הנה נפטרנו מחום הקיץ המתיש ושוב הגיע סתיו מענג, שאמור היה כבר להתחלף בחורף אך נראה שזה מתמהמה. האוויר הצטלל ואפשר כבר לשאוף את הניחוח הדק שלאחר הגשם. ממטרות העוז שהגיעו אחרי הגשם הראשון הותירו אחריהם אוויר רווי ריח גשם כמעט ממכר. אבל הפעם קשה לחגוג את הקרירות ואת הקסם הסתווי, בגלל העצב, הבלבול, תחושות הכאוס, החרדות, הלחצים.

גם במלנכוליה הקלה הנלווית כתמיד לסתיו יש נעימות כלשהי. ואני נזכרת איך שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין. הייתי אז בת בגיל 15 16. נדמה לי ששירו הראשון ששמעתי היה "רוח סתיו" עם המילים שחיבר יחיאל מוהר והלחן של יוחנן זראי. השיר הזה חוזר אלי מדי שנה בהגיע הסתיו.

גם במלנכוליה הקלה הנלווית כתמיד לסתיו יש נעימות כלשהי. ואני נזכרת איך שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין. הייתי אז בת בגיל 16-15. נדמה לי ששירו הראשון ששמעתי היה "רוח סתיו" שחוזר אלי מדי שנה

המילים, הלחן וגם קול הקטיפה המלטף של אריק היו ממיסי לב, כמעט מדמיעים. וככה השיר מתחיל:

"אל תתבייש, היה עצוב
אל תצטער אם תצטער.
זאת היא עונה כזאת חבוב
זה רק הסתיו, וזה עובר".

מה בכלל ידעתי אז על כאב הזמן שרץ וחולף? בהמשך אותו שיר נאמר:

"מותר מותר גם לצעיר
להיות טיפה זקן בסתיו".

וותיקים שבינינו וודאי זוכרים עדיין את התוגה הסתווית בשיר "סתיו" שחיבר שמשון חלפי ומשה וילנסקי הלחין. אסתר עופרים הנדירה שרה בקולה החד פעמי:

"כבר נושרים העלים בשדות וגנים
כבר רוכבות במרום שיירות עננים,
וכוכב אחרון שם נחבא אל כליו –
סתיו, סתיו, סתיו…

…עייפים ולאים בגנים הצללים,
והכול כה דומם, נעתקו המילים,
כבר איננו אוהב האחד שאהב –
סתיו, סתיו, סתיו".

ומנגד גם נשמע בשנות הששים של המאה הקודמת השיר הצוהל "גשם ראשון" מאת מירה מאיר. אברהם זיגמן הלחין את השיר שהיה ללהיט והתפרסם בביצוע צוות ההווי של הנח"ל:

"גשם ראשון
הוא מרטיב את נמנום יום הקיץ
גשם ראשון
הוא מרביץ את אבק הדרכים
גשם ראשון
המרפסת כולה רחוצה היא
גשם ראשון
וריחות זיכרונות של חמסין.

כאילו לא שיחקנו עוד אתמול ברוח
כאילו לא ידענו שפעם הוא יבוא
כאילו שלא רצת צוחק כה ופרוע
ושמש בעיניך ובשערך האור.

ואיך הוא בא פתאום צפוי כל כך לפתע
ואיך שטף אותנו מראש עד בהונות
ובין טיפות הדלף הן גם אתה הודית
הקיץ כבר עבר, טובו וחרונו".

ושוב אל ימי סוף הסתיו האלו, חודש דצמבר 2023. כמעט כל אחד נשאל כיום: האם הכרת מישהו מהנפגעים בשבת השחורה או בקרבות? והאם אתה מכיר בני משפחה של נרצחים, נופלים וחטופים? מניין ההיכרויות שלי אינו עולה כנראה על הממוצע בקרב קיבוצניקים ויוצאי קיבוצים שאינם סמוכים לעוטף.

ושוב אל ימי סוף הסתיו האלו, חודש דצמבר 2023. כמעט כל אחד נשאל כיום: האם הכרת מישהו מהנפגעים בשבת השחורה או בקרבות? והאם אתה מכיר בני משפחה של נרצחים, נופלים וחטופים?

זכיתי להכיר אישית את החטוף עודד ליפשיץ מניר עוז, איש מיוחד ועיתונאי מבריק. בן 83. גם הקדשתי לו פוסט שפורסם כאן, ב"זמן ישראל". יוכבד (יוכקה) רעייתו שוחררה כידוע משבייה. היא לא יודעת מה קורה עם עודד כי בני הזוג הופרדו. הכרתי לפני שנים גם את ויויאן סילבר מבארי, בת 74 במותה. כידוע, גופתה זוהתה 38 ימים אחרי הירצחה בשבת השחורה. היא נודעה בעיקר כלוחמת שלום אקטיבית ועקבית. מעטים זוכרים גם את פעליה, בשנות השמונים של המאה הקודמת, כחלוצת הפמיניזם בקיבוץ.

שתי נשים יוצאות הקיבוץ בעמק המעיינות שבו נולדתי וגדלתי השתקעו בעקבות נישואיהן בקיבוץ בארי. האחת מהן, בת 80 פלוס, שכלה בן שהיה בכיתת הכוננות. גם הנכד שלה נרצח. האישה השנייה איבדה גיס וגיסה, אח ואחות של בעלה. משלימה את מניין מכרי הפגועים בת קבוצה-כיתה של אחי. בין הנופלים בקרב גם נכד שלה, בן 20 הוא היה במותו.

*  *  *

ביום שלמחרת היורה המבורך התיישבתי במסעדה תל-אביבית, בחוץ, בפינת הרחובות שאול המלך ואיבן גבירול. בתי קפה ומסעדות בעירנו כבר נפתחו מחדש והולכים ומתמלאים. לעומת זאת בתי הקולנוע סגורים או כמעט ריקים. כי למי יש עכשיו ראש לסיפורי עלילה פיקטיביים. הלוא כולנו נסחפים במערבולת של דרמה סוערת וטרגדיה גדולה. כתבת "הארץ" ביצעה ניסוי עיתונאי. היא הגיעה להקרנת סרט פופולרי. באולם הגדול היו שם לצידה לא יותר משישה צופים.

כאמור, התיישבתי בחוץ, במסעדה הגובלת ברחוב. הייתה שעת אחר צהריים נעימה, האוויר שלאחר היורה היה ניחוחי ובשום, רוח הסתיו קלה-קלילה. המלצרית נהגה בי בחביבות יוצאת דופן. אומרים שהמלחמה שינתה התנהגות של אנשים. הם נהיו טובים וסולידריים, נדיבים ואדיבים.

שתי יוצאות הקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי השתקעו בבארי. האחת, בת 80 פלוס שכלה בן בכיתת הכוננות ונכדה נרצח. השנייה איבדה אח ואחות של בעלה. במניין מכרי הפגועים גם בת קבוצה של אחי ונכדה בן ה-20

כאשר אני יושבת לבדי בבית קפה או במסעדה (זה בילוי מעניין ומומלץ למי שלא משתעמם בחברת עצמו) אני נהיית קצת מציצנית. עורכת תצפיות אנתרופולוגיות, מנסה לקלוט קטעי שיחות בשולחנות הסמוכים. ומשתעשעת ב"אבחון" אנשים. בניחוש נתונים כמו גיל, השכלה, מצב כלכלי ומשפחתי, גם מוצא עדתי וסטטוס חברתי.

אולי בעניין הזה קצת הושפעתי מעמוס עוז. ראיון עיתונאי שפורסם בשנותיו האחרונות של עוז (את מועד הפרסום איני זוכרת) הוכיח שגם בזקנתו לא רפתה התעניינותו באנשים. הוא סיפר באותו ראיון איך בביקוריו התכופים בערים זרות בחו"ל הוא כבר מעדיף לשבת בבתי קפה במקום להעביר את הזמן בשיטוטי תיירות בין רחובות ונופים. כי בבתי קפה הוא יכול לצותת לאנשים ולעקוב כמו מציצן אחר התנהגותם.

התופעה הכי בולטת ש"אבחנתי" הפעם במסעדה: כמעט כולם שקועים בצג של הסמרטפון. כך הסועדים וכך גם העוברים ושבים ברחוב, במדרכה המשיקה למסעדה. וכך צעירים וזקנים, נשים וגברים, בני נוער ואף ילדים. הנה גבר קשיש למדי, בעל בלורית שיבה מפוארת. ידו האחת נשענת על מקל הליכה, סמרטפון בידו השנייה. ובשולחן הסמוך נצפית קשישה כבדת גוף בלוויית הפיליפינית שלה. גם ראשה תקוע בצג הסלולרי.

באותו אחר-צהריים בשום עדיין לא שוחררו חלק מהחטופים, אך היה נראה שמסתמנת התקדמות ממשית במשא-ומתן על שחרורם. דימיתי שהאנשים סביבי נדרכים בציפייה לבשורה. ודאי גם ממשיכים לעקוב בבהלה מעורבת בתקווה אחר הדיווחים על סכנת הסלמה בצפון ועל המלחמה המתנהלת בעזה.

אחר כך יצאתי אל שולי המדרכה המשיקים למסעדה ועצרתי מונית בואך הביתה. הנהג היה שקוע בשיחה סלולרית. "היום שוב עליתם לקבר?" הוא שאל את בן שיחו, וניסה להשמיע מילים מעודדות.

אחר כך יצאתי אל שולי המדרכה המשיקים למסעדה ועצרתי מונית בואך הביתה. הנהג היה שקוע בשיחה סלולרית. "היום שוב עליתם לקבר?" הוא שאל את בן שיחו, וניסה להשמיע מילים מעודדות

בהמשך סיפר לי שהוא דיבר עם חבר אשר בנו, בן 28, נרצח במסיבת הריקודים ברעים. גם החברה של הבן נרצחה. ניסיתי להביע זעזוע, אבל נאלצתי להסתפק באיזושהי קלישאה. "מה לעשות?", הפטיר נהג המונית. "זהו הגורל שלנו ואלו הם החיים".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.