פסוק כ"ד מספר שמות פרק כ"ב: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ".

בגמרא ממשיכים ואומרים (בבא מציעא,ע"א, עמוד א'):

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

עמי ונכרי – עמי קודם, עני ועשיר – עני קודם, ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין.

משמעות הכלל ההלכתי דנן, הינה כי כאשר אדם מבקש לתת צדקה, עליו לתת אותה ראשית כל לנזקקים הקרובים אליו, בטרם יתרום לנזקקים במעגל רחוק יותר. לכאורה, יש בכך הדגשה של חיי הקהילה של הפרט, והרי אם כל אחד יתרום לנזקקים הקרובים לו, יושג שוויון מסוים בתרומות והעולם יהיה שוויוני וצודק יותר.

ומה הדרש?

בכל מיני דיונים מטופשים על קליטתם של פליטים, נאמר שאין לקלוט אותם, כי "עניי עירך קודמים", יענו בואו נעזור קודם לעניים שלנו. נכון, לפי הגמרא, אם פלוני מבקש לתת עשרה שקלים לצדקה, יש הגיון שיתרום לנזקק בשכונה שלו, לפני שיתרום בשכונות אחרות.

אולם אין דין מקרה זה כדין סיוע לפליטים: במקרה של פליטים, לא מדובר בפלוני אלא במשאבי מדינה שלמה. אמנם משאבים אלו אינם בלתי מוגבלים, אך מדובר ביכולות גדולות בניצול משאבים והפעלת משאבים. אלו המעלים טיעון כי אין לעזור לפליטים כי "עניי עירך קודמין", אומרים בעצם כי אין לנקוף אפילו אצבע, ואין להוציא אפילו אגורה שחוקה, כדי לסייע לפליטים, היות והם לא יהודים.

הטוענים שאין לעזור לפליטים כי "עניי עירך קודמין", אומרים בעצם כי אין לנקוף אפילו אצבע, ואין להוציא אפילו אגורה שחוקה, כדי לסייע לפליטים, היות ואינם יהודים

שהרי אין מחלוקת כי יש בישראל רשויות רווחה אשר מעניקות שירותים סוציאליים מכל מיני סוגים לעניים כבר כעת, אך אם "עניי עירך קודמים" – גם את המעט אשר מקבלים מבקשי המקלט, צריך לקחת מהם, כי הם לא משלנו. לפי הגיון זה, גם אם תושב עיר בה כולם עשירים מבקש לתרום, עליו לתרום בעיר שלו בלבד, ולא חלילה בעיר שבה יש נזקקים.

רוצה לומר, הפרשנות אשר ניתנת לכלל ההלכתי ההולך והופך שגור, "עניי עירך קודמין", הופכת לחסרת כל הגיון מעשי. עניי עירך קודמין, אין משמעו בלעדיות מוחלטת בכל הקצאה של משאבים לעניי עירך בלבד, אלא רק שיש להם עדיפות מסוימת ("קודמין" מלשון קדימות), וכזו אכן מתקיימת ממילא בעניין שלנו.

מעבר לכך, הפליטים לא באמת מקבלים מן המדינה מזון, קורת גג או זכויות סוציאליות (כאשר דווקא בכליאתם, משקיעה המדינה משאבים לא מעטים). אם נאפשר לפליטים לעבוד, הם אף לא יצטרכו דבר מן המדינה, ויוכלו להסתדר ולדאוג לעצמם.

הפליטים לא באמת מקבלים מן המדינה מזון, קורת גג או זכויות סוציאליות (כאשר דווקא בכליאתם, משקיעה המדינה משאבים לא מעטים). אם נאפשר להם לעבוד, הם לא יצטרכו דבר מן המדינה

בסיכומם של דברים, אין כאן טענה כי ישראל צריכה לפתוח את הסכר ולאפשר לכל מי שחפץ בכך להיכנס לשטחה. לא צריכה להיות מחלוקת בנקודה זאת: מדינות דמוקרטיות אשר טרחו ובנו חברות מתקדמות ומשגשגות, צריכות ליהנות מן המשאבים שיצרו לעצמן, ולא לחלוק אותם "חופשי" עם מי שהסתנן לשטחן.

אולם זה לא המצב בעניין מבקשי המקלט מאפריקה: מדובר במבקשי מקלט אשר ברובם הגדול עומד בקריטריונים הנדרשים "לפליטות" לפי המשפט הבינלאומי.

מעבר לכך, מדובר בקבוצה קטנה מאד, ודאי לא נטל אמיתי על כלכלת ישראל. מי שאומר עניי עירך קודמים, לא מעוניין לעזור לעניים, אלא מעוניין להעיף מכאן מבקשי מקלט מאפריקה. די לצביעות.

עומר כהן הוא משפטן וכותב תוכן מראשון לציון. מנהל את הבלוג ״תשובת השמאל״.

השבוע רצו ברשתות החברתיות ציטוטים מתוך דבריו של העיתונאי אמנון אברמוביץ':

"הדבר הכי חשוב שיצא מהמלחמה הזאת (הוא) שהפוליטיקה תחדל להיות קריירה. אי אפשר להפקיד את גורלנו בידי יריב לוין, ומירי רגב, ושמחה רוטמן, ובצלאל סמוטריץ', ואיתמר בן גביר, ועמיחי שיקלי, ואריאל קלנר ועמית הלוי. אני חושב שאנשים שכבר עשו לביתם מתחומי המשק, הניהול, הכלכלה, האקדמיה, פעילים חברתיים וממערכות שונות חייבים להיכנס לפוליטיקה כשליחות, ולא כקריירה".

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

את מקור הנוהג להתאבל על המתים ניתן למצוא בתיעודים המוקדמים ביותר של חיי קהילה. נדמה לנו לעתים כי המוות ושלל המנהגים העוטפים אותו מוחלטים וקבועים, אך כמו כל תופעה חברתית עברו מנהגי הקבורה תהליך של שינוי לאורך ההיסטוריה.

הסמלים המאפיינים את מנהגי הקבורה משתנים בין קהילות, ובסימבוליזם זה ניתן למצוא רמזים לאופן בו מפרשות תרבויות שונות את חוויות החיים והמוות.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.