בעקבות המכה הנוראה שחמאס הנחית עלינו בשמחת תורה תשפ"ד, אנשי ימין החלו ב"מסע בזמן", בחיפוש אחר שורשי הכישלון המר. הם העבירו אשמה ואחריות אל תוכנית ההינתקות (2005) ולהסכם אוסלו (1993).

אולם, למעשה מקור ההתפתחות שהביאה אותנו עד הלום נמצא בפרק-הזמן הקצרצר שהשתרע בין ראשית ועידת קמפ דייוויד לבין מועד חתימת הסכם השלום הישראלי-מצרי (ספטמבר 1978-מרץ 1979).

פרק-זמן זה איפשר ליצור הסכם שיבטיח עתיד לחיים של ישראלים ופלסטינים, אלה לצד אלה. אולם ראש ממשלת ישראל דאז, מנחם בגין, פעל כדי למנוע זאת.

מקור ההתפתחות שהביאה אותנו עד הלום נמצא בפרק-הזמן הקצרצר בין ראשית ועידת קמפ דייוויד לבין מועד חתימת הסכם השלום הישראלי-מצרי. בגין פעל למניעת הסכם שיבטיח עתיד לישראלים ולפלסטינים

בגין רצה שהמו"מ עם מצרים יפיק בניין העומד לא רק על הסכם שלום ישראלי-מצרי אלא גם על עמוד תווך נוסף – הבטחת שליטה ישראלית ב"יהודה ושומרון" (יו"ש) בדרך למימושו של חזון "ארץ-ישראל השלמה". היה זה חזון המבוסס על עבר מפואר, אך נעדרו ממנו ראייה נכוחה של המציאות והבנה לגבי ההתפתחויות בעתיד.

במו"מ לשלום ניצב אנואר א-סאדאת, נשיא מצרים דאז, מול בגין. סאדאת רצה לקבל לידי מצרים "טריטוריה מצרית" בלבד, מלוא חצי-האי סיני, ומשום  שעזה ואוכלוסייתה מעולם לא נחשבו מצריות – ההגעה לנוסחה מוסכמת בסוגיה המרכזית במו"מ היתה קלה להפליא: קו הגבול הישראלי-מצרי יהיה זהה לזה שנמתח בין מצרים לבין פלשתינה-א"י המנדטורית. הסכמה זאת, פירושה סיני לריבונות מצרים ועזה לשליטת ישראל.

בגין סיפק את חומרי הבנייה עבור שני העמודים שההסכם עם מצרים והשלכותיו ניצבו עליהם:

1. לבניית השלום הישראלי-מצרי הוא תרם את חצי-האי סיני שאותו הוא החזיר למצרים כלאחר יד.
2. למען מימוש השליטה הישראלית הבלתי מעורערת בגדה המערבית/יו"ש, הוא נידב עבורנו אחיזה מתמדת ברצועת עזה.

שאיפתו של בגין לשמר את עזה בידינו, נבעה משילוב בין גישתו המשפטנית לבין תפיסתו האמונית-אידאולוגית, כשהגישה המשפטנית באה להבטיח את מימושה של התפיסה האידאולוגית.

לשטחים שכונו "הגדה המערבית" בשיח הבין-לאומי, הייתה חשיבות אמונית עבור ראש ממשלת ישראל, שהתעקש לכנותם "יהודה ושומרון", כולל בשיחותיו עם האמריקאים ובהתכתבותו באנגלית עם נשיא ארה"ב דאז, ג'ימי קרטר, וכמובן בתרגום כל מסמכי השלום לעברית.

בגין רצה שהמו"מ עם מצרים יעמוד גם על הבטחת שליטה ישראלית ב"יהודה ושומרון" בדרך למימוש חזון "ארץ-ישראל השלמה": חזון המבוסס על עבר מפואר, אך נעדר ראייה נכוחה של המציאות והבנה לגבי ההתפתחויות בעתיד

תמצית גישתו המשפטנית של בגין, שבאה לבסס את תפיסתו, מתייחסת למושגים "יחלוקו" ו"כולה שלי": מוסד מוסמך מחלק שטח-ארץ מסוים. אחד מן הצדדים מקבל את ההקצאה, בעוד שהצד האחר דוחה אותה בטענה של "כולה שלי". אם הסירוב מוביל למלחמה בין הצדדים, והצד שהכיר בהחלטה המקורית מנצח וכובש חלקים שיועדו לצד הסרבן, זכותו של הכובש לספח חלקים אלה ולהכריז בעלות/ריבונות עליהם.

מכאן ההיקש למקרה הקונקרטי: הצד הערבי-פלסטיני סירב להכיר בתוכנית החלוקה שעצרת האו"ם קיבלה ב-29 בנובמבר 1947, וטען לגבי שטחי פלשתינה-א"י "כולה שלי", בעוד שהצד היהודי הכיר בחלוקה. ואכן, כל מה שישראל כבשה במלחמת העצמאות מן השטחים שהוקצו מלכתחילה למדינה הערבית, נותר בריבונותה.

