ב-1981 פרסם פרופ' יהושפט הרכבי את ספרו "בתוקף המציאות: לקחים לאומיים וחינוכיים מירמיהו, מהמרד הגדול וממרד בר כוכבא". בספר זה, פרופ' הרכבי ביקר בחריפות את מנהיגותו של בר כוכבא, אשר הוביל את המרד נגד הרומאים בין השנים 132-136 לספירה, ובכך להרס יהודה ולמותם של מאות אלפי יהודים בידי האימפריה הרומית, המעצמה העולמית באותה תקופה. הביקורת של הרכבי התבססה על ניתוח של ריאליזם מדיני, ועל האיוולת שבמעשה.
אני נזכר בספרו של פרופ' הרכבי בימים טרגיים אלה, לנוכח האיוולת של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אשר קידם בעשור האחרון את הדוקטרינה של "ניהול הסכסוך" עם הפלסטינים, במקום לנסות ליישב את הסכסוך איתם בדרכי שלום.
אני נזכר בביקורת של הרכבי על בר כוכבא בימים טרגיים אלה, לנוכח האיוולת של נתניהו, שקידם בעשור האחרון את דוקטרינת "ניהול הסכסוך" עם הפלסטינים, במקום לנסות ליישבו איתם בדרכי שלום
נתניהו העדיף לטפח את שלטון חמאס ברצועת עזה לפי ההיגיון של "הפרד ומשול", על מנת להימנע מהצורך לנהל מו"מ מדיני עם אש"ף והרשות הפלסטינית. יתר על כן, הניסיון הכושל להביא ל"רפורמה משפטית" (למעשה, הפיכה משטרית) והפילוג בתוככי ישראל בשנה האחרונה יצרו עיוותי-תפיסה קולוסליים אצל אויבינו. הדבר מסביר בחלקו את העיתוי למתקפה הרצחנית ולטבח שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר 2023 בניסיון להצית מלחמה כוללת, ואת המחדל המודיעיני, המבצעי, ובמיוחד המדיני מצדנו.
פרופ' הרכבי היה מגדיר את עצמו כ"יונה מקיאווליסטית". מצד אחד, הבקיאות שלו, גם המעשית וגם האקדמית, ביחס לעמדות הערביות בכלל ושל אש"ף בפרט, הביאו אותו למסקנה שאין ברירה, משיקולים ריאליסטיים של אינטרס לאומי, להיפרד בשלום מהפלסטינים, ולממש את רעיון חלוקת הארץ. זאת, לאחר שאש"ף, כדברו, הפך אחרי 1988 ל"אשח"פ" (ארגון לשחרור חלק מפלסטין) בתביעה למדינה פלסטינית עצמאית בשטחי עזה ויהודה בשומרון, תוך קבלת החלטת העצרת הכללית של האו"ם בדבר חלוקת הארץ (181) והחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 242 אשר הכירה בזכותן של כל מדינות האזור, כולל ישראל, להתקיים בשלום ובביטחון.
מצד שני, פרופ' הרכבי נשען על ניקולו מקיאוולי, אחד מהאבות המייסדים של התורה הריאליסטית ביחסים בינלאומיים. מקאיוולי כתב על "הנסיך" (המנהיג) שעליו להיות נאמן ולשרת את המדינה שלו (lo stato) ולדאוג לביטחון הלאומי ולעוצמה המדינית, תוך פעילות לפי "כורח המציאות".
לעומת "הנסיך", הטרגדיה של ישראל בעשור האחרון הינה גם שראש הממשלה נתניהו דאג בעיקר לאינטרסים האישיים שלו, ולא לאינטרסים של המדינה. בכך הוא היה מוכן להקריב שיקולים של ביטחון לאומי בשם הישרדותו הפוליטית, והוא ממשיך בקו זה גם בימים אלה של מלחמה קשה ורב-זירתית.
לעומת "הנסיך" של מקיאוולי, הטרגדיה של ישראל בעשור האחרון היא גם שנתניהו דאג בעיקר לאינטרסים האישיים שלו, ולא לאינטרסים של המדינה והקריב שיקולי ביטחון לאומי בשם הישרדותו הפוליטית
בערוב חייו, פרופ' הרכבי היה מוטרד במיוחד משתי תופעות היכולות להסלים ולהפוך את הסכסוך במרחב שלנו לקיצוני ולבלתי-פתיר.
- האפשרות של איראן גרעינית.
- הפיכתו של הסכסוך הישראלי-ערבי (ובמרכזו, הסכסוך הישראלי-פלסטיני) מסכסוך חילוני בין שתי תנועות לאומיות שלהן תביעות לגיטימיות על אותה ארץ – לסכסוך דתי ופונדמנטליסטי, עם תביעות לבעלות בלעדית, ללא אפשרות של פשרה מדינית.
לדאבוננו, הדת הפכה להיות מרכיב מרכזי בשלב הנוכחי של הסכסוך, גם בצד הפלסטיני וגם בצד הישראלי. היום נותנים את הטון הפלגים הקיצוניים הפונדמנטליסטיים אצל שני הצדדים (אם כי שיטות הפעולה הינן שונות): חמאס מצד אחד, והמפלגות הכהניסטיות "עוצמה יהודית" ו"הציונות הדתית" שהשתלטו על הממשלה בישראל ומעודדים מלחמת קודש בכל החזיתות, כולל ביהודה ושומרון.
מפרופ' הרכבי למדתי גם על הדרכים השונות שבהן ניתן לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במאי 1948, עם הכרזת מדינת ישראל, פלשו צבאות מדינות-ערב למדינת ישראל שרק נולדה, במטרה לבצע בה Politicide (השמדת הישות הפוליטית). ולשמחתנו הן נחלו כישלון.
ביוני 1982 צה"ל פלש ללבנון, על מנת לנטרל את האיום הצבאי של אש"ף בדרום לבנון, אבל גם במטרה לחסל פוליטית את הסוגייה הפלסטינית. וגם במקרה הזה הניסיון נכשל.
לדאבוננו, הדת הפכה להיות מרכיב מרכזי בשלב הנוכחי של הסכסוך, גם בצד הפלסטיני וגם בצד הישראלי. היום נותנים את הטון הפלגים הקיצוניים הפונדמנטליסטיים אצל שני הצדדים
במלחמה הצודקת הנוכחית, ישראל מנסה לחסל את הכוח הצבאי ואת יכולות השלטון של חמאס ברצועת עזה בהצלחה טקטית משמעותית, אולם ספק אם המטרות הצודקות הללו יושגו במלואן. יתכן שיירדו לטמיון בלא היגיון מדיני ונוכח האסון ההומניטרי ברצועה.
הרי חמאס איננו רק ארגון טרור רצחני, הוא גם רעיון ואידאולוגיה, והדרך היחידה לנצחו היא בהצעת רעיון או אידאולוגיה מוצלחים יותר עבור הפלסטינים ועבורנו, כמו תהליך מדיני שיביא שלום וביטחון.
אפשר וכמובן וגם חובה לנסות ולפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני בדרכי שלום. תהליך אוסלו נכשל בשל הגורמים הפונדמנטליסטים שחיבלו בניסיון ליצור מציאות אחרת: ברוך גולדשטיין בפברואר 1994 בטבח במערכת המכפלה, ויגאל עמיר ברוצחו את ראש-הממשלה המנוח יצחק רבין בנובמבר 1995.
למעשה, הגורמים הפונדמנטליסטים שיתפו פעולה בבלי דעת עם חמאס ועם גורמים אחרים בקרב הפלסטינים שהתנגדו לניסיון של התפייסות. יש לשים לב שאותם גורמים (חמאס והפונדמנטליסטים היהודים) ממשיכים גם היום להתנגד לכל תהליך מדיני.
לאחר רצח רבין, ראש הממשלה בנימין נתניהו בכל זאת המשיך בתהליך השלום עם הפלסטינים עד 2014 (הסכם חברון 1997; הסכם וואי 1998; נאום בר-אילן 2009; נכונות לתיווכו של שר החוץ ג'ון קרי ב-2013-20214).
במלחמה הצודקת הנוכחית, ישראל מנסה לחסל את הכוח הצבאי ויכולות השלטון של חמאס ברצועה בהצלחה טקטית, אך יתכן שהמטרות הצודקות יירדו לטמיון בלא היגיון מדיני ולנוכח האסון ההומניטרי ברצועה
בקמפ דיוויד ביולי 2000 אהוד ברק הציע לפלסטינים כ-91% משטח הגדה, ופיקוח דתי ללא ריבונות על הר הבית, אולי הצעה סבירה, אבל לא כזו שמספקת את הדרישות הלגיטימיות של הפלסטינים, ואז האינתיפאדה השנייה פרצה.
בספטמבר 2008 אהוד אולמרט הציע לנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס הצעה משופרת, שעד היום אבו מאזן, שנשאר עקבי בהעדפתו את הדרך הלא-אלימה על פני מאבק צבאי וטרור, לא קיבל ואף לא שלל. אולי בכך בוזבזה הזדמנות היסטורית לפתור את הסכסוך עם הפלסטינים בדרכי שלום.
מאז 2015, כאמור, נתניהו העדיף בכוונה לטפח את חמאס על פני ניהול תהליך מדיני עם אש"ף, והמדיניות ההרסנית שלו התפוצצה לנו בפנים ב-7 באוקטובר.
הטבח הנוראי של חמאס ב-7 באוקטובר והמלחמה בעזה הביאו גם לבינאום של הסכסוך, ולאינטרס משותף של ארה"ב, מדינות אירופה, ורוב מדינות ערב לתמוך בחזרה לדרך המדינית. דרך שבסופה חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של ישראל, בטווח של מספר שנים.
מאחר שניהול הסכסוך והחזרה לסטטוס קוו אינם אפשריים יותר, ומאחר שלא ניתן לפתור את הסכסוך בכוח, לא נותרה לנו ברירה אלא לחזור, והפעם ברצינות, לתהליך מדיני עם סיום המלחמה.
זה כבר לא עניין של "שמאל" או "ימין", זה עניין של ריאליזם מדיני. רק שלום יביא לנו ביטחון ונורמליות, שלום עם גבולות בינלאומיים מוכרים, שלום בין אויבים ללא אהבה או הרמוניה, וגם שלום עם ערב הסעודית ושאר העולם הערבי והמוסלמי. בתוקף המציאות, ובכורח המציאות, יש לנסות את הדרך הזו, לאחר השגת עסקת החטופים והפסקת אש שתסיים את המלחמה ותניע תהליך מדיני משמעותי לגבי ה"יום שאחרי".
מאחר שניהול הסכסוך והחזרה לסטטוס קוו אינם אפשריים יותר, ומאחר שלא ניתן לפתור את הסכסוך בכוח, לא נותרה לנו ברירה אלא לחזור, והפעם ברצינות, לתהליך מדיני עם סיום המלחמה
האלטרנטיבה האיומה לתהליך מדיני, בו טמונים גם סיכונים אבל גם סיכויים, הינה להמשיך ולשקוע בבוץ העזתי כמו ששקענו בדרום לבנון בין 1982 ל-2000 עד שיצאנו משם באופן חד-צדדי וללא הסכם שלום.
את הקדימון לעתיד הקודר הזה ראינו בתקרית הטרגית בצפון הרצועה, בה נהרגו מעל מאה אזרחים פלסטינים. המראות הזכירו את סומליה. כאוס, אנרכיה, כנופיות פשע ואזרחים מבועתים, כשהאחריות לאסון הוטלה על ישראל, בתור הכוח הצבאי הכובש.
ישראל תישאר לבד ברצועה ואחראית ל-2.3 מיליון פלסטינים, בשל סירובה לדון באפשרות של הכנסת כל גורם אחר שיחליף את כוחות צה"ל ברצועה, אם בינלאומי ואם פלסטיני.
לפיכך, בתוקף המציאות, הברירה היא בידינו. להגיע עכשיו לעסקה לשחרור החטופים גם במחיר של הפסקת המלחמה, או להמשיך במלחמת התשה וגרילה שתשרת את האינטרסים של חמאס, ללא תוחלת, ללא היגיון, ומנוגד לריאליזם מדיני ולכל היגיון אסטרטגי.
פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו"ההיגיון" הפונדמנטליסטי של הכל או לא כלום
גורם להם לאמין, שמלחמה טוטאלית נצחית תביא ישועה. זוהי כוונה מודעת, מבוססת אמונה מעוותת.
לשם כך, הם מוכנים להשתמש בכל(!) האמצעים,
לגרום מוות והרס אדירים, להשמיד תשתיות וחברה.
ההתדרדרות משרתת להצית את כל החזיתות,
מתוך אמונה עיוורת שלא ישראל תחרב,
שפוגרומים וטרנספר זה שימושי ומוצדק.
שאר רודפי כככ ממוקדים בשלל והיאחזות בשררה.
הם טקטיקנים אגרסיביים אבל לא אסטרטגים. עיוורון.
יותר מדי מסוגים אלו אוחזים בהגה,
ועוד יותר לא קמים בזמן לעצרם.
רק ברגים קטנים וצאן.