המאבק בשחיתות השלטונית נעשה בדרך כלל באמצעות המשפט הפלילי, וזאת כיאה וכראוי למעשים חמורים הפוגעים באושיות החברה. אולם למשפט הפלילי חסרונות מספר. הוא מתמקד בענישה בדיעבד ולא במניעה, והרשעה פלילית כרוכה ברף הוכחה גבוה. כל מעשה שעובר מתחת לרף זה, מביא לזיכוי גם אם מדובר במעשה פסול, מצחין ומקומם – שאינו פלילי.

החיסרון המרכזי בטיפול הפלילי בשחיתות ובמיוחד כאשר לטיפול זה מצטרפת גם מערכת יחסי ציבור דומיננטית הוא הצגת מעשים פסולים שצלחו בקושי את הרף הפלילי, כאילו היו מעשים כשרים לחלוטין, שלא לומר מעשי גבורה נאצלים.

החיסרון המרכזי בטיפול הפלילי בשחיתות, במיוחד כשמצטרפת גם מערכת יח"צ, הוא הצגת מעשים פסולים ומצחינים, שצלחו בקושי את הרף הפלילי, כאילו היו כשרים לחלוטין, שלא לומר מעשי גבורה נאצלים

הנאשם, שניצל בעור שיניו מהדין הפלילי, מציג עצמו כקורבן. על בושה אין בכלל מה לדבר. שיתביישו הצדקנים.

כאן נכנס למשוואה גם "מבחן הציבור" – שהציבור יחליט. הציבור שאינו קורא את פסקי הדין אלא ניזון מאינפורמציה מעובדת ומהונדסת היטב של יחצ"נים שכירי לשון. כך, למשל, בא כוח נאשמת שהורשעה בפלילים, מיהר אל אולפן הטלוויזיה, שם הציג את ההרשעה כ"הרשעונת".

רף ההוכחה הגבוה במשפט הפלילי מסביר פרדוקס נוסף. הוא מסביר מדוע אנשי ציבור מעדיפים את המסלול הפלילי. המסלול הפלילי דומה למגנומטר שאינו רגיש למוסר או לאסתטיקה, הוא מצפצף רק כאשר העבריין שעובר דרכו ביצע את העבירה בוודאות של למעלה מספק סביר.

סתם תאבי בצע, חומסי הקופה הציבורית, מקבלי טובות הנאה, נצלנים וחסרי מוסר, עוברים את המגנומטר הפלילי בקלות, וטוב שכך. מוסר ואסטתיקה הם לא מעניינו של המגנומטר הפלילי, בדיוק כמו ששומר סף בקניון צריך למנוע כניסה של חמושים ולא לבחון אם הם לבושים ומסורקים לפי צו האופנה. אלא שהרף הפלילי הפך לרף הבלעדי.

המגנומטר הציבורי, הערכי והמוסרי, אמור להיות רגיש הרבה יותר מזה הפלילי ומעמדו של איש הציבור צריך להיקבע על פיו. לא בכדי, מועמדים לבחירות לא מסתפקים בהכרזה כי הם בעלי תעודת יושר ועבר נקי. הם טורחים להציג את תכונותיהם הייחודיות ואת מידותיהם הנעלות. זיכוי במשפט פלילי, הוא לא אמת מידה לניקיון כפיים בהתאם לרף הערכי המצופה מאנשי ציבור. הוא גם לא אמור להיות כזה.

סתם תאבי בצע, חומסי הקופה הציבורית, מקבלי טובות הנאה, נצלנים וחסרי מוסר, עוברים את המגנומטר הפלילי בקלות. מוסר ואסטתיקה אינם מעניינו, כמו ששומר סף בקניון לא בוחן אם לבושים לפי צו האופנה

במילים אחרות, הרף הפלילי הגבוה מחליף את הרף הציבורי והמוסרי הרגיש. זיכוי בהליך פלילי מצטייר על ידי אנשי הציבור כתעודת אביר איכות השלטון. הם הרי בכלל הקורבן. ובפועל, אפשר לראות בנקל כי המשפט הפלילי בישראל לא הצליח למנוע מעשי שחיתות.

אז מה כן?

טור זה לא בא לקונן על  חסרונות המשפט הפלילי כאמצעי למאבק בשחיתות – אלא להציע פתרונות.

ידוע שאנשי ציבור רגישים מאוד לדימוים הציבורי, למעמדם, למנעמי השלטון, לכיבודים ולהטבות שנלווים לתפקידם. אני סבור כי יש צורך בחקיקה שתשלול מנבחרי ציבור שהורשעו במעשי שחיתות את ההטבות השונות שלהן הם זכאים אחרי סיום כהונתם ואף אחרי סיום חייהם.

במה דברים אמורים? בזכות להיקבר בחלקת גדולי האומה, בתליית תמונתם או פסל בדמותם במסדרון המשרד יחד עם כל מי שהחזיקו בתפקיד בעבר. בשלילת הלוויה הממלכתית, ביטול ההטבות המיוחדות כמו תקציב ולשכה ומזכירות ואף הפחתת הפנסיה בדרגה אחת מטה – ראש ממשלה יזכה בפנסיה של שר, שר בפנסיה של חבר כנסת וכדומה.

ישאל השואל, במה תועיל חקיקה כזו, שעה שהיא כרוכה ממילא בהרשעה פלילית אותה ביקרנו אך לפני רגע.

התשובה היא שמהלך כזה דומה לביוש הכרוך בהורדה בדרגה בצה"ל. זו אמירה ציבורית שמשמעותה – אין מקום לשחיתות. אין כבוד למושחתים. החברה מתנערת ממי שניצל את תפקידו לשם קיום אינטרסים אישיים.

חקיקה לשלילת הטבות ממורשעים בשחיתות דומה לביוש שבהורדה בדרגה בצה"ל. אמירה ציבורית שמשמעותה – אין מקום לשחיתות. אין כבוד למושחתים. החברה מתנערת ממי שניצל את תפקידו מתוך אינטרס אישי

אמירה כזו יכולה אולי להצליח במקום שהדין הנוהג נכשל. יש להחיל חקיקה כזאת כלפי העתיד ולא כלפי העבר, לבל יאמר איש – חקיקה פרסונלית.

אבינועם מגן הוא ד"ר למשפטים. בעל דוקטורט מאוניברסיטת בר אילן בנושא המשפט האזרחי והמאבק בשחיתות. חובש כיפה שאין להסיק ממנה דבר מלבד חבישת כיפה. מלמד משפט ציבורי ומשפט חוקתי באוניברסיטה הפתוחה. אב לחמישה. תושב שוהם. אחדות ישראל מתחילה בצעד לכיוון האחר, כל היתר - פילוג.