אברהם (בייגה) שוחט, שנפטר אתמול (רביעי), היה אחד מהשרים הבכירים המעטים בעשורים האחרונים שכיהן כמעט רק בתפקיד אחד: שר האוצר (פרט לחצי שנה שבה שימש גם כשר אנרגיה זמני).

שוחט, איש מפלגת העבודה, שימש כשר האוצר בשלוש הממשלות שהובילה: הממשלה בראשות יצחק רבין, בשנים 1992–1995; הממשלה שהמשיכה אותה עד 1996 בראשות שמעון פרס; והממשלה בראשות אהוד ברק מ־1999 ועד 2001. לפני כן, בשנים 1989–1992, שימש כיו"ר ועדות הכספים והכלכלה של הכנסת.

התמקדותו של שוחט בתחום אחד מנוגדת באופן חד לשינויים התזזיתיים בליהוק השרים בממשלות האחרונות, ותפקודו בתחום החשוב הזה עומדת בניגוד צורם לתפקוד השרים בממשלות הללו.

ברק אמר על שוחט כי היה "שר האוצר הטוב ביותר זה עשרות שנים". בתחום הכלכלה ניתן לבדוק אמירות כאלה במספרים, ואלה מראים כי אמירתו של ברק הייתה נכונה, ונותרה כזאת עד היום.

שר האוצר לשעבר אברהם בייגה שוחט וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, אוגוסט 2003 (צילום: סער יעקב, לע"מ)

בשנים שבהן שימש בתפקיד, התוצר הלאומי הגולמי של ישראל צמח בכ־6% ב־1993, בכ־7% ב־1994 ו־1995, ובכ־6% ב־1996.

אחרי סיום כהונתו, בשנים 1997–1999, הצמיחה ירדה לכ־4% לשנה; ואילו ב־2000, בזמן כהונתו השנייה, היא עלתה ל־8.9% – הגבוהה בתולדות המדינה. מאז, הצמיחה הגיעה לרף ה־6% רק בשנת 2007, ולא עברה אותו באף שנה.

גם השכר הממוצע במשק זינק בתקופת שוחט. בקדנציה הראשונה שלו השכר הממוצע רשם זינוק חסר תקדים של כ־61%, מ־2,754 שקל בחודש ב־1992 ל־4,450 ב־1996; בקדנציה השנייה שלו השכר הממוצע זינק בכ־17%

האבטלה ירדה בתקופת שוחט מכ־11.5% לכ־6.5%. עם סיום כהונתו היא זינקה לכ־9%, ירדה שוב עם מינויו מחדש, ואחר כך שוב עלתה, ומאז נשארה גבוהה מ־6%, עד לירידה ההיסטורית באבטלה במדינות המפותחות משנת 2015 ואילך.

גם השכר הממוצע במשק זינק בתקופת שוחט. בקדנציה הראשונה שלו השכר הממוצע רשם זינוק חסר תקדים של כ־61%, מ־2,754 שקל בחודש ב־1992 ל־4,450 ב־1996; בקדנציה השנייה שלו השכר הממוצע זינק בכ־17%.

שר האוצר והח"כ לשעבר אברהם בייגה שוחט נואם בכנסת, דצמבר 1988 (צילום: סער יעקב, לע"מ)

הישגים שהאפילו על "מר כלכלה"

הישגיו של שוחט מאפילים חד־משמעית על אלה של מי שמציג את עצמו ונחשב בעיני רבים לשר אוצר יוצא מהכלל ומחולל פלאים, שזכה לכינוי "מר כלכלה": ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכיהן באוצר מ־2003 עד 2005.

התמ"ג (תוצר מקומי גולמי) זינק גם בתקופת נתניהו והגיע מכ־1.2% ב־2003 לכ־5% ב־2004, אך ירד לכ־4% ב־2005. האבטלה ירדה בתקופת נתניהו, אבל רק מכ־12.5% לכ־10.5%. השכר הממוצע לא עלה כלל.

הגאות בשנות ה־90 נבעה מגורמים רבים: העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר; היווצרות האינטרנט, שהביאה לזינוק בהייטק; שיחות מדריד והסכמי אוסלו, שלא הביאו שלום, אבל שיפרו דרמטית את יחסי החוץ

הישגיו של שוחט אינם קשורים רק למדיניותו כשר. המשק נהנה מצמיחה גבוהה של 6%–6.5% גם לפני שנכנס לתפקיד, ב־1991 וב־1992.

הגאות בשנות ה־90 נבעה מגורמים רבים: העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר; היווצרות האינטרנט, שהביאה לזינוק בהייטק; שיחות מדריד והסכמי אוסלו, שלא הביאו שלום, אבל שיפרו דרמטית את יחסי החוץ ופתחו למדינה שווקים.

שר הקליטה לשעבר יאיר צבן, ראש הממשלה לשעבר יצחק רבין ושר האוצר לשעבר אברהם בייגה שוחט, מאי 1993 (צילום: צביקה ישראלי, לע"מ)

אבל שוחט היה שותף בכיר בממשלה שקידמה את קליטת העלייה וניסיונות השלום, וראה בעצמו את הצמיחה הכלכלית כחלק ממדיניות כוללת, ולא כעניין שאפשר להוביל במנותק מתחומים אחרים.

נתניהו, לעומתו, פיזר את האשליה שהכלכלה יכולה לצמוח בתנאי מלחמה, קיפאון מדיני והפקרות חברתית, שאותה הוא מנסה לקדם עד היום.

הוא ניסה לבלום את העלייה בפערים החברתיים, שהתחוללה בשל העלייה ההמונית, צמיחת ההייטק והגלובליזציה. מדיניותו החברתית, שעוררה ביקורת ולעג מצד נתניהו – אז ראש האופוזיציה – לא פגעה בצמיחה

שוחט הזרים תקציבים לחינוך, בריאות ורווחה. תקציב החינוך זינק בתקופתו בכ־19%. הוא העלה את שכר העובדים הסוציאליים והמרצים אחרי מאבקים קשים ושביתות; הוא הקים את מפעלי ההתפלה.

הוא ניסה, בהצלחה חלקית, לבלום את העלייה בפערים החברתיים, שהתחוללה בשל העלייה ההמונית, צמיחת ההייטק והגלובליזציה. מדיניותו החברתית, שעוררה ביקורת ולעג מצד נתניהו – אז ראש האופוזיציה – לא פגעה בצמיחה.

שר האוצר לשעבר בנימין נתניהו בכנס כלכלי בירושלים, יולי 2003 (צילום: אבי אוחיון/לע"מ)

ואילו נתניהו קיצץ בשירותים הציבוריים, הקפיא את שכר עובדי הציבור – והגדיל במכוון ובאופן מוצהר את הפערים, תוך פיזור הבטחות חלולות שבזכות המדיניות האכזרית בהווה הכלכלה תצמח יותר "בעתיד". במציאות לא נראה קשר בין מדיניות נתניהו נגד החלשים לבין הצמיחה.

יתרה מזאת, שוחט פעל והגיע להישגים מרשימים גם בליברליזציה של המשק, שהייתה ה"בייבי" של נתניהו ושעמדה בלב הרפורמות שנתניהו הוביל ושיווק כ"חסרות תקדים".

שוחט הוריד את מכסי המגן על ייבוא, בעיקר בענף הטקסטיל. הרפורמה המכאיבה הזאת, שהביאה לסגירת מפעלים ולפיטורי תופרות רבות ועוררה זעם, הצניחה את מחירי הבגדים

בתקופת שוחט נערכה הרפורמה הליברלית החשובה ביותר: נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי, והסתדרות העובדים אולצה להיפרד מקופת חולים כללית, למכור את הקונצרן הענק של מפעלי התעשייה בבעלותה, ולהפוך לארגון עובדים רגיל העוסק בייצוגם בלבד.

שוחט הוריד את מכסי המגן על ייבוא, בעיקר בענף הטקסטיל. הרפורמה המכאיבה הזאת, שהביאה לסגירת מפעלים ולפיטורי תופרות רבות ועוררה זעם, הצניחה את מחירי הבגדים. התעשייה הישראלית נותרה חזקה כשהייתה, וחלק ממפעלי הטקסטיל שרדו לבסוף והפכו ממתפרות לחברות בינלאומיות שמעסיקות בישראל מהנדסים, מפתחים ומעצבים.

שר האוצר לשעבר אברהם בייגה שוחט, נגיד בנק ישראל לשעבר יעקב פרנקל ויו"ר ההסתדרות לשעבר חיים רמון, אוגוסט 1994 (צילום: צביקה ישראלי, לע"מ)

לפני שנכנס לפוליטיקה הארצית, שוחט שימש זמן רב, מ־1967 עד 1989, כראש המועצה המקומית ערד, בתקופה בה ערד הפכה מיישוב זעיר ועני למרכז תרבותי ותעשייתי. בערד יש מפעלי טקסטיל המפרנסים עובדים רבים. חלקם נסגרו, או נמצאו בסכנת סגירה, עם הורדת המכנסים.

בספרו האוטוביוגרפי "בין מדבר לאוצר", שהתפרסם לפני כחודשיים, הוא כתב:

"הורדת המכסים וחשיפת המשק לייבוא הייתה נושא מורכב עבור ראש הממשלה יצחק רבין, וגם עבורי, שכן בחלק מערי הפיתוח, שאותן ייצגתי במשך שנים, הייתה תעשיית טקסטיל. בדילמה בין חובתי כשר האוצר, להוביל מהלכים לטובת המשק, לבין עברי בעיירת פיתוח, הכריע תפקידי כשר.

היה ברור לי כי ההגנה המופרזת על ידי מכסים גורמת נזק אדיר לכלל תושבי ישראל. האמנתי בכל לבי שהצמיחה שאליה חתרנו תאפשר לחלק מאלה שאיבדו את מקום עבודתם למצוא תעסוקה אחרת, וכך אכן קרה".

מהלך ליברליזציה נוסף, שנוי במחלוקת, ששוחט קידם היה ההפרטה. הוא הוביל את הפרטת כימיקלים לישראל (כולל מפעלי ים המלח), בנק מזרחי, מספנות ישראל, מפעלי שק"ם ועוד. הליכי ההפרטה שביצע מעלים שאלות קשות, שנותרו פתוחות.

מפעל טקסטיל באופקים, 1963 (צילום: משה פרידן, לע"ם)

החברות נמכרו בהליך מהיר ופרוע ובמחיר נמוך, בלא הליכים מסודרים, שנוצרו רק לאחר מכן. לאחר שפרש מהפוליטיקה, התמנה שוחט לדירקטור בשתי חברות שהפריט – כי"ל ומזרחי טפחות. בעלי השליטה בשתיהן – בני משפחת עופר – רכשו אותה בזמן כהונתו (אם כי את כי"ל הם לא רכשו ישירות מהמדינה, אלא ממשפחת אייזנברג שרכשה מהמדינה).

כך או כך, שוחט הוכיח כי ניתן לשלב מדיניות כלכלית ליברלית ופתוחה עם מדיניות חברתית שתומכת בחלשים ולהתגבר על הסתירה ביניהן. בספרו כתב:

"המדיניות שהובלתי נשענה על תפיסת עולם כלכלית־חברתית שגיבשתי במשך השנים […] כולל הערכים שעליהם חונכתי בתנועת הנוער, היכרותי העמוקה מתפקידי כראש מועצה עם מערכת החינוך, הרווחה, השיכון והתעשייה, והמפגשים הרבים שקיימתי עם אוכלוסיות שסבלו ממצוקה קשה. נפגשתי עם אלפי אנשים והכרתי מקרוב את משמעות המצוקות, כמו אבטלה, מצוקת דיור או טיפול בילד עם צרכים מיוחדים.

"תפיסתי נשענה על מודל המדינות המפותחות במערב אירופה, של כלכלה מפותחת הפתוחה לכלכלה העולמית, שאיפה לצמצם את התערבות הממשלה ברגולציה ובפעילות העסקית, הפרטת חברות פעילות בתחום העסקי, גירעון נמוך והורדת מיסים וחסמים, לצד רשת ביטחון בתחומים חברתיים, חינוך, בריאות, רווחה ופנסיה, השקעה במחקר ופיתוח, ומיסוי, שלא רק יממן את הממשלה, אלא גם יקטין את אי־השוויון".

מבט על ערד (צילום: משה שי, פלאש90)

איש האליטה, איש הפריפריה, וחבר של כולם

ניתן להתווכח עד כמה המדיניות של שוחט הטיבה בפועל עם בני השכבות החלשות. רובם לא הצביעו למפלגה שלו וחלקם אף התייחסו אליה בעוינות. אבל ראייתו את עצמו כאיש הפריפריה הייתה אותנטית, וכך גם דאגתו לחלשים והזדהותו עמם. בניגוד גמור לתדמית "המתנשא" שנדבקת כיום אוטומטית לכל מפא"יניק אשכנזי בכיר מתל אביב, הוא היה אדם לבבי, "סחבק" ועממי להפליא.

שוחט גדל בתל אביב בתקופה שבה היא עדיין הייתה עיר של פועלים. אביו, צבי שוחט, היה מנהל עבודה ב"סולל בונה". שוחט למד הנדסה בטכניון, הגיע לערד עם הקמתה ב־1961 ועבד כמהנדס בצוות ההקמה של ערד וכמנהל זוטר ב"סולל בונה" בים המלח.

בזמן הקדנציה הראשונה שלו כשר האוצר שימשתי כדוור בשכונת היוקרה טלביה בירושלים. למרות סדר יומו העמוס, מדי פעם, כשהגעתי לביתו והחתמתי אותו על מכתבים רשומים, הוא הזמין אותי להישאר לכוס קפה

הוא חי בנגב 32 שנה עם אשתו תמה, שהייתה עובדת סוציאלית; הם נשארו שם גם אחרי שאביה של תמה, לוי אשכול, התמנה לראש הממשלה, כפי שאשכול עצמו חי בקיבוץ דגניה ב' 43 שנה, עד מינויו לראש ממשלה.

עד כמה שוחט היה איש עממי, וכיצד התייחס לעובדים זוטרים, גיליתי כשנתקלתי בו באופן אישי. בזמן הקדנציה הראשונה שלו כשר האוצר שימשתי כדוור בשכונת היוקרה טלביה בירושלים, שם שוחט ותמה התגוררו בדירה קטנה. למרות סדר יומו העמוס, מדי פעם, כשהגעתי לביתו והחתמתי אותו על מכתבים רשומים, הוא הזמין אותי להישאר לכוס קפה.

ראש הממשלה לוי אשכול עם משפחתו, לפני 1967 (צילום: אפרים אילני)

"כנס, כנס, חביבי, שב איתי", היה אומר ומנהל איתי שיחות מרתקות בנות חמש–עשר דקות על כלכלה. לשוחט (וגם לי) לא היה מושג שבקדנציה הבאה שלו אשמש ככתב כלכלי ואשאל אותו בפומבי שאלות קשות, דומות לאלה ששאלתי בביתו. הוא אירח אותי וענה לשאלותיי מתוך חביבות לשמה.

עם זאת, שוחט ידע לנופף בעממיות שלו ולהפוך אותה לכלי פוליטי. אחת מתמונותיו המפורסמות ביותר הייתה הופעתו בתוכנית "המעגל" של דן שילון, חבוש בתרבוש, שר ומנגן על משולש, לצד הסלבים של התקופה: שילון, צביקה הדר, פנינה רוזנבלום ושרה'לה שרון.

"שבירת הדיסטנס" הזאת בין פוליטיקאי לעולם הבידור עוררה לעג, אבל במשך הזמן הפכה לחלק מהמיתוג החיובי של שוחט; היא הייתה גם בין הרגעים שסיימו את העידן המעונב בפוליטיקה הישראלית

"שבירת הדיסטנס" הזאת בין פוליטיקאי לעולם הבידור עוררה לעג, אבל במשך הזמן הפכה לחלק מהמיתוג החיובי של שוחט; היא הייתה גם בין הרגעים שסיימו את העידן המעונב בפוליטיקה הישראלית ופתחו את העידן שבו הפוליטיקאים מתאמצים להציג תדמית עממית.