בגין החיל כלל זה גם על תוצאות מלחמת ששת הימים, ששורשיה בהתנגדות הערבית לתוכנית החלוקה. כלומר, ב-1967, ישראל השלימה השתלטותה על   שטחי פלשתינה-א"י המנדטורית, והיא זכאית לטעון לגביהם "כולה שלי", לאור הסרבנות הערבית ב-1947.

רצונו של בגין לשמר את עזה בידינו היה שכלתני ונבע מגישתו המשפטנית: מאחר שהשתלטנו על כל שטחי פלשתינה-א"י המנדטורית, שזכותנו עליהם קיימת מתוקף הסרבנות הערבית-פלסטינית ל"יחלוקו", אזי ויתור על עזה יהיה תקדים שיקעקע את דבקותנו בעמדה המשפטית הלגיטימית לגבי "כולה שלי", ועל-ידי כך יביא בהמשך לדרישות לוותר על חלקים מיהודה ושומרון.

במחצית השנה שבין קמפ דייוויד לבין חתימת חוזה השלום, חיצי העוינות הערבית כלפי מצרים התמקדו בהאשמתה ב"הפקרת" העניין הפלסטיני. המצרים ביקשו לתקן את הרושם שנוצר, וניסו לקדם מנגנון אפקטיבי יותר לקיום בחירות ולהקמת רשות ממשל-עצמי פלסטיני קודם כל בעזה – תוכנית "עזה תחילה" (קידום הממשל העצמי בגדה המערבית/יו"ש לא התאפשר, כי ממלכת ירדן סירבה להירתם לתהליך). הם גם הציעו הכנסת קציני קישור מצרים לרצועת עזה לצרכי הכנת הממשל העצמי.

חיצי העוינות הערבית כלפי מצרים התמקדו בהאשמתה ב"הפקרת" העניין הפלסטיני. לתיקון הרושם שנוצר, המצרים ניסו לקדם מנגנון אפקטיבי יותר לקיום בחירות ולהקמת רשות ממשל-עצמי פלסטיני, קודם כל בעזה

נציגי ארה"ב, ששימשו מתווכים ושליחים בין הצדדים, אימצו את היוזמה המצרית. אולם בגין היה נחוש לדחות כל ניסיון מצרי-אמריקאי לקדם כינונו של ממשל-עצמי בעזה.

הוא הציג נימוק עקרוני להתנגדותו (אין ליצור זיקה בין העניין הפלסטיני לבין הסכם השלום הישראלי-מצרי), לצד טיעון פורמליסטי (ההצעות חורגות מן הנאמר בהסכמי קמפ דייוויד, ואין מקום לפתוח הסכמים אלה לדיון נוסף). כאשר הנשיא קרטר ואנשיו ערכו מסע דילוגים מסכם בשתי המדינות (13-7 במארס 1979), הם נתקלו בירושלים בהתנגדות גורפת לתוכנית "עזה תחילה".

נשיא ארה"ב וצוותו יצאו לקהיר בדחילו ורחימו. סאדאת ואנשיו קיבלו אותם בשדה התעופה. קרטר הציג בפניהם את מה שהשיג בירושלים ובמה נכשל. סאדאת הקשיב לדברים, הציג שאלות אחדות, ולבסוף הודיע שהוא מוותר על שתי הדרישות המתייחסות לעזה. בכך המו"מ הגיע לכדי סיום. חוזה השלום נחתם במדשאת הבית הלבן כשבועיים לאחר מכן, ב-26 במרץ.

אין ספק, שמה שהתרחש באיראן בחודשיים הקודמים תרם רבות להחלטתו של נשיא מצרים שלא להתעקש בעניין הממשל העצמי הפלסטיני בעזה. כידוע, בראשית פברואר 1979, שב לאיראן אייתוללה חומייני, המנהיג השיעי הלוחמני, וב-11 בפברואר נוסדה הרפובליקה האסלאמית של איראן בהנהגתו וברוחו.

סאדאת היה מודאג ביותר מהתפתחות זאת והעדיף להגיע להסכם עם ישראל, ובכך להבטיח את התמיכה של ארה"ב בארצו ובמשטרו.

נציגי ארה"ב, ששימשו מתווכים ושליחים בין הצדדים, אימצו את היוזמה המצרית. אולם בגין היה נחוש לדחות כל ניסיון מצרי-אמריקאי לקדם כינונו של ממשל-עצמי בעזה

לאחר שבגין הפך את החלק בהסכמי קמפ דייוויד המתייחס לסוגיה הפלסטינית, למילה ריקה, נותרה עוד אבן-נגף, שסילוקה היה פותח את הדרך לשליטה ישראלית ללא עוררין בשטחי יהודה, שומרון ועזה (יש"ע).

