לישראלים, שכונת שג'אעיה בעזה היא שם נרדף לזירת קרבות הגובה קורבנות. בעיקר מחטיבת גולני. 16 לוחמי גולני נהרגו שם במבצע צוק איתן ב-2014, שמונה מהם בתקרית הנגמ"ש. תשעה לוחמים נפלו בשג'אעיה השבוע – בהם אל"מ יצחק בן בשט וסא"ל תומר גרינברג.

"תכין את הפלוגה שלך", אמר מח"ט גולני יאיר פלאי לסא"ל גרינברג, מג"ד 13, לפני צאתו לקרב האחרון. "קיבלתי, בסדר גמור", ענה גרינברג והוסיף: "אני חושב שאולי תשע שנים חלמתי על הרגע הזה. כאן קודקוד, אנחנו יוצאים להתקפה על שג'אעיה של חמאס בצפון. אנחנו הולכים לסגור חשבון של תשע שנים".

החשבון עוד לא נסגר, וכבר חשבון חדש נפתח.

בכלל, התחושה היא שבשבעה באוקטובר נפתח חשבון חדש בתולדות האזור, והפרק הבא בספר היחסים שבין ישראל לרצועת עזה, ייכתב בהכרח בצל השבעה באוקטובר ותוצאותיו. הזוועות בישראל והחורבן ברצועת עזה יאפילו – כדרכם של אסונות – על כל מה שארע קודם. וההיסטוריה, כדרכה, רק תצייד כל אחד בהוכחות שהצדק היה תמיד איתו.

התחושה היא שב-7 באוקטובר נפתח חשבון חדש בתולדות האזור, והפרק הבא בספר היחסים שבין ישראל לרצועת עזה, ייכתב בהכרח בצל השבעה באוקטובר ותוצאותיו

תכינו את הפלוגה למסע במכונת הזמן.

ההתייחסות המוקדמת ביותר בעיתונות העברית לשכונת שג'אעיה הופיעה כבר ב-1927, בעיתון "העולם". יצחק בן-צבי, מי שיהיה לימים אחד החותמים על הכרזת העצמאות והנשיא השני של מדינת ישראל, פרסם מאמר מרתק בשם "לתולדות היהודים בעזה", שבו ציטט – בין היתר – בנקאי יהודי בשם אברהם אלמליח, שלפני מלחמת העולם הראשונה ניהל בעזה סניף של בנק אנגלו-פלסטינה (הבנק שקדם לבנק לאומי).

אלמליח סיפר לבן-צבי על שני בתי מרחץ גדולים בעזה, אחד מהם בשכונת שג'אעיה, שהיו שייכים לקהילה השומרונית וכונו בפי התושבים המקומיים "חמאם אל סומארה" (בית המרחץ של השומרונים).

כשבן-צבי פרסם את מאמרו העשיר במובאות היסטוריות ותיאר את תולדות ההתיישבות היהודית ברצועת עזה, התגוררו בעזה 50 יהודים בלבד. קהילה קטנטנה בתוך עיר ערבית מבוססת למדי של סוחרים, בעלי מלאכה ויורדי ים.

כשבן-צבי פרסם את מאמרו ב-1927 ותיאר את תולדות ההתיישבות היהודית ברצועת עזה, התגוררו בעזה 50 יהודים בלבד. קהילה קטנטנה בתוך עיר ערבית מבוססת למדי של סוחרים, בעלי מלאכה ויורדי ים

שנתיים מאוחר יותר, באוגוסט 1929, כשבחברון טבחו ערבים ביהודי העיר במה שידוע מאז כפרעות תרפ"ט, יצאו גם ערביי עזה לטבוח בשכניהם היהודים. אך אלה ניצלו מרצח בין היתר בזכות משפחת א-שאווה העזתית, שגוננה עליהם בבית מלון בעיר וסייעה להם לברוח באישון לילה ללוד, ומשם לתל אביב.

הלוויית הרוגי פרעות תרפ"ט בתל אביב, 1929 (צילום: הארכיון הציוני)

כך באו אל קיצם מאות שנים של נוכחות יהודית כמעט רצופה בעזה. נוכחות שעוד מעט תזכה לנוכחות מחודשת בשיח הישראלי שיתעורר אחרי המלחמה, עם הקריאות – שהולכות ומתגברות כבר עכשיו – לחזור וליישב את גוש קטיף ביהודים כדי לסגור את החשבון החדש שנפתח.

"סיפורה של קהילת יהודי עזה בפרעות תרפ"ט נדחק מהזיכרון הלאומי", כתב חגי הוברמן באתר להנצחת מורשת גוש קטיף, "בכתובים הוא אינו מופיע, זולת ציון העובדה כי 'הקהילה היהודית בעזה פסקה מלהתקיים במאורעות תרפ"ט… הפרעות חיסלו סופית את הקהילה היהודית בעזה. כל הניסיונות לחדש את היישוב היהודי בעיר בשנים שלאחר מכן עלו בתוהו. עזה הפכה לעיר 'נקייה' מיהודים".

"פרעות תרפ"ט חיסלו סופית את הקהילה היהודית בעזה. כל הניסיונות לחדש את היישוב היהודי בעיר בשנים שלאחר מכן עלו בתוהו. עזה הפכה לעיר 'נקייה' מיהודים"

רצח היהודים בתרפ"ט וגירושם מעזה הוא ההוכחה ההיסטורית שמצדיקה את מי שטוענים כי אין על מה ואין עם מי לדבר, ערבים ירצחו יהודים ברגע שרק יוכלו – בלי קשר למעשי המדינה, לכיבוש, או למצב ההומניטרי. עובדה שהם עשו את זה הרבה לפני קום המדינה, לפני ההתבססות הצבאית של צה"ל, כשידם עוד הייתה על העליונה, כשעזה עוד הייתה עיר גאה ומצוקת הפליטים טרם נולדה. אז שלא יספרו סיפורים.

אבל ההיסטוריה היא רכבת משא כבדה, שלא עוצרת לעולם ולא פעם דורסת את מי שעומד מולה. וב-1948 החל שעון עצר חדש למנות את דברי ימי הרצועה. שעון הנכבה. חשבון היסטורי חדש נפתח.

פליטים פלסטינים ברצועת עזה, תחת שלטון מצרים, ביולי 1949 (צילום: AP Photo/S. Swinton)

עזה טבעה בים של פליטים שברחו מכפריהם ומהערים שנכבשו על ידי כוחות צה"ל ויוצאי המחתרות במלחמת השחרור. ושכונת ש'גאעיה – הקרויה על שם שוג'אע א-דין אל כורדי שלחם בצלבנים ב-1239, כי מלחמות הרי מעולם לא חסרו פה – התבססה כמרכז הוותיק והאמיד יותר של העיר, שקרסה תחת נטל מחנות הפליטים. עם שוק שג'אעיה, שהיה אחד השווקים המרכזיים של הרצועה, ועם שני צירים מרכזיים – דרך צלאח א-דין ודרך בגדד – שהיו צינור חמצן כלכלי של העיר.

שכונת ש'גאעיה – הקרויה על שם שוג'אע א-דין אל כורדי שלחם בצלבנים ב-1239, כי מלחמות הרי מעולם לא חסרו פה – התבססה כמרכז הוותיק והאמיד יותר של העיר, שקרסה תחת נטל מחנות הפליטים

מעטים בישראל התעניינו אז בגורל הפליטים הפלסטינים, או בתנאי החיים בעזה. קליטת ניצולי השואה וגלי העלייה מארצות ערב וצפון אפריקה אל תוך מדינה ענייה, שרק בקושי החלה להתאושש ממלחמת העצמאות שגבתה מחיר עצום, הייתה אתגר לאומי גדול מספיק. למי הייתה סבלנות למי שהובסו במלחמה?

הפליטים הפלסטינים שהציפו את רצועת עזה נשארו תחת שלטון מצרי, אבל לא קיבלו אזרחות מצרית ונזקקו לתעודת מסע כדי להיכנס לתוך מצרים. מבחינת הישראלי הממוצע בשנות החמישים, מצוקתם הייתה בעיה מצרית. מקסימום בעיה של "מסתננים", שהעיקה אז בעיקר על מייסדי הקיבוצים במערב הנגב, שאת חלקם נכיר בזקנתם, כעבור שנים רבות, בעקבות השבעה באוקטובר.

אבל היו אז בישראל יחידי סגולה, שהביטו במציאות נכוחה. אחד מהם היה אורי אבנרי, שנפצע בקרבות הדרום של "שועלי שמשון" במלחמת השחרור, והפך לעורך שבועון השמאל הלוחמני "העולם הזה".

הרמטכ"ל משה דיין חופר שוחות ברצועת עזה, מרץ 1956 (צילום: AP Photo)

במאי 1955 כתב אבנרי הצעיר מאמר סטייל תומאס פרידמן, שהוצג ב"העולם הזה" כמכתב לגמאל עבד אל נאצר, שהשתלט אז על השלטון במצרים.

