שישה חודשים חלפו מהיום הנורא בשבעה באוקטובר. אנחנו עדיין בתוך היום הזה. הוא לא נגמר, לא חלף, ואנחנו לא נחלצנו ממנו בשום צורה. אנחנו לא נמצאים בתחילת העיכול, כי נלחמים עכשיו – שקט.

אפילו לחשוב אסור – כי עדיין נלחמים. מה פירוש אסור? מה פתאום אסור?  לא אסור שומדבר, אנחנו פשוט בשיתוק. אותו שיתוק שהיריב ביקש להשחיל למוחותינו, וכנראה גם הצליח, כי אנחנו מגיבים בדיוק כפי שציפה שנגיב.

אפילו לחשוב אסור – כי עדיין נלחמים. מה פתאום אסור? לא אסור שומדבר, אנחנו פשוט בשיתוק. אותו שיתוק שהיריב ביקש להשחיל למוחותינו, וכנראה גם הצליח, כי אנחנו מגיבים בדיוק כפי שציפה

פורקים תסכול וחוסר אונים בהפגנות בתל אביב, בירושלים וכפר סבא. כמו סם ממכר, נפגין – נחלים. צה"ל עושה מה שידע תמיד לעשות – להילחם בחמאס, לחסל בכירים כאלה ואחרים באופן ממוקד, להתארגן להתגוננות לאחר החיסול הממוקד, להרגיש עם וללכת בלי.

כל ניסיון להתעורר, להתעשת, לחשוב מחדש, להפיק הערכה מחדש למבנה של מערכת הביטחון, למערכת הפוליטית, למערכת המדינית – נתקל במחסום, זה לא הזמן.

אז מתי הזמן?

כל דקה שעוברת ישראל מפסידה. ישראל חטפה את האירוע האלים והמטורף ביותר שאירע מאז מלחמת העולם השנייה, מצד אחד, והוזמנה כנאשמת להאג מצד שני, ונמצאת מבודדת כמעט לחלוטין פרט לשאריות אמריקאיות שעוד נותרו לצידה, וגם הן אוזלות והולכות.

כל דקה שעוברת, בה אנחנו לא עושים את הצעד הקריטי ביותר שישראל חייבת לעשות – היא מתקרבת אל הקיר שאליו היא תתנפץ. ישראל לא יכולה לעשות את הצעד הקריטי משום שהוא צעד מנטלי. חשיבתי. ואורגניזם לא יכול לבצע אקט חשיבתי כשהוא שרוי בהלם. כמו חור שחור שמושך אותנו למטה ולא מאפשר לנו להתמודד באמת עם מה שקורה כאן.

כל ניסיון להתעורר, להתעשת, לחשוב מחדש, להפיק הערכה מחדש למבנה של מערכת הביטחון, למערכת הפוליטית, למערכת המדינית – נתקל במחסום, זה לא הזמן. אז מתי הזמן?

אנחנו מתנסים בהאשמות מגוחכות (מי אשם על מה שקרה בשבעה באוקטובר) שנבעו בעיקר מהעובדה שכל אחד התחזק בעמדות הקודמות שלו, והפך אותן לסיבת הקטסטרופה.

יש כאלה שמאשימים ישירות את אוסלו (שבסופו של דבר לא התקיים!), יש כאלה שמאשימים את ההתנתקות, יש כאלה שמאשימים את ניסיון ההפיכה המשפטית ויש כאלה שמאשימים את הקפלניסטים – מתנגדי ההפיכה המשטרית. אחרים מאשימים את הצבא ואת השב"כ ואת הגדנ"ע. כל אחד בשלו.

ככה מתנהגים אנשים בהלם, הסביר לי פסיכיאטר שהוא גם חבר. מי שבהלם ממוקד רק במה שהוא מכיר. זאת הסיבה – הוא הסביר לי – שאדם השרוי בהלם לא מסוגל ללמוד. לא מסוגל לעכל דברים שלא הכיר קודם. הוא יכול לצחוק רק מבדיחות שכבר שמע פעם. בדיחה חדשה לא תהיה מובנת לו. כך יוצא שממשיכים עם טקס המשואות המגוחך. כך יוצא – בלי סוף.

אנחנו בהלם.

אז איך למרות ההלם אנחנו יכולים להרים את הראש לרגע ולנסות ולהתקדם, במקום לבכות על מר גורלנו?

ראשית, עלינו – האזרחים – ללמוד מהלוחמים הנהדרים שלנו.

כולנו חייבים להבין שכולנו בסכנה קיומית, והדגש הוא על כולנו. גם הימין וגם השמאל וגם החרדים וגם המשיחיים. כולם. גם מפני שאנחנו בהלם, וגם מפני שהתבררו לנו כמה דברים שלא הבנו

עלינו לחשוב על הכל מחדש. לחשוב מחדש גם על המערכת הביטחונית וגם על הפוליטית והמדינית והכלכלית. אנחנו חייבים להניח שאנחנו בטרום מלחמת העצמאות, ואחרי ההכרזה באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל. מתחילים מכאן. עוד לפני הכרזת העצמאות של דוד בן גוריון.

מהתחלה.

איך עושים את זה?

צוות חשיבה של אנשים שידועים ביכולתם לחשוב ולנתח (להבדיל מאנשים שהם בעלי ידע כמו חלק מהפרופסורים), שיוסכם על "כולנו". הצוות ינסח את הצעד הראשון של הרי-סטארט. תינתן לו כל התמיכה הלוגיסטית הנדרשת, כולל שכר כדי שלא יידרש לבזבז זמן על קיום, וכמו שבנג'מין פרנקלין וחבריו ישבו ועבדו יום וליל – ינסחו את הכל מחדש.

הכל.

מה זה הכל?

מה זאת מדינת ישראל? מה הזהות של אזרחיה? כל אזרחיה? אם היא בית בטוח לעם היהודי – הרי שהיא כבר מזמן לא כזאת. אפילו ההיפך. בית לא בטוח לעם היהודי. לכן מה הוא הערך הדומיננטי לעת הזאת – של חמישים השנים הקרובות? ערך שחייבים לקדש אותו על פני כל שאר הערכים? ביטחון אישי מלא?  דמוקרטיה מהותית? יחסיה של ישראל עם הסביבה הקרובה? עם העולם? עם עצמה?

עלינו לחשוב על הכל מחדש. גם על המערכת הביטחונית וגם על הפוליטית והמדינית והכלכלית. אנחנו חייבים להניח שאנו בטרום מלחמת העצמאות, ואחרי הכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל. מתחילים מכאן

מה הסיכוי שיוקם צוות כזה – וכולם יסכימו לו?

אפס. אפילו מתחת לאפס.

לכן אני מציע  משהו אחר – כל המכונים הקיימים, שהקפידו להניח את האגו שלהם בפח האשפה, ואין הרבה כאלה – יש כמה שאני מכיר – יעשו זאת ביחד. זה ייעשה באופן הבא – יתקיים כנס ייעודי שבו כל מכון או צוות יציג את תפיסותיו ורעיונותיו (כפי שפיתח לבדו). יהיה צוות מנהל (ניהולי) מטעם כל מכוני המחקר (נציג מכל מכון), ויהיה נציג תוכן אחד מכל מכון, ובסיום היום הזה ייתכן שיידרשו עוד יום עיון או יותר, והבהרות נוספות, וינסו להגיע  לסיכום.

יהיה קשה. אולי בלתי אפשרי, ולכן:

ייתכן שנקבל שתי תפיסות או אפילו שלוש. הן יוצגו לציבור הרחב לאחר שיתברר שלא ניתן לגשר ביניהן. המערכות הפוליטיות יידרשו להתייחס לתפיסות שיוצגו. מפלגה שלא תתייחס בכלל – תספוג מהלומה מהציבור בקלפי. המפלגות תהיינה מחויבות להתייחס לתפיסות הללו באופן משמעותי.

כל התהליך הזה חייב להסתיים עד סוף אוגוסט השנה.

נדגיש – "התפיסה" שתתקבל מאלה שהוצגו למערכת הפוליטית, חייבת להכיל תפיסת בטחון לאומי, שהיא גם תפיסה מדינית וגם כלכלית-חברתית וכן, תפיסת זהות של המדינה הישראלית, והמבנה הפוליטי שלה.

אולי זה משהו מה"יחד" .

נדגיש – "התפיסה" שתתקבל מאלה שהוצגו למערכת הפוליטית חייבת להכיל תפיסת בטחון לאומי, שהיא גם תפיסה מדינית וגם כלכלית-חברתית, וכן תפיסת זהות של המדינה הישראלית והמבנה הפוליטי שלה

לא רואה משהו אחר חוץ מסיסמאות ריקות או מכוונות לאינטרסים של קבוצות פוליטיות כאלה ואחרות.

אנחנו חייבים להתעורר מההלם.

חייבים.

חיים אסא מנהל "אימפקט" – מכון לאסטרטגיה ישראלית. היה אסטרטג הקמפיין של יצחק רבין (1992) וציפי לבני ( 2009). הוא כיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשלת רבין, וכיו"ר חברת סייקן וראש המעבדה למשחקי מלחמה אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב