גדלתי במשפחה דתית בהתנחלות דולב, מעבר לקו הירוק. ההורים שלי חזרו בתשובה וחיפשו קהילה דתית לחיות בה. אני לא יודעת אם זה קשור לעובדה שגדלתי במשפחה דתית אבל תמיד חיפשתי את החופש ובדקתי גבולות. בכיתה י"א עברתי לפנימייה באזור השומרון ושם הבנתי שאני צריכה לסתום את הפה אם אני רוצה תעודת בגרות.

התחתנתי עם אדם, בן קיבוץ משגב עם וגרנו שם ואז בירושלים ואז בראש פינה. אחר כך חיפשנו מקום להתיישב בו והגענו לקיבוץ צבעון. התאהבנו במקום, באנשים ובמיוחד ביער האלונים. כשאנחנו עצובים, אנחנו הולכים ליער. כשאנחנו שמחים, אנחנו הולכים לחגוג עם האלונים.

יום שבת, שבעה באוקטובר

בסוף אותו שבוע התקיים פסטיבל למלאכות קדומות ביער צבעון. ביום שבת בבוקר קמתי מוקדם והחלטתי לצאת לבד ליער ללקט עוזררים (עץ ממשפחת הוורדניים שיש לו זיקה חזקה לטיפול בבעיות לב). לקחתי סל וירדתי לבד לנחל.

זה היה אחד הימים המושלמים בחיי. הסתובבתי ביער, שרתי לעצים, הרגשתי מוארת ושמחה. כשחזרתי לקיבוץ עם שקית העוזררים, התחילו להגיע הודעות שקורה משהו בדרום ומקפלים את הפסטיבל.

זה היה אחד הימים המושלמים בחיי. הסתובבתי ביער, שרתי לעצים, הרגשתי מוארת ושמחה. כשחזרתי לקיבוץ עם שקית העוזררים, התחילו להגיע הודעות שקורה משהו בדרום ומקפלים את הפסטיבל

מיד התקשרתי לליאת, חברה קרובה שהיא ממש כמו אחות בשבילי, מקיבוץ מפלסים. יש ביננו תקשורת יומית ואנחנו קולגות. לא התרגשתי מדי. בכל סבב הייתי מתקשרת ואומרת לה, אולי תבואו? והיא תמיד הייתה אומרת, נראה לך שנעזוב את הבית בגלל הדבר הזה?

הבית של ברית גלעד בקיבוץ צבעון (צילום: ברית גלעד, מונטז')

התקשרתי והיא לא ענתה. כתבתי לה, מה קורה? אולי תבואו? והיא ענתה, איך נבוא? מסתובבים לי פה מחבלים בחוץ, איפה הצבא? הבנתי שהמצב לא רגיל.

היא כתבה לי שמחבלים נכנסו לבית של גיסתה, שבעלה יצא עם כיתת הכוננות והבן שלה יושב מחוץ לבית עם הנשק שלו מהצבא. זה נשמע לי הזוי. ניסיתי להרגיע אותה. כתבתי לה תמשיכי, דברי אליי והיא אמרה שהיא לא יכולה כי צריך לשמור על שקט והמחבלים בחצרות.

בשלב כלשהו ניתק הקשר לכמה שעות. התקשרתי לילדים שלה והם לא ענו, חברות ניסו ליצור איתה קשר ולא הצליחו. כל זה התרחש בזמן שישבתי במרפסת האחורית של הבית שלי, הבית שבניתי יחד עם בעלי. במו ידינו טייחנו, ערבבנו, ניסרנו והקמנו גינה יפיפייה ואני קולטת את הניגוד הקיצוני בין מה שקורה שם לבין היופי שבו אני יושבת.

מהר מאוד שמתי לב שאני מתחילה להיות דרוכה. פוחדת שמישהו יקפוץ עלי מהיער. כל היופי הפך לסרט שחור-לבן, איבד את הצבע. בשמונה בערב ליאת כתבה לי, אני נוסעת עם הילדים לקיסריה, אדבר איתך כשנגיע. במקביל, גם אלינו התחילו להגיע כוחות צבא, הרימו סוללת תותחים. ברגע, משהו נשבר.

מהר מאוד שמתי לב שאני מתחילה להיות דרוכה. פוחדת שמישהו יקפוץ עלי מהיער. כל היופי הפך לסרט שחור-לבן, איבד את הצבע. גם אלינו התחילו להגיע כוחות צבא, הרימו סוללת תותחים. ברגע, משהו נשבר

ביום ראשון קיבלנו התראה לחדירת מחבלים והנחייה להיכנס למרחבים המוגנים. ברגע שראיתי את המילה "חדירה" ארזתי כמה דברים ואת הילדים ונסעתי לאחותי לכרכור. כשהגעתי אמרתי לה, אני משאירה את הילדים וחוזרת, יש פלוגת מילואים בכניסה לקיבוץ אולי צריכים אותי שם.

הגינה של ברית גלעד מחוץ לביתה בקיבוץ צבעון (צילום: ברית גלעד)

הגעתי לקיבוץ והדבר הראשון שעשיתי זה קניות בסופר בשביל החיילים. היו חסרים להם פנסי ראש ורציתי לעזור. אבל אז אחותי התקשרה ואמרה לי, את לא יכולה להשאיר את הילדים בלעדייך, את חייבת לבוא. ניסיתי להסביר לה שאני חייבת לעזור פה, אבל בהתראה השנייה לחדירה, הדם שלי יצא מהגוף. תחושת החדירה, מלווה אותי מאז תחילת המלחמה.

והמילה חדירה. היא מזכירה לי אונס. אונס ברוטלי. היא מזכירה לי חורבן והרס של משהו תמים. היא מזכירה לי דם בתולים שנשפך. משהו מלא תום שחירבו ברגל גסה.

והמילה חדירה. היא מזכירה לי אונס. אונס ברוטלי. היא מזכירה לי חורבן והרס של משהו תמים. היא מזכירה לי דם בתולים שנשפך. משהו מלא תום שחירבו ברגל גסה

כשבאתי לראות את ליאת בקיסריה, אחרי שהם ברחו ממפלסים, ראיתי קבוצה של ניצולים. אצלנו הדרמה שונה. היא לא תוצאה של חדירה. היא "רק" העקירה מהבסיס, מהשורש, מהאדמה.

הפינוי

מכיוון שלא היה פינוי רשמי ומסודר, הקיבוץ התפזר בהתחלה. בשבוע הראשון היינו אצל אחותי, משם עברנו לאשדות יעקב וכשהפינוי הפך רשמי, עברנו לקיבוץ אלומות שיש בו יחידות אירוח. רבים מתושבי צבעון הגיעו לשם. גרנו שם חודש וחצי וקרו גם דברים מופלאים:

יכולנו להסתובב בשבילים ולבכות ואף אחד לא חשב שזה מוזר. יכולנו לשבת יחד ולהשתכר ולצחוק מכל ההזיה הזאת ורגע אחר כך להתייפח. האנשים הפכו להיות האדמה שלנו. אנשים שלא היה לי קשר איתם, נעשו קרובים. אמנם חייתי בקהילה במשך שנים, אבל גם שמרתי על עצמי. לא להתחייב, לא להרגיש בפנים מדי או בחוץ מדי ופתאום היחד הוא אוויר.

ברית גלעד (צילום: דפנה טלמון)

העקירה מנקרת בפרטים הקטנים: לישון על מיטה שמישהו מסר, להכין צהרים זה פרויקט. במצב כזה, נוצרת אחיזה באנשים סביבך, בחברים. הם הבית. אותם את רוצה לצדך.