"שני סרטנים מרעילים כיום את גוף המרחב" כתב אבנרי, "סרטן מצוקת הפליטים וסרטן רצועת עזה. את שניהם יש לרפא כעת ובעונה אחת. כל לוחמי תש"ח אחראים למצוקת הפליטים, ורק כולם יחד, במאמץ משותף, כן וחדור רצון-טוב, יכולים להפוך גלעד זה של רשע מרחבי לסימן דרך בדרכנו המשותפת".

"כל לוחמי תש"ח אחראים למצוקת הפליטים, ורק כולם יחד, במאמץ משותף, כן וחדור רצון-טוב, יכולים להפוך גלעד זה של רשע מרחבי לסימן דרך בדרכנו המשותפת"

הבעיה היא שמאמצים משותפים, כנים וחדורי רצון טוב, לא היו סחורה מבוקשת במיוחד באזור. לא אז ולא מאז. 12 שנים חלפו וב-1967 ישראל כבשה את רצועת עזה, ומהרגע הראשון היה ברור שאין לה ולא תהיה לה כל כוונה לשקם את המקום.

ההתנגדות הפלסטינית האלימה לכיבוש הישראלי של 67' התחילה כמעט מייד, עם מספר מקרים של זריקת רימונים בשכונת שג'אעיה, שהייתה מהרגע הראשון מעוז בולט של התנגדות אלימה. בעקבותיהם יצא כתב הטלוויזיה הצעיר מוטי קירשנבאום לרצועה, וחזר משם עם הסרט התיעודי "רימון בעזה".

צפיתי בו השבוע שוב, אחרי שנים. נזכרתי איך ראיתי אותו כילד, והתבוננתי בתערובת של פליאה וחשש בילדים העזתים בני גילי, שקירשנבאום סיפר כי הם צריכים לבחור בין יום עבודה מפרך שבסיומו ירוויחו לירה ישראלית אחת, ובין זריקת רימון על רכב ישראלי, שעבורה יקבלו מארגוני הטרור חמש לירות.

חלק מהילדים ההם משכונת שג'אעיה, שהתגודדו אז בסקרנות סביב הצלם הישראלי, צהלו ב-2005 על הריסות כפר דרום ונצרים. היום הם מן הסתם הוריהם וסביהם של רוצחי השבעה באוקטובר, שמתבצרים במנהרות מתחת לשג'אעיה ומגיחים מהפירים כדי לפגוע בחיילי צה"ל.

חלק מהילדים ההם משכונת שג'אעיה, שהתגודדו אז בסקרנות סביב הצלם הישראלי, צהלו ב-2005 על הריסות כפר דרום ונצרים. היום הם מן הסתם הוריהם וסביהם של רוצחי השבעה באוקטובר

בניגוד למה שאולי נדמה למי שהצטרף לסיפור רק בעשורים האחרונים, הרעיונות שזוכים עכשיו לעדנה בישראל – לשטח את עזה, לגרש את תושביה לכל עבר וליישב את הרצועה ביהודים – לא נולדו בעקבות טראומת ההתנתקות ב-2005, לא בעקבות כל הסבבים האלימים מאז וגם לא בעקבות טראומת הטבח בשבעה באוקטובר. האמת היא, שלישראל לא היו מעולם רעיונות אחרים ביחס לעזה.

ב-26 בפברואר 1969, קצת יותר משנה וחצי אחרי מלחמת ששת הימים, כשישראל הייתה חזקה מאי פעם והפלסטינים מוכים מאי פעם, כתב אבנרי מאמר נבואי בשם "אזהרה בעזה", שממרחק השנים, המחדלים, הטראומות, ההרס והלוויות – מזכיר את הדרך שמעולם לא נבדקה.

מאמרו של אורי אבנרי "אזהרה בעזה" שפורסם ב-26 בפברואר 1969 בעיתון "העולם הזה"

בממשלת ישראל "השמאלנית" לכאורה של אותם ימים אופוריים, לא הייתה כל מחלוקת על השאלה האם לספח את עזה, על 400 אלף תושביה (זה היה המספר אז). שר הביטחון משה דיין הכריז על הכוונה הזו מייד אחרי המלחמה. על העניין התקיימה הסכמה גורפת נדירה מקיר לקיר – ממאיר יערי ועד מנחם בגין.

גם "תוכנית אלון" המפורסמת של יגאל אלון שפורסמה אז, כללה את סיפוח רצועת עזה לישראל. מפה של התוכנית הודפסה אז בשבועון האמריקאי "טיים" והסעירה את הרוחות בעזה.

