משטרת ישראל – תחת השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר – חשודה מראש ביחס מפלה כלפי האוכלוסייה הערבית. בעת שישראל מנהלת לחימה עיקשת ברצועת עזה נגד מחבלי חמאס, מתחדד החשש שהמשטרה נוקטת אפליה כלפי אזרחי המדינה הערבים, בוודאי בבואם לממש את זכות ההפגנה והמחאה שלהם. בפרט כאשר הם מבקשים להפגין נגד ההפצצות הישראליות ברצועה.
לכאורה, זכויות היסוד לחופש הביטוי, חופש הדעה וחופש המחאה וההפגנה, עומדות לציבור גם בתקופות חירום. אולם, השבוע סירבו שני מפקדי מחוזות במשטרה לבקשות לקיום הפגנות מחאה נגד המשך הלחימה ברצועת עזה, שתוכננו להתקיים באום אל־פחם ובסכנין.
המשטרה לא הודתה כמובן שמדובר בסירוב פוליטי. פסק הדין של בג"ץ מאתמול (רביעי), שדחה את העתירה נגד החלטת המשטרה לאסור את ההפגנות הללו, מיישר קו עם הגישה המפלה והאנטי־דמוקרטית של המשטרה בעניין זה.
העתירה הוגשה בשם מפלגות חד"ש ומק"י ובשם ארגון עדאלה, הן במטרה לאפשר את קיום ההפגנות והתהלוכות שאמורות היו להתקיים באום אל־פחם ובסכנין, והן נגד מה שנראה כמו הנחיה גורפת של מפכ"ל המשטרה רב־ניצב קובי שבתאי, לאסור כליל על קיום הפגנות נגד התקיפה הישראלית ברצועת עזה.
![השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר והמפכ"ל קובי שבתאי (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/08/F230719AVS36-1024x640.jpg "השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר והמפכ"ל קובי שבתאי (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)")
הפרקליטות התייצבה להגן על עמדת המשטרה בעניין זה. בבסיס עמדתה עמדה טענה כפולה: האחת, שאף שאין אינדיקציה שמארגני ההפגנות מתכוונים לנקוט הסתה לטרור, ההפגנות עצמן עלולות להביא לפגיעה קשה ורצינית בסדר הציבורי ובשלום הציבור וביטחונו, וזאת ברמה של קרבה לוודאות.
השנייה – בהתחשב במשימות המוטלות בימים אלה על משטרת ישראל, לא ניתן להקצות את כוח האדם הנדרש לשם שמירה על הסדר הציבורי בהפגנות אלה. את התבטאותו הבעייתית של המפכ"ל ניסתה הפרקליטות להלבין, וטענה כי האמירות שצוטטו מפי המפכ"ל "התייחסו למחאות העולות כדי הסתה", שבכל מקרה "אינן בגדר הנחיה קונקרטית".
מה שמדהים ומאכזב בפסק הדין הוא שלא מתקיים שום קשר בין נימוקי פסק הדין, המעלים על נס את זכות היסוד להפגין, גם בעת מלחמה, לבין השורה התחתונה של פסק הדין – הדוחה את העתירה
מה שמדהים ומאכזב בפסק הדין שכתבו השופטים יצחק עמית, יעל וילנר ורות רונן הוא שלא מתקיים שום קשר בין נימוקי פסק הדין, המעלים על נס את זכות היסוד להפגין, גם בעת מלחמה, לבין השורה התחתונה של פסק הדין – הדוחה את העתירה ושולחת את העותרים לנסות את מזלם במועד אחר מול המשטרה.
הניסיון של השופטים ללכת בלי ולהרגיש עם, תוך שהם משמרים רטוריקה המתכתבת עם פסיקתו הענפה של העליון בעניין החופש להפגין, אך מבלי לתת סעד קונקרטי לעותרים שלפניהם, מרוקן מתוכן את המילים הגבוהות והעקרונות הנעלים, והופך אותם לחלולים.
"ימים קשים עוברים על אזרחי ישראל", כתב השופט עמית ביחס למלחמה המתחוללת, ומייד מוסיף את העיקרון החולש – "אך גם בימים רגישים וקשים אלה, נדרשים אנו לשמור על זכויות יסוד של אזרחי המדינה. כך היה בימי מגפה, וכך בימי מלחמה.
"חופש הביטוי אינו שייך רק למחנה אחד או לצד אחד של המפה הפוליטית, והוא נועד להגן לא רק על דעות מקובלות ואהודות, אלא גם על דעות חריגות, מקוממות ומכעיסות. כאשר המשטרה בוחנת מתן רישיון להפגנה היא אמורה להתעלם מתוכן ההפגנה או הרקע האידיאולוגי של המארגנים".
אשר להתבטאותו של המפכ"ל, שאותה אפשר היה לראות כאיסור גורף על הפגנות נגד המלחמה בעזה, כתב עמית דברים ברורים: "איסור גורף וכללי מראש על הפגנות בשל תוכנן אינו בסמכות המפכ"ל"
אשר להתבטאותו של המפכ"ל, שאותה אפשר היה לראות כאיסור גורף על הפגנות נגד המלחמה בעזה, כתב עמית דברים ברורים: "איסור גורף וכללי מראש על הפגנות בשל תוכנן אינו בסמכות המפכ"ל, וטוב היה אילו הדברים לא היו נאמרים באופן שבו נאמרו".
אולם, השופטים היו נכונים לקבל את ההסבר הדחוק שסיפקה הפרקליטות לדברים אלה, ולהימנע מלראות את דברי המפכ"ל כהנחיה קונקרטית. אחרי מס השפתיים הזה, בא שלב יישום העקרונות על ההפגנות שהתבקשו וסורבו על־ידי המשטרה.
השופטים העידו על עצמם שבחנו בחשדנות את נימוקי המשטרה, וזאת בין היתר נוכח העובדה ש"נכון לשעת כתיבת שורות אלה, התרעות ואזהרות כי 'שומר חומות 2' עומדים בפתח – התבדו, וטוב שכך".
עמית גם ציין, אם כי במובלע, כי יש להבחין בין "גילויי תמיכה באויב בעת מלחמה ודברי עידוד, שבח ואהדה למעשי טרור, לבין ביקורת מותרת על מדיניות הממשלה או הזדהות עם סבלם של תושבי עזה שנפגעו במהלך הלחימה ושאינם מעורבים במעשי טרור". דברים חשובים, המותחים קו גבול בין האסור והמותר. אלא שלדידה של משטרת ישראל – אלה וגם אלה אסורים.
בשורה התחתונה, השופטים קיפלו את העקרונות החשובים בדבר חופש ההפגנה – ואפסנו אותם, לפחות בכל הנוגע להפגנות בחברה הערבית בעת מלחמה
בשורה התחתונה, השופטים קיפלו את העקרונות החשובים בדבר חופש ההפגנה – ואפסנו אותם, לפחות בכל הנוגע להפגנות בחברה הערבית בעת מלחמה. "השתכנענו כי לעת הזו", כתב עמית, "בהינתן עומס המשימות הרב שבו עוסקת משטרת ישראל, אין באפשרותה להקצות את כוח האדם הנדרש לשם הבטחת הסדר הציבורי בהפגנות נושא העתירה".
ניכר בו, בשופט עמית, שהוא חש שלא בנוח עם התוצאה. הוא חש צורך להוסיף ולציין כי בשעת מלחמה, "במיוחד מלחמה כבדת דמים וכבדת ימים, הזכות לביקורת ציבורית ולמחאה פוליטית לא נסוגה לאחור". בית המשפט "רשם לפניו" את התחייבות מפקדי המחוזות במשטרה, כי ככל שיוגשו בקשות נוספות לקיום הפגנות, תיבדק כל בקשה לגופה.
אך אלה הן התחייבויות חסרות משקל, שכן מרגע שהמשטרה יודעת שבג"ץ יגבה כל סירוב שלה לאפשר הפגנות בחברה הערבית – אין לה כל תמריץ להתגמש ולהעניק לאזרחים את האפשרות לממש את זכותם להפגין, שנותרה על הנייר בלבד.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם