אחת ההחלטות הבסיסיות כשמציירים גרף היא הממדים שלו, והסקלות של הצירים, כלומר מה הממדים האלה מייצגים. מקובל להשתמש במלבן שהרוחב שלו גדול מגובהו. בהרבה מקרים הציר האופקי מייצג את טווח הזמן שמתעניינים בו. הציר האנכי מייצג את הגודל שאחריו רוצים לעקוב בתקופת הזמן הזו. הסקלה נקבעת בין 0 לבין הערך הגדול ביותר, או לפעמים בין הערך הנמוך לגבוה.
אבל יש מקרים שהסקלה היא בעצם כל הסיפור. במקרים כאלה אפשר להשתמש במלבן אנכי. וכדי להדגיש, אפשר גם לתת לגרף לפרוץ מהמלבן שלו. בתקופה האחרונה היו כמה דוגמאות של מספרים שחרגו מכל מה שהכרנו קודם.
יש מקרים שהסקלה היא בעצם כל הסיפור. במקרים כאלה אפשר להשתמש במלבן אנכי. וכדי להדגיש, אפשר לתת לגרף לפרוץ מהמלבן שלו. בתקופה האחרונה היו כמה דוגמאות למספרים שחרגו מכל מה שהכרנו קודם
למשל, ההרוגים מטרור בהתקפה בשמחת תורה או ההרוגים הפלסטינים מאז הפלישה לעזה. אני חושב שגם הנתונים על מספר האסירים המנהליים הם מקרה כזה. הנה הגרף עבור העשור האחרון.
אפשר היה לצייר את הגרף הזה כרגיל, כשכל הסקלה מכווצת לגובה של המלבן המקורי. אבל אז היה קשה לראות את הפרטים מהשנים 2014-2022. ורוב השטח היה נשאר ריק.
לעומת זאת, כשלא מכווצים את הסקלה, אפשר לראות בבירור שבמשך 8 שנים מספר העצורים המנהליים היה באזור ה-400. אפשר לראות איך הוא עלה בעקבות אירועים ביטחוניים משמעותיים, ודעך בחזרה אחריהם. אפשר לראות איך הוא עלה לאורך גל הטרור שהתחיל ב-2022, והגיע למספרים שלא נראו מאז שיא האינתיפאדה השנייה.
ובמיוחד אפשר לראות איך המספר זינק אחרי התקפת הזוועות של חמאס בשבת ה-7 באוקטובר 2023. הנתון האחרון, מתחילת פברואר, עומד על כמעט 3500 אסירים מנהליים – פי תשעה ממה שהיה בשנים 2014-2021.
אפשר לראות איך המספר זינק אחרי התקפת הזוועות של חמאס בשבת ה-7 באוקטובר 2023. הנתון האחרון, מתחילת פברואר, עומד על כמעט 3500 אסירים מנהליים – פי תשעה ממה שהיה בין 2014-2021
חשוב להדגיש – עצורים מנהליים הם לא כל האסירים הביטחוניים. הם אמורים להיות החריגים. הגרף הבא מראה את תמונת המצב המלאה מאז האינתיפאדה השנייה בתחילת המאה.
יש שלוש קבוצות של אסירים ביטחוניים "רגילים", לא מנהליים. ראשית, כשמישהו נחשד בעבירה, הוא נעצר לחקירה. לפי חוקי המדינה זה יכול להימשך רק זמן קצר, ומחייב הארכות על ידי שופט. תחת השלטון הצבאי על הפלסטינים בשטחים זה כמובן יותר קל. השלב השני הוא כשמחליטים להגיש כתב אישום. בשלב הזה רוב העצורים הפלסטינים נעצרים עד תום ההליכים המשפטיים, מה שיכול לקחת שנה ויותר. אם הם מורשעים במשפט (מה שכמעט תמיד קורה: אחוז ההרשעה הוא באזור 99%) הם עוברים לקבוצה השלישית והופכים לאסירים עד סיום תקופת המאסר שנגזרה עליהם.