אחד הנספחים להסכם השלום שנחתם ב-26 במרץ 1979 היה "מכתב משותף אל הנשיא קרטר מאת הנשיא סאדאת וראש-הממשלה בגין". השניים מבטיחים להיכנס למו"מ בתוך חודש ממועדי אשרור הסכם השלום. תכלית המו"מ תהיה ליצור שיטות ל"כינונה של רשות ממשל-עצמי נבחרת (מועצה מינהלית)", ולקבוע את תחומי הסמכות והאחריות שלה. שתי המדינות שמו לעצמן מטרה (goal) "להשלים את המו"מ בתוך שנה כדי שבחירות יקוימו באופן מהיר ככל האפשר לאחר שיושג הסכם בין הצדדים".

לא נותר לבגין אלא למנוע "הסכם" ולהבטיח שה"שער" (goal) יוחמץ. לפיכך, הוא מינה את השר יוסף בורג לראש הצוות הישראלי למו"מ. בורג, שהיה ידוע ב"אי-מעש אומנותו", היה אחראי למסמוס הזמן במהלך המו"מ.

שלושה גורמים מרכזיים סייעו לבגין ולבורג בחיסול הסיכוי ליצירת ממשל-עצמי פלסטיני בימים ההם: כידוע, הנושא לא היה בראש מעייניו של סאדאת והמו"מ לא באמת "הזיז" לו; ממשל קרטר העביר את עיקר תשומת-לבו ופעילותו בענייני חוץ אל הזירה האיראנית, ואת יתר תשומת-הלב של הנשיא גזלה הכניסה לשנת בחירות, בנובמבר 1979; ומעל לכול – ההתפתחויות באיראן, ששיאן היה בהשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהרן ב-4 בנובמבר 1979 (בדיוק בתחילתה של שנת הבחירות לנשיאות בארה"ב).

לאחר שבגין הפך את החלק בהסכמי קמפ דייוויד המתייחס לסוגיה הפלסטינית, למילה ריקה, נותרה עוד אבן-נגף, שסילוקה היה פותח את הדרך לשליטה ישראלית ללא עוררין בשטחי יהודה, שומרון ועזה

ישראל ומצרים לא "פונקו" עוד במעורבות ישירה של נשיא ארה"ב בשיחות, וכידוע, לרונלד רייגן, שניצח את קרטר בבחירות לנשיאות בנובמבר 1980, היו סדרי-עדיפות שונים משל קודמו. הסיכויים להסכם ישראלי-מצרי להקמת רשות ממשל-עצמי נבחרת עבור הפלסטינים, נמוגו.

למעשה, המטרה שהוחמצה הייתה הזדמנות חד-פעמית: מאז, לא היו עוד נשיאים אמריקאים שיהיו מחויבים כה עמוקות כקרטר, ליצירת ממשל-עצמי פלסטיני כסימן-דרך למדינה ריבונית.

בינתיים, "האחים המוסלמים" המצרים ואיראן החומייניסטית קידמו הופעתם של ארגונים אסלאמיסטיים קיצוניים – אגודת "אל מוג'מע אל אסלאמי", אמו-הורתו של חמאס, נרשמה כחוק בפנקסי המינהל האזרחי בעזה ביוני 1979, "הג'יהאד האסלאמי" קיבל צביון ארגוני ב-1981, ארגון "חזבאללה" הוקם בלבנון, ביוזמה ובסיוע איראניים מייד לאחר פלישת ישראל למדינה זאת ביוני 1982, וימים ספורים לאחר פרוץ האינתיפאדה בדצמבר 1987, "נולד" ארגון הטרור חמאס.

גם מדינת ישראל שינתה פניה והפכה, בהשראתו של בגין, ממדינה "יהודית" במובן הלאומי-ישראלי למדינה "יהודית" במובן הדתי-אורתודוכסי, ובהמשך גובשה בתוכה תפיסה יהודנית הדוגלת ביצירת תיאוקרטיה דתית-אורתודוכסית המבטאת את עליונות הגבר היהודי הדתי-אורתודוכסי החרד"לי.

המטרה שהוחמצה הייתה הזדמנות חד-פעמית: מאז, לא היו עוד נשיאים אמריקאים שיהיו מחויבים כה עמוקות כקרטר, ליצירת ממשל-עצמי פלסטיני כסימן-דרך למדינה ריבונית

כך קרטענו בשנים הבאות, ממלחמה למבצע, ממבצע למלחמה, והגענו עד הלום. ובדרך לכאן, האינתיפאדות, המלחמות והמבצעים היכו בנו, הישראלים, באלפינו, ובפלסטינים ברבבותיהם.

לשעבר - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים