המלחמה שהתחילה בשבעה באוקטובר ותמשך בעתיד הנראה לעין, דוחה הקמת ועדות חקירה ומגבילה את השיח הלאומי בכשל הגדול בתולדות המדינה. מחירו של מצעד האיוולת הזה הוא מחריד, וכולל גם את חייו של בן דודי היקר ואת שבי אשתו.

הכשל הזה נבע משורה של מחדלים ארוכי טווח, סבוכים ורב-מערכתיים. אחדים מקברניטי המדינה (בעיקר בצד הצבאי והביטחוני) כבר הכו על חטא והכריזו כי הם אחראים (אם כי לא ברור עדיין במה מתבטאת אחריות זו). אחרים, ובעיקר ראש הממשלה בנימין נתניהו, מסרבים לקחת אחריות.

הכשל נבע משורת מחדלים ארוכי טווח, סבוכים ורב-מערכתיים. אחדים מקברניטי המדינה כבר הכו על חטא והכריזו כי הם אחראים. אחרים, ובעיקר ראש הממשלה נתניהו, מסרבים לקחת אחריות

כל ועדת חקירה עתידית בוודאי תחשוף, אם יינתן לה המנדט הראוי, פרטים רבים שישפכו אור על התמונה. הערכת ביניים מצביעה כי אסון השבעה באוקטובר הושפע משישה מחדלים מקבילים ברמות שונות של קבלת החלטות.

1. המחדל המכונן: לוודא שאין פרטנר (דרג מדיני)

מאז האינתיפאדה השנייה פעלו רוב ממשלות ישראל תחת ההנחה שהמצב האידיאלי לישראל הוא הסטטוס קוו, ושכל התקדמות מדינית או יוזמת שלום הנן בחזקת איום. הנגזרת של הנחה זאת הייתה שהחלשת הגורמים הפלסטינים המתונים וחיזוק הגורמים הקיצונים פועלים לטובת האינטרס הישראלי. כך קל יותר יהיה לטעון ש "אין עם מי לדבר".

זה כולל את ממשלתו של אריאל שרון, שהעדיף להגיש את עזה לחמאס על מגש כסף ע"י נסיגה חד צדדית ללא משא ומתן מאשר לתת הישג מדיני לרשות הפלסטינית (רש"פ), וכמובן את כל ממשלות בנימין נתניהו, שבשנים האחרונות היה מאוד גלוי בתפישה שחמאס עדיף על הרש"פ. נתניהו גם פעל לקדם זאת (ראה מזוודות הכסף הקטארי מצד אחד וסירוב מתמשך לדון עם הרש"פ על שום דבר מעבר להסדרים ביטחוניים של ישראל).

נפתלי בנט החזיק באותה תפישה, ויאיר לפיד היה ראש ממשלה לזמן קצר מדי. יוצאת הדופן היחידה בעשרים השנים האחרונות הייתה, לזמן קצר, ממשלת אהוד אולמרט.

הנגזרת של העדפת הסטטוס קוו על פני יוזמות שלום הייתה, שהחלשת הגורמים הפלסטינים המתונים וחיזוק הגורמים הקיצונים פועלים לטובת האינטרס הישראלי. כך קל יותר יהיה לטעון ש "אין עם מי לדבר"

חלק אינטגרלי של תפישה זו הייתה ההנחה שאפשר "לנהל" את הסכסוך. ניהול הסכסוך היתרגם להמשך והעמקת הכיבוש בגדה, כולל התנחלויות נוספות, אפרטהייד בפועל, הקשחת הפעילות הצבאית, מצור ברצועה, תשלומים לחמאס כדי לקנות שקט, ו"מבצעי הרתעה" מזמן לזמן.

עוד חלק אינטגרלי היה הכשלה מכוונת של כל יוזמה מדינית רצינית, כמו תכנית השלום הסעודית או יוזמת ברק אובמה. בשבעה באוקטובר הסתבר שטיפוח האויב הוביל, באופן "מפתיע", להתחזקותו והקצנתו.

2. מחדל תפישת ההרתעה הישראלית (דרג ביטחוני ומדיני)

במשך עשרות שנים הלך מושג ההרתעה בצה"ל ובקהילה הביטחונית הישראלית והתנתק ממקורו הרציונלי, המבוסס על יחסי עלות/תועלת, והפך למעין מיתוס או הנחת עבודה.

מדי זמן היו פוליטיקאים או קצינים בכירים מתריעים על אובדן כוח ההרתעה הישראלית, ואז היה צה"ל יוצא ל"מבצע הרתעה" או מב"מ (מבצעים בין מלחמות) כדי, לכאורה, למלא את מצברי ההרתעה.

ככל הידוע לי, לא נערכו שום הערכות מצב בדיעבד הבודקות האם המבצעים האלה אכן משיגים יותר הרתעה. ההנחה הייתה שככל שהאויב סובל יותר, הוא מורתע יותר. לפחות לגבי חמאס (וגם חזבאללה) זו הנחה מוטעית מיסודה.

ככל הידוע לי, לא נערכו שום הערכות מצב בדיעבד הבודקות האם המבצעים אכן משיגים יותר הרתעה. ההנחה הייתה שככל שהאויב סובל יותר, הוא מורתע יותר. לפחות לגבי חמאס (וחזבאללה) זו הנחה מוטעית מיסודה

ארגונים אלה מודדים הצלחתם בתמיכה פוליטית ולא בפגיעה בתשתית או כוח אדם, ולכן "מבצעי ההרתעה" של צה"ל הגבירו למעשה את התמיכה בקיצוניים, ולראיה, בכל סבב לחימה עם חמאס הראה הארגון יכולות גבוהות יותר ותעוזה גוברת.

3. המחדל המודיעיני (דרג בטחוני ומדיני)

ההנחה שחמאס מורתע עקב נקיטת צעדים קיצוניים מנעה הערכה רצינית של המידע המודיעיני. ידוע לנו כיום שלמערכת הביטחון היה מידע רב על היערכות יוצאת דופן בחמאס, על אימונים והתכוננות למבצע נרחב, ועל תוכניות. כל זאת מתוך דיווחים שהתקבלו מהתצפיתניות, ממקורות בתוך הרצועה, ומהערכות בתוך חיל המודיעין. המידע התקבל, ולא סביר שנעצר בדרגי פיקוד הנמוכים, אך לא הדליק את הנורות האדומות הנדרשות.

4. מחדל המשטר (דרג מדיני)

חמאס תכנן את השבעה באוקטובר במשך זמן רב, אך הממשלה הקיצונית ביותר בתולדות ישראל סיפקה לו הזדמנות פז. המהלכים להחלשת הדמוקרטיה קרעו את העם בישראל ויצרו תמונה של חולשה מערכתית ושל הזדמנות למתקפה רב-זירתית (כולל חזבאללה ואיראן) שתמוטט את ישראל, או, לפחות, תנחית עליה מכה נחרצת.

חמאס תכנן ארוכות את ה-7 באוקטובר, אך הממשלה הקיצונית בתולדות ישראל סיפקה לו הזדמנות פז. המהלכים להחלשת הדמוקרטיה קרעו את העם בישראל ויצרו תמונת חולשה מערכתית והזדמנות למתקפה רב-זירתית

ממשלת נתניהו, כמובן, תנסה (וכבר מנסה) לטפול את האשמה על המחאה נגד ההפיכה המשטרית, אך ברור שמי שיזם את מהלכי השינוי המשטרי והתעלם מכל התראות מערכת הביטחון הוא הגורם האשם, חד משמעית.

קצינים בכירים ואף שר הביטחון יואב גלנט ניסו להתריע בפני נתניהו על הסיכון הביטחוני הטמון בערעור הדמוקרטיה הישראלית, אך ראש הממשלה סרב לדון בכך ואף ניסה לפטר את שר הביטחון כשהאחרון העז להעלות את הנושא בפומבי. המחדל הזה הוא כולו של נתניהו ושותפיו הקואליציוניים.

5. מחדל הזנחת ההגנה (דרג צבאי ומדיני)

באתוס של צה"ל אין דבר כזה הגנה. ה"ה" בראשי התיבות נשכחה מזמן. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. אמנם ישראל השקיעה רבות בעשורים האחרונים באמצעי מיגון נייחים כמו כיפת ברזל, ממ"דים ומיגון מבנים, שהצילו חיים רבים. אך אמצעים אלו לא היו המטרה בפני עצמה אלא אמצעי לאפשר חופש תמרון וזמן להתקפה, ודרך להימנע מיוזמה מדינית.

כל מי ששירת ביחידה קרבית בצה"ל יודע כי הזמן והאנרגיה המוקדשים לאימוני הגנה בטלים בשישים מול אלה של התקפה וכיבוש. אמנם תמרוני התקפה באמת מסובכים יותר, אבל זה מעבר לכך. לא פלא שבשבעה באוקטובר תקף חיל האוויר באינטנסיביות מטרות ברצועה בזמן שקיבוצי ועיירות העוטף עדיין חיכו במשך שעות ארוכות לצבא שבושש להגיע.

באתוס של צה"ל ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. לא פלא שבשבעה באוקטובר תקף חיל האוויר באינטנסיביות מטרות ברצועה בזמן שקיבוצי ועיירות העוטף עדיין חיכו במשך שעות ארוכות לצבא שבושש להגיע

6. מחדל ההיערכות (דרג מדיני ודרג צבאי)

הדרג המדיני, בכל שנות כהונתו של נתניהו, וביתר שאת מאז הקמת הממשלה הנוכחית, נתן קדימות רבה ליהודה ושומרון על פני גבול הרצועה. קדימות זאת התבטאה בהקצבת משאבים ובהקצאת כוחות.

לאט לאט הוזנחה ההשקעה באוגדת עזה, בגדר ובאמצעים האלקטרונים והאנושיים המגינים נגד חדירות, ואפילו בהשקעה במוכנות כיתות הכוננות ביישובי הספר של העוטף. אלו נתפסו במטרד ולא כנכס הגנתי. המכשול התת-קרקעי גם הוא העניק אשליית ביטחון בצה"ל ובממשלה.

בשבעה באוקטובר ניצבה אוגדה מוחלשת ומוזנחת מול כוח גדול, מחומש היטב, ומול תכנון מרשים וגמיש של החמאס, בעוד שהתנחלויות הגדה היו מוגנות ומאובטחות היטב. הסוכה של ח"כ צבי סוכות בחווארה, למשל, לא סבלה מהיעדר משאבים או משאבי אנוש.

7. מחדל התפיסה הנקודתית (כל הדרגים)

אחת השאלות הנוקבות והקריטיות ביותר לגבי השבעה באוקטובר היא: איפה היה צה"ל? לאורך כל אותו יום, במשך שעות ארוכות, כיתות הכוננות בקיבוצים, המשטרה בעיירות, המאבטחים במסיבה ברעים וסתם אזרחים, נלחמו בגבורה בפלישה המסיבית מעזה, וצה"ל נעדר מהמערכה.

בשבעה באוקטובר ניצבה אוגדה מוחלשת ומוזנחת מול כוח גדול, מחומש היטב, ומול תכנון מרשים וגמיש של החמאס, בעוד שהתנחלויות הגדה היו מוגנות ומאובטחות היטב

גם בהינתן מחדל ההיערכות שהוזכר למעלה, ישראל מדינה קטנה, וחטיבות שלמות יכולות להגיע בתוך שעות ספורות מהצפון ומן הגדה לעוטף. חלק מההסבר למה שקרה יכול להיות הצלחת חמאס בנטרול אוגדת עזה, שהייתה אמורה לתאם מהלכים אלו והוכתה קשות במהלך הראשון של הפלישה.

אך מעבר לזה, חלק גדול מן התשובה נעוץ בכך שצה"ל וכן גם הדרגים המדיניים התכוננו וציפו להתקפת טרור נקודתית ולא לאורך כל הגזרה, ולא הבינו עד שלב מאוחר מאד את היקף האסון. למרות שמידע זרם למעלה כל הזמן, צה"ל נלחם את המלחמה לה התכונן ולא את זו שקרתה בפועל.

במקרה התקפת טרור, הדוקטרינה קראה למשימה של יחידות מיוחדות וייעדה לצבא רק תפקיד סביבתי (לחסום צירים וכדומה). יחידות מיוחדות אכן הגיעו לשטח בכמה מוקדים מהר יחסית. למשל הימ"מ (משטרה, לא צה"ל) הדף מתקפת חמאס נרחבת על קיבוץ יד מרדכי ומנע חדירה לשטח הקיבוץ. לוחמי שלדג נלחמו בגבורה בקיבוץ בארי. אבל אלו יחידות קטנות עם נשק קל שלא בנויות ללוחמה בקנה מידה שנצרך בשבעה באוקטובר.

גם כשכוחות הצבא הסדיר הגיעו לשטח, כמו למשל, על פי דיווחים, בכפר עזה, הם המתינו שעות ליד השער ולא נכנסו לקיבוץ בו התחולל טבח המוני. למה? הניחוש שלי (וזה רק ניחוש בשלב זה) הוא שלא היתה זו המשימה שלהם, ואיש בפיקוד לא הבין שצריך להחליף את הדיסקט מפעולת טרור מקומית (שבה הגדודים הרגילים מחכים לסיירות) למלחמה הגנתית.

צה"ל והדרגים המדיניים ציפו להתקפת טרור נקודתית ולא לאורך כל הגזרה, ולא הבינו עד שלב מאוחר את היקף האסון. למרות שמידע זרם למעלה כל הזמן, צה"ל נלחם את המלחמה לה התכונן ולא את זו שקרתה בפועל

*  *  *

ישראל הפסידה במלחמה בשבעה באוקטובר. תבוסה צורבת שעלתה בדם רב, בחטופים שרבים מהם עדיין נמקים בשבי, ובאבדן עמוק של אמון במדינה שיהדהד הרבה מעבר ליישובי העוטף.

המחדלים לא נגמרו ביום הזה (למשל, חוסר תפקוד מערכתי בימים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר, יציאה למלחמה מסיבית ללא יעדים ברורים ובני השגה, והזנחת החטופים).

אך ניתוח ראשוני של המחדל הרב-מערכתי ורב-שכבתי של השבעה באוקטובר מראה שאי אפשר לחכות לסוף המלחמה כדי להסיק מסקנות, כיוון שרבים מההיבטים המרכזיים במחדל ממשיכים לפעול כל הזמן כנגד האינטרסים הבסיסיים של מדינת ישראל: הממשלה צריכה ללכת, ועכשיו. ועל מערכת הביטחון לבדוק את הנחות היסוד שלה בהקדם האפשרי.

בועז אצילי הוא פרופסור למדע המדינה ויחסים בינלאומיים באמריקן יוניברסיטי בוושינגטון, מתמחה בלימודי ביטחון וסכסוכי גבולות. בין הספרים שפרסם: Triadic Coercion: Israel’s Targeting of States that Host Non-State Actors (עם ונדי פרלמן) ו-Good Fences, Bad Neighbors: Border Fixity and International Conflict. בן-דודו של אביב אצילי שנפל בקיבוץ ניר עוז ב-7 באוקטובר וגופתו נחטפה לעזה והושבה לישראל.