כמה ימים אחרי שהגענו לאלומות, שמעתי סיפור קשה ממישהו. הקשבתי לסיפור והרגשתי על סף התקף חרדה. משהו בסיפור נגע במקום פגוע אצלי והכל גאה ועלה. אם הייתי במצב רגיל אולי יכולתי להכיל, אבל אני עקורה ורחוקה מהבית ומהקליניקה ומהחברה הכי קרובה שלי. הכאב היה כל כך חזק ואמרתי לעצמי, תישברי. תני לזה לשבור אותך.

יצאתי מהחדר באחת עשרה בלילה, הלכתי למישהי מהקיבוץ שעד אותו רגע בקושי דיברנו, דפקתי על דלת החדרון שלה ואמרתי לה, אני צריכה עזרה. היא לא שאלה שאלות, לא היה צורך בהקדמה, לא היה שום עניין של נימוס, היא פשוט באה. בעזרתה, הצלחתי להבין משהו.

יצאתי מהחדר באחת עשרה בלילה, הלכתי למישהי מהקיבוץ שעד אותו רגע בקושי דיברנו, דפקתי על דלת החדרון שלה ואמרתי לה, אני צריכה עזרה. היא לא שאלה שאלות, לא היה שום עניין של נימוס, היא פשוט באה

אני מרגישה שהמלחמה היא קטליזטור. הזדמנות לשינוי. היא החזירה את כולנו למקום פגיע ומעורער ומהמקום הזה, אנחנו לא יכולים להמשיך להחזיק בכל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.

בעצם עלתה מעין משאלת לב: להשאיר מאחור את המשברים שעיצבו את חיי. עכשיו את במקום פגיע, את עקורה. לקחו לך את המבנה הפיזי שסחף איתו את המבנה הנפשי שהקמת בעמל רב. אין הגנות. אנחנו עירומים אחד מול השני, כקהילה אחת.

הנוף בקיבוץ אלומות (צילום: ברית גלעד)

מהצד השני, מצאתי את עצמי כמו "רופאת הכפר". הוצאתי החוצה שולחן מתקפל, כיסא ומחשב ועשיתי תשאול הומיאופתי למי שהרגישו צורך, נתתי תמציות וזה עזר. הפכנו למארג. כל אחד נתן את מה שיש לו ולקח את מה שהוא צריך.

מאלומות לראש פינה

אדם, בעלי, הוא אדריכל במקצועו. כדי להמשיך לעבוד הוא פתח משרד ביחידת המגורים באלומות. היה שם סלון עם ספה וחדר שינה עם שלוש מיטות. לא היה שם מקום לנשום וכשירד גשם, גם שני הכלבים נכנסו. שטפנו כלים במקלחת ושם גם כיבסנו.

הבנו שלא נוכל להמשיך לחיות ככה לאורך זמן, שאנחנו צריכים בית. מצאנו בית של חברים בראש פינה שמיועד למכירה והם נתנו לנו לגור בו בשכר דירה מוזל. המעבר לשם היה עבורי משבר. להתרחק מחברות ומהקהילה.

הבנו שלא נוכל להמשיך לחיות ככה לאורך זמן, שאנחנו צריכים בית. מצאנו בית של חברים בראש פינה שמיועד למכירה והם נתנו לנו לגור בו בשכר דירה מוזל. המעבר לשם היה עבורי משבר. להתרחק מחברות ומהקהילה

איך הילדים מסתדרים?
יערה (בת 9) לומדת במסגרת של בית ספר "בית היער" שנסגר עם פרוץ המלחמה. קצת אחרי הפינוי נפתחה שלוחה קטנה בקיבוץ גינוסר ויערה נוסעת לשם כל יום.

אופק (בן 13) לומד בבית הספר בראש פינה. למעשה זה בית ספר יסודי שבסוף היום מגיעים אליו ילדי בית ספר הר וגיא שפונה. לפני המלחמה, הוא למד בבית הספר בקיבוץ סאסא. ובקיצור: סמטוחה.

אדם, יערה ואופק גלעד (צילום: ברית גלעד)

בגלל שהתנועה החיצונית כל כך קיצונית ושוברת, יש לי הזדמנות לבחור מה אני רוצה להצמיח. זה כמו לחזור לגינה שלי שכבר תפסו בה פטריות וצמחים התפרעו בה.

