אני רחוק מלהיות אדם דתי, אבל אני מתפעל זה זמן רב מרשימת החטאים שיהודים מודים בהם בתפילות הוידוי ביום כיפור. מדהים לחשוב כי כולם ביצעו במהלך השנה רבים מהם, כנראה את רובם, ואולי אפילו את כולם.

בהחלט דיברנו דופי ולצנו. בפירוש רבות חמסנו. אולי לא גזלנו ופשענו, במיוחד אם איננו בממשלה, אבל לא בטוח; בהגדרות מסוימות אולי כן. בפירוש הקשינו עורף – זה כמעט מגדיר ממש את התקופה.

עם זאת, למרות שאינני חוקר יהדות ולא מתיימר בכלל להעמיק בנפתוליה, אני מבקש להוסיף אישית לרשימה הנדונה. אני מציין בזאת שגם חטאנו, והרבה, בחוסר התחשבות, חוסר מחשבה, ויוהרה.

כזה הוא האדם היושב במכוניתו, כשהמנוע רץ והאורות דלוקים, ומאותת באצבעו שהוא לא עומד לפנות את מקום החניה היקר מפז. בסירובו למהר אפילו קצת, בזמן ששורת המכוניות הממתינות מתארכת ברחוב הצר, היא מפגין חוסר התחשבות הראויה להכאה על חטא.

כאלה הם אלה שמשאירים פסולת בחוף הים, מערימים זבל בחצר או זורקים סיגריה על המדרכה. ספק אם הם חושבים שניתן להגן על זה איכשהו. פשוט לא אכפת להם, וכנראה שבכלל ספק אם הם חושבים.

כמובן שעצם העלאת האשמות תוכל להיחשב ליהירות. אני לא פוסל את זה. יהירות נמצאת בכל מקום, והיא מרתקת כיוון שהיא כל כך עצובה.

על מה יש לנו להיות יהירים? אנו מבינים מעט על הדברים החשובים – כמו מהות החיים. אנחנו יכולים להרוויח מיליארד ולההרג מיד לאחר מכן על ידי העץ הבא שנופל. אסטרואיד יכול להסיט את כדור הארץ ממסלולו ולהפוך את כולנו לגושי קרח שלא מסכימים מי העם הנבחר ואם לחזור לקו הירוק.

אני מנסה אם כן להיות מודע, ושמתי לב למשהו מוזר: כשאני חוטא ביהירות, כוח עליון בעל חוש הומור נבזי מראה לי מה זה במהרה.

כשקבוצתי בספורט מובילה אני אף פעם לא אביע בטחון בנצחון הקרב. למדתי שאם אתפתה לזחיחות אותו כוח העליון ידאג שנחטוף בדקה האחרונה.

לפני שנים הייתי בביסטרו בניו יורק והתפארתי בפני חבר על איזו הצלחה ממש גדולה. חברי התעניין ושמח בכנות בשמחתי העגומה. או אז החלתי להיחנק מחתיכת פלאפל גורמה שנתקעה לי בגרון תוך כדי שביעות רצון עצמית. חברי גדל הגוף זינק ממושבו והחל בניסיונות אלימים לחלץ את הפלאפל מתוכי, מול קהל ניו יורקי המום ומשועשע. זה נגמר בבית חולים ובהסברים מרופאים על איך האדם ממשיך לחוש עצם בגרון שמזמן כבר לא נמצא. זו תופעה ידועה.

היהירות היא תופעה כלל חברתית ופנים רבות לה. אנו מתנהגים כאילו מה שקורה עכשיו זה מה שנועד להיות וכאילו ניתן איכשהו לדעת מה צופן יום. אני חושב שזה קשור לפחד. אנו חוששים משינויים ומאי ודאות מכיוון שהשינוי החשוב הוא המוות ומהותו לא וודאית.

ביום כיפור זה אהרהר בפרדוקס של החיים. כל אדם הוא עולם ומלואו, ככל שיהיה חזיר. אבל אנחנו גם חלקיקים קטנטנים ביקום שיצא מכל שליטה.

עם מזל נחיה כ- 80 שנה. אין לנו מושג מה יהיה לאחר מכן ואנו מבינים רק חלק קטן ממה שקדם לכן. קצב השינויים הופך כל ביטחון בכל עניין לאבסורדי ממש.

לפני יחידה אחת של תוחלת חיים ממוצעת לא היו מחשבים, לא היה אינטרנט, לא היו טלפונים ניידים וגם טלוויזיה לא ממש (גם לא ישראל וגם לא שואה). לפני שתי תקופות חיים לא הייתה תעופה, מכוניות, רדיו או דמוקרטיה, משום שנשים לא הורשו להצביע בשום מקום. לא הרבה אחורה נמצא מגפות ועבדות ואינקוויזיציות. תכפילו ב-25 ואתם בתקופתו של ישו והאימפריה הרומית.

אם מאמינים לתנ"ך, נדרשות רק 72 תקופות חיים כדי לחזור לבריאה.  "והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על-פני תהום".  מדעית זה חשוד אך אין סמליות חזקה מזו. אולי בעצם הרבה לא השתנה. גמר חתימה ענווה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com