מאז המתקפה בשמחת תורה יש גם עוד קבוצה חריגה, זו של לוחמים בלתי חוקיים. במערכת המשפט עדיין מתלבטים איך להתייחס אליהם.
הנתונים מראים שמספר העצורים היה במגמת ירידה מכ-2000 בתחילת 2018 ל-1200 בלבד בתחילת 2020, עלה קצת בהמשך, וזינק ל-2700 בחודשים שאחרי ההתקפה באוקטובר (זה כולל גם עצורים לחקירה וגם עצורים עד תום ההליכים, שבתקופה הזו אין עליהם נתונים נפרדים). מספר האסירים השפוטים גם ירד בשנים האחרונות, מכ-3700 ב-2017 ל-2400 בלבד לפני ההתקפה, ודווקא ירד עוד קצת אחרי אוקטובר, כנראה כדי לפנות מקום לעצורים חדשים.
הנתונים מראים שמספר העצורים היה במגמת ירידה מכ-2000 בתחילת 2018 ל-1200 בלבד בתחילת 2020, עלה קצת בהמשך, וזינק ל-2700 בחודשים שאחרי ההתקפה באוקטובר
העצורים המנהליים שאיתם התחלנו הם עצורים שבכלל לא עוברים דרך מערכת המשפט. כשמם כן הם – הם נעצרים לפי צו מנהלי. העילה למעצר היא כרגיל חשד שהם מתכננים לבצע פיגוע או משהו כזה, אבל אין מספיק ראיות קבילות כדי להוכיח את זה בבית משפט. אז עוצרים אותם בלי משפט. זה כרגיל לכמה חודשים, אבל אפשר להאריך. ובלא מעט מקרים אכן מאריכים.
אם מסכמים את המספרים, בתחילת אוקטובר טיפה יותר מרבע מהאסירים היו מנהליים. כבר אז זה היה יותר גבוה מבכל זמן אחר מתחילת המאה. אפילו בתחילת האינתיפאדה השנייה, אחרי הפיגוע במלון פארק, השיא היה רק 24% אסירים מנהליים, ובהמשך זה ירד. אבל אחרי ההתקפה בשמחת תורה המעצרים המנהליים עלו בתלילות, כפי שראינו בגרף הראשון. הנתון האחרון מתחילת פברואר הוא כבר 42% מנהליים.
אני לא מתיימר לדעת אם כל המעצרים האלה באמת מוצדקים או לא. כוחות הביטחון, מעצם תפקידם, נוטים לא לקחת צ'אנסים, אז הם עוצרים. אבל יש שני דברים שכנראה לא נלקחים בחשבון מספיק.
1
העניין הראשון הוא נושא הביטחון. המטרה המוצהרת של מאסר של אסירים ביטחוניים, ואסירים מנהליים בפרט, היא להגן על הביטחון. אבל יש מקום לספקות אם זה תמיד כך.
אלפי האסירים הביטחוניים מוחזקים ביחד בבתי כלא, בתנאי פנימייה על חשבון ממשלת ישראל, במשך חודשים ושנים. מה הם בעצם עושים בזמן הזה? יש לא מעט עדויות שהם מנצלים את זמן הכליאה כדי לגייס מחבלים נוספים וכדי לקדם פעולות טרור.
אלפי האסירים הביטחוניים מוחזקים יחד חודשים ושנים בבתי כלא, בתנאי פנימייה על חשבון ישראל. מה הם בעצם עושים בזמן הזה? יש לא מעט עדויות שהם מנצלים את זמן הכליאה לגיוס מחבלים וקידום פעולות טרור
זכריא זביידי, למשל, גויס לפתח בזמן שהיה בכלא. סלאח שחאדה ואחמד יאסין נפגשו לראשונה בכלא, ואחרי ששוחררו הקימו את ארגון חמאס. יחיא סנוואר בנה את מעמדו בכלא. הראייה קצרת הטווח שמכניסה אנשים כאלה לתקופות ארוכות בכלא התנקמה בנו לא פעם בטווח הארוך יותר.
