון וחצי סרטים שהתחילו להגיע לארץ. באו מפורסמים ומשפיענים וקשרנו להם אותם – וזה תפס. בתי ספר, עיריות ותנועות נוער עושות פעילויות עם הסרטים האלה במטרה להזדהות עם החטופים.

"הבנתי שזה סמל בינלאומי שהשתמשו בו במלחמות עולם, בווייטנאם וגם במקרה של גלעד שליט חיכו בשדה התעופה וחילקו סרטים צהובים וקישטו את כל מצפה הילה כשהוא חזר לארץ. כשעברנו מקפלן לרחבת המוזיאון היא הייתה שוממה והגיעו נשים רבות שתרמו מיצגים כדי להחיות אותה.

מיצב הכיסאות ליד מטה משרד הביטחון בתל אביב, 9 בנובמבר 2023 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

"בחודש האחרון לא עבדתי כי למי היה ראש לעבוד. הסרטים האלה בסך הכול נועדו להשאיר בתודעה את השבויים והחטופים ולאותת למשפחות שאנחנו איתם ושהן לא לבד", הוסיפה בר־קימה והלכה לחלק צמיד כזה לזמרת אילנית שבדיוק עמדה לעלות לבמה ולשיר שם בערב של יום רביעי האחרון.

"קניתי חצי מיליון מטרים בסין כשבכל מטר יש שלושה סרטים צהובים, שזה בעצם מיליון וחצי סרטים שהתחילו להגיע לארץ. באו מפורסמים ומשפיענים וקשרנו להם אותם – וזה תפס"

עד שכולם כאן

חוץ מחלוקת הסרטים הצהובים, רחבת המוזיאון גדושה במיצגים והפעלות. שעון חול שמדמה את הזמן שהולך ואוזל, מעגל של נשים רוקמות, עם שלט קטן והכיתוב "כולנו רקמה אנושית אחת", מעגל מדיטציה, קיר גרפיטי, וכמובן המיטות הריקות והכיסאות הצהובים, שמחכים לחזרתם של 239 הישראלים והזרים החטופים בעזה, נכון לכתיבת שורות אלה.

ברחבי הארץ והעולם פזורים תמונותיהם של החטופים, ופה יש גם שלטים שמדברים על הפקרתם בידי המדינה. חלק מהמשפחות ישנות ברחבת המוזיאון ומתזזות לאן שאפשר כדי להמשיך במאבק. לא רחוק משם, בבניין הקיבוץ הארצי ברחוב דה וינצ'י, כמה קומות משמשות את מטה משפחות החטופים.

שעון חול ב"כיכר החטופים והנעדרים". רחבת מוזיאון תל אביב. נובמבר 2023 (צילום: עומר שרביט)

יועץ התקשורת חיים רובינשטיין פוגש אותי בכניסה, ועל הזרוע שלו יש צמיד אחר, שגם הוא הפך לסמל של האירוע: הצמיד של פסטיבל נובה, עם הכיתוב "עד שכולם כאן, כולנו עדיין שם".

הוא מספר שזמן קצר לאחר הקמת המטה הגיעה לשם בחורה עם הצמיד מהפסטיבל והם החליטו שהוא יהיה סמל המאבק שלהם. הצמיד הזה נמכר בשופרסל בעשרה שקלים, כתרומה למשפחות.

קבוצת שופרסל אף הודיעה היום (שני) כי היא הצליחה לגייס יותר משלושה מיליון שקלים למען המשך המאבק לשחרור כל החטופים מעזה, באמצעות מכירת צמידי ההזדהות, שממשיכים להימכר בסניפים ובאתר.

צמיד שאפשר לרכוש בשופרסל כתרומה עבור המשך המאבק לשחרור כל החטופים מעזה (צילום: שופרסל)

ממטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים נמסר בתגובה כי ההתגייסות של אזרחי ישראל למען המשפחות "מחממת את הלב. כל צמיד וצמיד שאזרחי ישראל עונדים, מעביר מסר ברור שלא שוכחים את החטופים והנעדרים ולא נחזור לשגרה עד שכולם יחזרו הביתה".

בקומות השונות פזורים אלפי מתנדבים שפועלים בעשרות ערוצים במקביל ואפשר לראות כאן, בין השאר, שלטים של ניהול תקשורת ועיתונאים זרים, דיפלומטיה, מטה חו"ל, מתנדבים, סייבר, חוסן וצוות משפחות.

מטה משפחות החטופים בתל אביב. נובמבר 2023 (צילום: עומר שרביט)

"לא מאמינה שזה דפק לי בדלת"

"מפלצת שנבנתה כדי לתת כל מענה למשפחות. אין משהו שלא מטופל חוץ מדבר אחד שעדיין לא קרה – להחזיר את החטופים הביתה, וזה התפקיד של המדינה", אומר רובינשטיין שמתנדב כאן בחודש האחרון במקביל ליועצי התקשורת האחרים שפועלים בעניין הזה. הוא מזכיר שהמטה דחף גם להצעת החוק שאושרה בשבוע החולף ומזכה את המשפחות בסיוע ופיצוי כלכלי.

מתנדב במטה החטופים עונד צמיד דומה לזה שהיה במסיבה ברעים. נובמבר 2023 (צילום: עומר שרביט)

בזמן שאנחנו מדברים עוברת לידינו ירדן גונן (29), אחות של רומי בת ה־23 שנחטפה מהמסיבה ברעים לעזה וככל הנראה נורתה בידה באותו זמן.

עד אז, רומי גרה בסאבלטים בתל אביב ועבדה באינטנסיביות במסעדה שנפתחה בקיץ האחרון ברחוב דיזינגוף, סמוך לפיגוע שהיה שם כמה חודשים קודם לכן. המסעדה חזרה לפעול בימים האחרונים אחרי הפוגה במשך אוקטובר ואילו רומי עדיין לא חזרה.

"התחושה שלי זה שהיא בחיים ומחכה וחזקה. לא משנה מה אני עושה, זה לא מספיק, אני מרגישה שאני במציאות מקבילה", אומרת אחותה הגדולה של רומי כשהיא אוחזת ברצועת הכלבה שלה.

מוזר לך שנקלעת לסיטואציה הזו?
"מאוד. אני בפלנטה אחרת לחלוטין. כל הזמן. לא מאמינה שזה דפק לי בדלת, בבית שלי. היום הזה היה טראומתי לכולם, לא משנה אם זה דפק אצלם בדלת או לא אבל אצלנו זה ממשיך.

ירדן גונן במטה משפחות החטופים בתל אביב. נובמבר 2023 (צילום: עומר שרביט)

"היום אכלתי כאפה: אני מסתובבת בתל אביב ויש בארים, מסעדות ועבודה, אני לא מאשימה – שגרה זה חשוב, אנשים צריכים לצאת מהבית, לקלף שכבות לחץ וסטרס וחרדה ולהכניס יציבות לחיים למי שיש להם את האפשרות לחזור לזה. אבל לחזור לשגרה, משמע לשים את זה בצד. לא נעים לי לומר אבל זה גם עלול לפגוע בנו, אני בעדם אבל גם כזה, 'אל תשכחו אותי'".

"התחושה שלי זה שהיא בחיים ומחכה וחזקה. לא משנה מה אני עושה, זה לא מספיק, אני מרגישה כמו במציאות מקבילה", אומרת אחותה של רומי שנחטפה מהמסיבה לעזה

את חושבת שהלחימה מקדמת את השחרור שלה?
"אני כל הזמן תוהה לגבי זה. אני יכולה לראות איפה זה יכול לעזור ויכולה לראות איפה זה מפחיד אותי ויכול לסכן, אולי. אני לא מבינה בזה ורק יכולה לצעוק את אותה צעקה אבל זה מפחיד אותי ומאיים עליי ברמות. מנגד, אני סומכת על הצבא – ראינו מה קורה כשהוא לא מאופס, אבל כשהוא מאופס הוא יודע את העבודה".

יש לכם איזשהו מידע לגביה?
"מספרים לנו על מאמצים כוללניים אבל לא משהו פרטני לגבי רומי. אני מאמינה במדינה שיש לה את היכולות ויודעת שהם יצליחו להחזיר את כולם ושאין סיכוי שייתנו לזה ליפול כי לא ניתן לצאת מזה בלי שכולם חוזרים. השאלה העיקרית היא מתי.

"בן הזוג שלי במילואים. אם הוא יצטרך להיכנס, וכמוהו כל החיילים בקבע וסדיר שעכשיו בפנים, איך הם ירגישו ביטחון במדינה שלהם, בזה שנלחמים בחזית ואולי חס וחלילה הם ייחטפו, בזמן שהמדינה שלהם כבר חודש שלם עוד לא דאגה לאזרחים שבפנים – אז מה יחשבו החיילים?"

"אני בפלנטה אחרת לחלוטין. כל הזמן. לא מאמינה שזה דפק לי בדלת, בבית שלי. היום הזה היה טראומתי לכולם, לא משנה אם זה דפק אצלם בדלת או לא, אבל אצלנו זה ממשיך"

הזמן הצהוב

כפי שאמרה אחות החטופה, במרכז הארץ מורגשת החזרה לשגרה. אנשים לא חוששים לצאת וברחובות נראים לא מעט נושאי נשקים על מדים ואזרחי. עם זאת, החטופים נטועים עמוק בתודעה הציבורית. פה ושם נראים גם הסרטים הצהובים שנקשרו לתמרורים, ענפים, מראות של מכוניות, עגלות תינוקות ואופניים. כאמור, המחווה הסמלית הזו נולדה באקראי – ולא הונדסה על־ידי משרד יחסי ציבור.

ישראלים מכירים את הצהוב של הטלאי והיחס אליו חוצה גם את מחנות אוהדי הספורט של הקבוצות מכבי תל אביב, בית"ר ירושלים ויריביהן. במאמר שהוקדש לסרט הצהוב במגזין פורטפוליו, נכתב שהיחס העולמי לצבע הזה סותר את עצמו, כשמצד אחד הוא נתפס כמסמל לקנאה או רכילות ומצד שני מזכיר שדות חמניות ואת השמש החזקה.

"כיכר החטופים והנעדרים" ברחבת מוזיאון תל אביב. נובמבר 2023 (צילום: עומר שרביט)

בשיר שיצא ב־1973 והפך ללהיט, אסיר מבקש מאהובתו שתקשור סרט צהוב לעץ אלון, כדי שיוכל לדעת אם היא עדיין מחכה לו כשישתחרר. בשנת 1979 אשתו של איש צבא אמריקאי שנחטף באיראן שאבה השראה מהשיר הזה כשהחליטה להפוך את הסרט הצהוב לסימן ההיכר של המאבק שלה.

משבר החטופים ההוא נמשך 444 ימים ותרם להפסדו של הנשיא ג'ימי קרטר בבחירות לנשיאות. במקרה או שלא, הם שוחררו בדיוק ביום ההכתרה של רונלד רייגן.

במקרה הנוכחי, עבר כמעט חודש וחצי מאז שמאות הישראלים והזרים נחטפו לעזה ואין בחירות באופק הקרוב. הזמן הזה מרגיש כמו נצח למי שמחכים ליקיריהם וצריך לקוות שהמיצגים השונים, הצמידים והסרטים הצהובים ייעלמו מהנוף בבוא הזמן – וכמה שיותר מהר.

סרט צהוב על עץ בכיכר דיזנגוף, תל אביב (צילום: עומר שרביט)