אני חושבת שהדבר הכי משמעותי בתקופה הזאת ובכלל, הוא יחסים. להבין שכל אחד הוא עץ, אבל יחד אנחנו יער. היער יודע לתת. עץ דואג לעץ – לעצים הזקנים, לעצים החולים. עץ נושא פרי ומישהו אחר טועם ממנו ונהנה וצומח.

הדבר הכי משמעותי בתקופה הזאת ובכלל, הוא יחסים. להבין שכל אחד הוא עץ, אבל יחד אנחנו יער. היער יודע לתת. עץ דואג לעץ – לעצים הזקנים, לעצים החולים. עץ נושא פרי ומישהו אחר טועם ממנו ונהנה וצומח

אני לא רוצה לחזור אל הלבד המדומה. אני לא רוצה לחזור אל העץ הבודד בגבעה. אני לא רוצה לחזור את השקט שהתמכרתי אליו. אני רוצה לחזור לתנועה.

מה זה אומר לחזור תנועה?
אני אוהבת את הבית ואת האדמה, אבל אני לא רוצה לחזור אל הניכור הפנימי. אני רוצה לחזור אל תנועת יחד של הקהילה אם בתור הומאופתית, אמא, בת זוג או חברה.

קודם, לא הייתי מעורבת קהילתית. צחקתי על עצמי שאני פועלת בחסות הירח – כשלא רואים וכשזה לא מחייב. עכשיו אני רוצה תנועה אל השמש, אל האור, אל הטוב. הרבה טוב יוצא מאנשים בתקופה הזאת. חייבת להיות הבנה ששום דבר לא יעבוד לנו אם נהיה מנוכרים.

חיי קהילה בקיבוץ צבעון (צילום: האתר הרשמי של קיבוץ צבעון)

אני מוכנה להתווכח אבל אני לא מוכנה לכעוס ולשנוא. הפתרון חייב לבוא מתוך היער. מתוך הבנה שהיחד מרפא וזה מה שיש לנו. אפשר לקחת את הבית, את האדמה.

עוד לא קיבלנו פיצויים מהמדינה על הפינוי כי היה איזה עניין במשרד התיירות עם הצ'ק-אאוט באלומות. אז ביום אחד לוקחים לך את הקירות, את ההגנה והביטחון ומה שנשאר לך, זה הביחד וההבנה שאנחנו מחוברים וצריכים למצוא דרך.

גם בצבעון, שהוא מקום למוד קרבות ומלחמות פנימיות בין ההרחבה לבין הקיבוץ ועוד עניינים, היו מלא הפרדות מלאכותיות. וראינו שכשלקחו לנו את הבתים, נאחזנו אחד בשני. כלומר, ההפרדות לא אמיתיות.

גם בצבעון, שהוא מקום למוד קרבות ומלחמות פנימיות בין ההרחבה לבין הקיבוץ ועוד עניינים, היו מלא הפרדות מלאכותיות. וראינו שכשלקחו לנו את הבתים, נאחזנו אחד בשני. כלומר, ההפרדות לא אמיתיות

אני חושבת שהלב שלנו לא באמת מכיר במחסומים ואם נדבר "ערומים" נוכל להיפגש. זה הדבר שאני הכי מבקשת לקחת איתי מהפינוי הזה.

מה מפחיד אותך?
להישאב שוב אל החיים הרגילים, הישראליים, הקלאסיים. לחיות בשביל לשלם משכנתה. אני פוחדת שהמציאות תהרוס את הזרע שהתחיל לנבוט בי.

ברית גלעד (צילום: דפנה טלמון)

אני רואה בחדשות איך רבים ומתווכחים ובממשלה מקללים וזה כל כך מגעיל ואני פוחדת שנשכח את מה שלמדנו. אני רוצה להחזיק בזרע הקטן הזה, לשמור עליו ולהגיד, אני לא מוכנה לוותר עליך.

אני רוצה לשים לב איך אני מדברת, איך אני מציגה דברים, איך אני כועסת. האם אני שורפת ושוברת את הכלים או שאני מביעה כעס שמשאיר אלי שביל.

ומה מחזק אותך?
הקהילה שלי, למרות שעכשיו היא רחוקה. העבודה. המשפחה. אני עובדת בזום, עד כמה שמתאפשר.

לאחרונה, הוצאתי לאור ספר פנטזיה. הוא היה אמורה לרדת לדפוס אבל התחילה מלחמה ולא היה לי איפה לאחסן ספרים, אז כרגע הוא זמין רק בפורמט דיגיטלי.

לספר קוראים בוטאו פל חותם הברזל והוא מספר על צעירה שעובדת בבית בושת וחולמת להגיע למקום רחוק ממיטתה, מגבירתה ומחובותיה. הבריחה עצמה היא מסע של מאין באתי ולאן אני הולכת וזה ספר ראשון בטרילוגיה שאני כותבת כבר עשר שנים. כבר הרבה זמן אני עובדת על לאפשר לעצמי לצאת לאור בכל מיני היבטים בחיי, והספר הוא מעין ארכיטיפ.

הבריחה עצמה היא מסע של מאין באתי ולאן אני הולכת וזה ספר ראשון בטרילוגיה שאני כותבת כבר עשר שנים. כבר הרבה זמן אני עובדת על לאפשר לעצמי לצאת לאור בכל מיני היבטים בחיי, והספר הוא מעין ארכיטיפ

עטיפת הספר "בוטאו פל חותם הברזל" מאת ברית גלעד

תחזרו לצבעון?
בטח. אין יפה ממנה. לפעמים אנחנו מתגנבים הביתה בשישי-שבת לישון במיטה ולהדליק את האח למרות שזה לא הכי נעים כי הקיבוץ נראה נטוש.

מתחילת המלחמה רודפות אותנו כל מיני בשורות איוב. בנו ואשתו של אח של אדם, חלו בסרטן. בשמונה באוקטובר נהרג סא"ל אלי גינסברג, חבר ילדות של אדם ממשגב עם, בקרב על בארי.

לפני שבועיים נפטר שמוליק צור, שהיה שכן וחבר שלנו בגלגול הקודם שלנו בראש פינה. הוא היה נכה צה"ל מיום כיפור ונפטר ביום של אסון קריסת הבניינים בחאן יונס. הוא היה דוגמה לכך שאפשר לחיות חיים מלאים גם על כיסא גלגלים ופתאום ההבנה שיש לבחירה שלך השפעה.

זה מה שאדם ואני רוצים: להיות משפחה בריאה ושמחה. לא רק בשביל עצמנו, אלא בגלל שאנחנו מחוברים ליחד. כדי שאם מישהו יהיה במצוקה נוכל לתת לו את זה בדיוק או לקבל כוח ממישהו אחר, ברגע של חולשה.

זה מה שאדם ואני רוצים: להיות משפחה בריאה ושמחה. לא רק בשביל עצמנו, אלא בגלל שאנחנו מחוברים ליחד. כדי שאם מישהו יהיה במצוקה נוכל לתת לו את זה בדיוק או לקבל כוח ממישהו אחר, ברגע של חולשה

עולה לי עכשיו דימוי מהבית בראש פינה. הרבה זמן לא גרו פה והצמחייה גדלה פרא. יום אחד לקחתי מזמרה וזימרתי את כל הגינה כדי שהשמש תוכל להיכנס פנימה. זה מה שאני רוצה לעשות. מקום לאור.

מאז שפרצה המלחמה, הרבה אנשים דיברו על לקום וללכת. מהארץ, מהעוטף, גם מצבעון. המלחמה גילתה לי שלא הייתי בוחרת בשום עם אחר. משהו תם ונשלם בשאלת השייכות שלי. וכמי שעזבה בכעס את הדת ואת היהדות, זה חדש לי.