אבנרי נסע אז לדרום, נפגש עם עזתים, וניסה לברר עם מקורותיו בממשלה למה פועל דחק עזתי מרוויח בישראל שכר נמוך בהרבה מהשכר ששולם לפועלי דחק שהגיעו לישראל מהגדה – שכר שהיה כמובן נמוך בהרבה מהשכר ששולם לפועלים ישראלים.

התשובה שהוא קיבל אז ממקורותיו הייתה "זו המדיניות". כשהתעקש להבין מה כוללת המדיניות הזו, נאמר לו שהמדיניות היא להרעיב את הרצועה, ליצור שם תנאי מחיה קשים ביותר כדי שתושבי עזה, ובעיקר תושבי מחנות הפליטים, יסתלקו משם, אחת ולתמיד.

כשהתעקש להבין מה כוללת המדיניות הזו, נאמר לו שהמדיניות היא להרעיב את הרצועה, ליצור שם תנאי מחיה קשים ביותר כדי שתושבי עזה, ובעיקר תושבי מחנות הפליטים, יסתלקו משם, אחת ולתמיד

מחנה הפליטים שאטי ברצועת עזה בתחילת שנות השבעים (צילום: AP Photo)

ואבנרי הרחיב:

"למספחים אין כל חשק להכניס למדינת ישראל 400 אלף ערבים. הם רוצים לרוקן את הרצועה, לפחות עד כדי מחצית… מכאן השכר הירוד, עידוד ההסתלקות, השיטוח של 'היד הקשה' – שהביאו לפתיחת מעגל הקסמים של טרור, שנאה וגמול. וזוהי רק ההתחלה.

"מעגל קסמים כזה הוא המצאת השטן. לכשהוא נוצר, קשה מאוד לפרוץ אותו. מעשה גורר מעשה, בהיגיון אכזרי ועקבי".

וכמו שאנחנו יודעים – בכאב לב שקשה לשאת עכשיו – מעשה אכן גרר מעשה, והאכזריות הלכה וגדלה עם כל סיבוב של מעגל הקסמים של הטרור, שלאף אחד לא הייתה כל כוונה לשבור אותו.

כמו שאנחנו יודעים – בכאב לב שקשה לשאת עכשיו – מעשה אכן גרר מעשה, והאכזריות הלכה וגדלה עם כל סיבוב של מעגל הקסמים של הטרור, שלאף אחד לא הייתה כל כוונה לשבור אותו

בנקודת הזמן הרגישה שבה אנו נמצאים עכשיו, לא מיותר לציין את מה שאמור להיות מובן מאליו: כל זה לא מצדיק ולו במעט את המצאת השטן שהוציאו לפועל אלפי אנשי חמאס בשבעה באוקטובר. לברבריות אין ולא יכולה להיות הצדקה או תירוץ וגם לא נסיבות מקילות.

גבר ישראלי עטוף טלית מתפלל ליד בתים שנהרסו בידי מחבלי חמאס בקיבוץ בארי, 22 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Ariel Schalit, File)

ואחרי שזה נכתב, צריך להזכיר שבכל מה שנוגע לעזה, ישראל מעולם לא הייתה האומה רודפת השלום, הפיתוח והקידמה שאיכשהו מצטיירת בדמיונם של ישראלים רבים. אבנרי ראה את הנולד כבר אז, ב-1969, קצת אחרי רימוני הרסס הראשונים שהושלכו בשכונת שג'אעיה, והזהיר מפני הבאות:

"אם יתגברו בישראל הנטיות למען סיפוח הגדה, למען 'ארץ ישראל השלמה', למען 'התנחלות' ברחבי הגדה – כי אז תהפוך הגדה לרצועת עזה שנייה. ואל מרידת 400 אלף תושבי עזה תצטרף מרידת 700 אלף תושבי הגדה וירושלים. ואנו נעמוד בפני הברירה הנוראה: להבליג מול טרור שיתפשט בכל רחבי הארץ, או לנקוט פעולות גמול ודיכוי אשר אכזריותן תשחית את נפשנו ותקומם נגדנו את העולם כולו.

"עלינו להבין זאת היום – לפני שנוצר שם מעגל הקסמים. כי לאחר מכן יהיה זה מאוחר מדי. מי שמתעלם מבעיית הטרור, מי שמתעלם מן האתגר הפלסטיני – מבצע פשע מחריד כלפי עתיד מדינת ישראל. זוהי האזהרה של עזה".

לא הקשבנו לאזהרה הזו אז, וכנראה שלא נקשיב לה גם עכשיו. יכול להיות שמבחינת בני דורנו, זה אכן מאוחר מדי. חשבון דמים חדש נפתח ומחכה שיסגרו גם אותו.