העממיות הזאת הפכה אחר כך לתחרות גרוטסקית בין הפוליטיקאים על שבירת שיאים בהתנהגות בהמית ובפיזור דברי הבל ושנאה; אבל שוחט מעולם לא התקרב למחוזות הללו.

שר האוצר לשעבר, אברהם בייגה שוחט והקומיקאי צביקה הדר בתוכנית הטלוויזיה "המעגל" בהנחיית דן שילון (צילום: צילום מסך ערוץ 2)

אופיו הנעים של שוחט סייע לו להסתדר עם רוב עמיתיו. בממשלות ששירת בהן הסתדר כמעט עם כולם, כולל פוליטיקאים ממולחים כמו אריה דרעי ושמעון פרס, שרים וראשי ממשלות שהיו מסוכסכים ביניהם ואנשים "קשים" כמו אהוד ברק.

שוחט הסתדר בצורה סבירה גם עם האופוזיציה. בתקופתו התנהלו עימותים פוליטיים סוערים ומכוערים ונרצח ראש ממשלה, אבל הוא הצליח להצטייר כאיש מקצוע ניטרלי ולא למשוך אליו את האש.

גם סכסוכי העבודה הסוערים שהתרחשו בתקופתו לא הפכו לעימות אישי בינו לבין מנהיגי העובדים, ואחרי שהסתיימו הם לא הותירו אחריהם משקעים פוליטיים וחברתיים

גם סכסוכי העבודה הסוערים שהתרחשו בתקופתו לא הפכו לעימות אישי בינו לבין מנהיגי העובדים, ואחרי שהסתיימו הם לא הותירו אחריהם משקעים פוליטיים וחברתיים מרים, וגם זאת, בניגוד בולט לכמה שרי אוצר שבאו אחריו.

"ההתנהלות הכלכלית חייבת להשתנות"

אבל אופיו הנעים, האופטימיות שלו ונטייתו להימנע מעימותים לא מנעו משוחט לראות בבהירות את המציאות המזוויעה שהמדינה נקלעה אליה בשנים האחרונות – גם עוד לפני האסון של אוקטובר, שנגע אליו באופן אישי.

אברהם בייגה שוחט במשרדו בערד, 15 בפברואר 1973 (צילום: הספרייה הלאומית, ארכיון עליזה אורבך)

בזמן שירותו הצבאי של שוחט, באמצע שנות ה־50', בגרעין נח"ל, הוא התגורר והתנדב בקיבוץ נחל עוז, שקם שלוש שנים קודם לכן. לאחר שחרורו, הוא הצטרף לקיבוץ עם חלק מחברי הגרעין. ב־1956 היה לחבר בקיבוץ וחי בו כשנה וחצי, יחד עם בת זוגו ואשתו לעתיד, תמה.

בדצמבר אשתקד, אחרי פרסום ספרו, התראיין ל"ידיעות אחרונות" והתייחס לאסון שפקד את הקיבוץ.

"נתניהו משלם מחירים בלתי סבירים גם בהתנהלות הכלכלית, גם בתקציב. זה חייב להשתנות. אם זה לא ישתנה, אני רואה סכנה גדולה מאוד לקיומנו כאן"

בריאיון אמר, בין השאר: "במרץ ‭ 2022‬ נסענו לביקור בקיבוץ, חברי הגרעין שנשארו בחיים. ראינו את הגבול, את הממ"דים, אבל לא העלינו בדעתנו שיכול לקרות מה שקרה ב־7 באוקטובר.

"משהו התערער בכל הקונספציה והביטחון הגדול שהיה לנו. אני לא אומר שצריך להרים ידיים, אבל אנחנו נמצאים בפרשת דרכים גדולה. תוסיף לזה את הרפורמה המשפטית, שהלכה להרוס את הדמוקרטיה הישראלית… ואת התנהלות הממשלה וראש הממשלה.

שר האוצר לשעבר אברהם שוחט, 1995 (צילום: משה שי/פלאש90)

"נתניהו משלם מחירים בלתי סבירים גם בהתנהלות הכלכלית, גם בתקציב. זה חייב להשתנות. אם זה לא ישתנה, אני רואה סכנה גדולה מאוד לקיומנו כאן".