הצבא יכול להמשיך "למוטט את חמאס" גם עוד עשור. בהיעדר הנחיה פוליטית ברורה, ואין כזו בשום היבט, הלחימה בעזה לא מובילה לדבר פרט להמשכה ולהמשך הרס עזה, הרג העזתים והרחקת העקורים הישראלים מביתם. הצבא נוסע, יורה, מפציץ, מפוצץ; חיילי חמאס נהרגים; חיילים ישראלים נפצעים באלפים וגם נהרגים.

אין גבול למה שהצבא עושה. ואולי מדויק יותר לומר שהצבא לא יכול להציב לעצמו את הגבול הזה. מדוע? כי הצבא רודף אחרי חמאס של ה-7.10. בתודעה הישראלית ה-7.10 לא נגמר מעולם. אנחנו עדיין במהלכו, חוטפים שוב ושוב את המכות בבטן ובלב. אנחנו מסרבים להאמין שזה קרה לנו. אנחנו לא מוכנים שזה יישכח. כל אחד מן האזרחים מסתובב בלופ הזה בדרכו.

בתודעה הישראלית ה-7.10 לא נגמר מעולם. אנחנו עדיין במהלכו, חוטפים שוב ושוב את המכות בבטן ובלב. אנחנו מסרבים להאמין שזה קרה לנו. אנחנו לא מוכנים שזה יישכח. כל אחד מן האזרחים מסתובב בלופ הזה בדרכו

יש שמנסים לתקן דרך התגייסות אזרחית. יש שמנסים לתקן דרך דיבור על נקמה והשמדה, ולפעמים יש גם כאלו שמנסים לעשות שלום. הצבא מתמודד עם המשימה בזו בעבודה.

מהי העבודה? לצבא יש בראש תרשים מערכתי של "חמאס". יש בו בכירים ובכירים פחות, חילות וזרועות, מערכים ומתקנים. הצבא עובד בפירוק התרשים הזה. ככל שהוא מגיע ליותר רכיבים שלו והורג/מפציץ/הורס אותם, כך הוא מודד את עמידתו ב"משימה".

אבל כדי לעשות את זה צריך לקפוץ קפיצת אמונה משמעותית – צריך להאמין בכך שחמאס הוא מה שהיה ב-7.10. המציאות לא נוטה לתמוך בעיקר האמונה הזה.

ראשית, ישראל מפעילה כוח אדיר בעזה. זו ככל הנראה עוצמת אש חסרת תקדים גם במושגים אמריקאים. עזה נחרבה. שני מיליון איש מסתובבים בה עקורים ללא בית. המרחב עצמו השתנה ללא הכר. הקשר בין הנהגת חמאס ליחידות בשטח השתנה. היחס בין מה שמעל לקרקע ומה שמתחתיה השתנה.

הצבא גיבש תכנית מבצעית במהלך שבועות של הפצצות שיצרו תוהו ובוהו בלתי נשלט בתוך הרצועה. מעשי צה"ל בתוך עזה ממשיכים לייצר בה תוהו ובוהו. אין שום דרך להביט במציאות שאנחנו רואים ולזהות בה שליטה או ייצוב. אי אפשר להרוס ביד אחת ולייצב ביד שנייה.

שבועות של הפצצות יצרו תוהו ובוהו בלתי נשלט ברצועה. מעשי צה"ל בתוך עזה ממשיכים לייצר בה תוהו ובוהו. אין דרך להביט במציאות הזו ולזהות בה שליטה או ייצוב. אי אפשר להרוס ביד אחת ולייצב ביד שנייה

צה"ל לא מתמקד בבכירים וגם לא בהרס מתקנים. צה"ל הורס הכל. כדי לחסל את הבכירים שחוסלו עד כה (מעט מאד גם על פי דברי צה"ל), עזה נחרבה תחת מסך אש מתגלגל.

ההרס גדול כל כך, ההרג גדול כל כך, הסבל והמצוקה איומים כל כך, עד שהם מערערים וממוטטים את תמונת המערכת של צה"ל, זו שאיתה תקף את הרצועה (קודם מהאוויר ואז על הקרקע) ב-8.10.

אפשר היה, אולי, לפעול באופן מוגבל בהרבה ואז להקדיש משאבים ללימוד המציאות המתהווה ולתקן בתנועה. הצבא הפעיל כוח מקסימלי מלכתחילה ולכן לא היה לו מה ללמוד.

כל יום, כמו שעון, נהרגים כ-200 עזתים. רק הנתון הזה מעיד על כך שהתקדמותו של צה"ל לא מושפעת מן המציאות המתהווה בשטח. צה"ל מתקדם, נוקב את ההר, by hook or by crook.

בהתחשב בנפיצות ובדינמיות של המציאות בעזה, שמתחתיה משתרעים מאות קילומטרים של מנהרות, זה אומר שהצבא עומד במשימה שהוא הגדיר לעצמו, אבל למשימה הזו אין קשר למציאות הרחבה יותר מגבולות הגזרה הצבאיים.

והנה סוד: כשיש שני מיליון עקורים וכשיש אפשרות להבריח פנימה נשק – תמיד יהיו עוד חיילי חמאס לצוד, עוד מנהרות, עוד מחרטות, עוד אתרי אימונים. הכוח שישראל מפעילה הרסני ועוצמתי מאין כמותו. הוא מעורר, אצל אלו מהעזתים שאינם גוועים, רצון ומחויבות למאבק ואלו רק מתגברים והולכים.

כשיש שני מיליון עקורים ואפשרות להבריח פנימה נשק – תמיד יהיו עוד חיילי חמאס לצוד, עוד מנהרות, מחרטות, אתרי אימונים. הכוח שישראל מפעילה הרסני, ומעורר – אצל אלו שאינם גוועים – רצון ומחויבות למאבק

הצבא הורס כי הוא חושב שהרס חושף ומיישר. ההפך נכון. הרס מערפל ומעכיר, מערים עוד ועוד מכשולים (פיזיים וגם פוליטיים) בפני "הביטחון". המדיניות של הצבא היא הרס גורף. למה? כי אין הנחיה פוליטית לעשות משהו אחר וכי מבחינת הצבא זו "הכרעה". אבל זו לא הכרעה.

אם נגיע למצב שבו במשך חודש בשנה מאות אלפי ישראלים ממשיכים להרוס את עזה ולדכא בה מופעים שונים של "התנגדות", הפסדנו בדיוק כמו שהפסדנו במלחמת לבנון הראשונה. אם ישראל תדמם את מה שנשאר בה כמדינת רווחה אל תוך שיטור/הרס/מיטוט מתמידים, הפסדנו.

ככל שהצבא ימשיך לעבוד, כך תמשיך המציאות להגחיך את העבודה הזו. ככל שאנחנו נכנסים עמוק יותר, אנחנו מפסידים יותר. ככל שאנחנו הורגים יותר עזתים ומשמידים יותר מעזה, אנחנו מוודאים שלעולם לא "נמוטט" את חמאס.

לכל אלו המסבירים שאנחנו מעניקים לחמאס "חסינות" עם ההבנה הזו, מבט אחד בעזה צריך להספיק כדי להפריך את הטענה הזו. חסינות ממה? עזה היא גיהינום. אין בה בתים ותשתיות, אנשיה רעבים וחולים, אין בה מזון או מים. איזו חסינות הענקנו?

חמאס פועל במציאות שלא ציפה לה. ישראל פועלת במציאות שלא ציפתה לה. חמאס מסתגל. ישראל בוטשת ושועטת. די. את קברנו אנחנו כורים. לא על הדרך הזו תהיה תהילתנו.

אם נגיע למצב שבו במשך חודש בשנה מאות אלפי ישראלים ממשיכים להרוס את עזה ולדכא בה מופעים שונים של "התנגדות", הפסדנו בדיוק כמו שהפסדנו במלחמת לבנון הראשונה

זמן להפסיק את האש. זמן להחזיר את החטופים, אלה מהם שעדיין חיים. זמן להורות לצבא להתכונן להעברת האחריות על עזה. זמן להתחיל תהליך מדיני בחסות העולם. זמן להתכנס, לקבור את המתים, להתאבל. זמן לדבר עם חזבאללה כדי למנוע מלחמה בצפון. זמן להיגמל משכרון המוות שלנו. די למוות. החיים צועקים.

דוקטור אורי גולדברג הוא מומחה לחקר איראן המודרנית ותנועות מהפכניות באסלאם השיעי. הוא כותב וחושב על אמונה, פוליטיקה, בייסבול ועוד לא מעט דברים, ומשוכנע שהכל קשור להכל. הוא מלמד בביה״ס לממשל באוניברסיטת רייכמן בקורסים שקשורים לאסלאם רדיקלי, לזהויות וליחסים בין דת ואלימות. אוהב לקרוא ולצלם תמונות של שמש מציצה ומשתקפת ולבלות עם ילדיו. רוב הזמן הוא בטוויטר.