2
העניין השני הוא ההקרנה על היותה של ישראל מדינת חוק ומשפט. נכון שישראל היא לא המדינה היחידה שמשתמשת במאסר מנהלי נגד חשודים בטרור. אבל כשמגיעים למאות אסירים כאלה זה מעלה שאלות. וכשמגיעים לאלפים זה כבר מציב סימן שאלה על המחויבות לזכויות אדם ולהליך משפטי תקין.
לרבים זה לא אכפת, מתוך הנחה שמדובר במחבלים. אבל החזקת אלפי אסירים ללא משפט היא כתם משמעותי על המדינה ועל מערכת המשפט. וכפי שבית המשפט הבינלאומי בהאג הזכיר לנו לאחרונה, מאוד רצוי לנו שמערכת המשפט שלנו תהיה ללא רבב.
* * *
אגב, זה לא תמיד היה כך. בתחילת האינתיפאדה השנייה, למשל, לפני הפיגוע במלון פארק, מספר העצירים המנהליים היה בין 20–40. פי 10 פחות ממה שהיה ברוב העשור האחרון, ופי 100 פחות ממה שיש עכשיו.
במקביל, השיא של מספר העצורים המנהליים היהודים בכל התקופה הזו הוא 8, וברוב הזמן מספרם היה הרבה יותר נמוך. למרות שלפני כמה חודשים – ובאיחור ניכר – הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה וראש השב"כ יצאו בהכרזה משותפת שמה שהמתנחלים עושים בשטחים זה טרור לכל דבר, ולמרות שכמעט תמיד אין אלטרנטיבה אפקטיבית למעצר מנהלי, כי הם כמעט אף פעם לא עומדים למשפט. בין היתר כי הם מתורגלים בהתנגדות לחקירות אז כרגיל לא מצליחים לאסוף ראיות נגדם. וגם כי ברוב המקרים הצבא והמשטרה אפילו לא מנסים, ובכלל לא עוצרים ולא חוקרים אותם. אז ברור שיש אפליה בין מתנחלים לפלסטינים, מה ששוב פוגע גם בביטחון וגם במעמדנו המשפטי.
נכון שישראל היא לא המדינה היחידה שמשתמשת במאסר מנהלי נגד חשודים בטרור. אבל כשמגיעים למאות ולאלפי אסירים כאלה זה כבר מציב סימן שאלה על המחויבות לזכויות אדם ולהליך משפטי תקין
מדינות ידידותיות שחשוב לנו שיעמדו לצדנו, כמו ארה"ב, בריטניה, וצרפת – כבר התחילו להטיל מגבלות על מתנחלים אלימים. עדיף שאנחנו נלמד לעשות את זה בעצמנו. הבעיה היא שהנציגים של המתנחלים האלימים והגזענים ביותר הם שרים בכירים בממשלה, אז הסיכוי קלוש.
דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומשמעות נמסקנות של הכותב הן שיש לשנות את תנאי המעצר והכליאה, כך שלא ניתן יהיה להמשיך בפעולות טרור ופיתוח מנהיגות הטרור הבאה מתוך מתקני הכליאה. אם כך הפתרון כאן הוא עניין טכני. לבנות עוד מתקני כליאה עם אפס עצמאות וחופש פעולה.
זאת התוצאה של הבחירה של תושבי השטחים לפעול באמצעי טרור ולא תוצאה של מדיניות דיכוי של ישראל.
לפלסטינים היה יכול להיות מרחב חיים ושלטון עצמי ללא נוכחות צבאית בכלל אלמלא בחרו להשקיע את כל מרצם ברצח יהודים. והבחירה הזאת נעשתה לפני 100 שנה, ולא כפי שמנסים להציג מאז 1967.
אני מניח שבתקופת חירום זו, אכן, נעצרים חשודים רבים ללא שיש נגדם ראיות. בתקופות "שגרתיות" המעצר המנהלי עשוי להתבצע כי חשיפת הראיות בבית המשפט תסגיר את האמצעי שבעזרתו נחשף מי שביצע פיגוע או מי שמתכנן כזה.