ב-7 באוקטובר הציבור התגייס בהמוניו כדי למלא את הוואקום העצום שהותירה המדינה וההנהגה הפושעת שעומדת בראשה. תושבי העוטף הופקרו. עד מהרה גם תושבי הצפון. החיילים נשלחו אל הקרב בלי ציוד מתאים והופקרו בקרב בלי יעדים. המדינה לא סיפקה כל סעד – לא כלכלי, לא נפשי ולא אחר. משפחות החטופים נאלצו להתארגן בכוחות עצמן. גם בתחילת מתקפת הטילים והכטב"מים על ישראל הלילה שידר בנימין נתניהו לאומה מהבונקר האטומי, בשעה שהימר על חיינו.

על רקע ההתאדות המוחלטת של המדינה, העשייה האזרחית הרחיבה את הלב – אבל בה בעת, סימאה את העין. אחרי הקרע הנורא שאליו הגענו ערב ה-7 באוקטובר, היה בהתגייסות האזרחית כדי להפיח אשליה משכרת של אחדות – כה משכרת עד שכעת רבים מתאמצים לשמר את האשליה המסוכנת הזו, גם במחיר אסון נוסף.

על רקע ההתאדות המוחלטת של המדינה, העשייה האזרחית הרחיבה את הלב – אך גם סימאה את העין. אחרי הקרע הנורא ערב ה-7 באוקטובר, היה בהתגייסות האזרחית כדי להפיח אשליה משכרת של אחדות

ממשלת ישראל והעומד בראשה לא לקחו כל אחריות על אסון ה-7 באוקטובר. אמנם האחריות מוטלת עליהם בין שיכירו בה ובין שלא, אבל העובדה המצערת היא שההתגייסות האזרחית שכל כך התפעלנו והתבשמנו ממנה, סיפקה לממשלה זמן יקר כדי לחזור לסורה וחמור מכך – כדי לנרמל את הישארותה בשלטון גם אחרי חדלונה ההיסטורי.

בחודשים שחלפו מאז, הממשלה הוכיחה שוב ושוב עד כמה היא בלתי כשירה. אין החלטה אחראית אחת. אין החלטה מוסרית אחת. הממשלה ממשיכה לבגוד באחריותה כלפי החברה הישראלית. דאגתה היחידה נתונה לאינטרסים הצרים של הסקטורים המושחתים, החמדניים ותאבי הבצע שעליהם היא נשענת.

הממשלה ממשיכה לחבל בכל דרך אפשרית בעתידנו. וכעת, אחרי שורת מהלכים מופקרים בקנה מידה תנ"כי, הביאה אותה לפתחה של מלחמה עם מעצמה אזורית, מלחמה שעלולה להוביל לחורבן בממדים שיגמדו את אסון ה-7 באוקטובר. מלחמה שאולי אפילו תתקרב בממדיה לשואה.

ובשעה שיש המזהים נכוחה את הסכנה הנשקפת מצד ההנהגה, שמבקשים למחות נגדה ושקוראים להפלתה, עדיין – כן, עדיין – יש רבים שחושבים שזה לא הזמן להפגין. שזה הזמן לשלב ידיים מול איומים חיצוניים. שאין מה לדבר עכשיו על בחירות. שאין מה לדאוג שכן יש ידיים אחראיות על ההגה וכי הידיים האלה חייבות להישאר שם, כי אחרת יהיה גרוע יותר. חצי מדינה ארוזה עם תיקי חירום וגנרטורים ואחוזה באימה ובשיתוק, בשעה שמנהיגיה המופרעים ממשיכים להכות על החזה אחרי ליל הטילים והכטב"מים שחווינו, ולפזר איומי רהב מסוכנים על "התקפה מוחצת". תגידו לי, השתגעתם? מה לעזאזל יכול להיות גרוע יותר?

רבים חושבים שיש ידיים אחראיות על ההגה והן חייבות להישאר שם, אחרת יהיה גרוע יותר. חצי מדינה ארוזה עם תיקי חירום וגנרטורים ואחוזה באימה ובשיתוק כשמנהיגיה ממשיכים לפזר איומי רהב מסוכנים

וכאן מגיעה הנקודה הכי מדכאת: נאמר שהתגובה הישראלית העתידית למתקפה האיראנית הלילה תוביל להסלמה חריפה של המערכה. ונאמר שהעורף שוב יספוג מכה איומה ונוראית, שנחלצנו ממנה הפעם בסיוע העולם – האם אלה שיישארו בחיים ילמדו סופסוף את הלקח? האם אז יבואו חשבון עם ההנהגה המופקרת, שבבחירה בין ירידה מהבמה הפוליטית לבין התאבדות קולקטיבית, בחרה להקריב את כולנו?

האם ילמדו או שגם אז יקומו מפעלי התנדבות אזרחיים שיתגייסו למען השורדים וישובו לקנות לאותה הנהגה עוד זמן בשלטון? מפעלי התנדבות שיפיחו עוד מאותה אשליית אחדות משכרת, ובשמה יבקשו לדכא כל מחאה בטענה שעכשיו זה לא הזמן? שעלינו להישאר מאוחדים?

מה למדנו מה-7 באוקטובר?

האם למדנו משהו שיש בכוחו להציל אותנו מאסון נוסף, אולי נורא עוד יותר מהקודם, ככל שאפשר בכלל להעלות אפשרות כזו על הדעת? או שמא אנחנו מתעקשים לקיים את הגדרתו של אלברט איינשטיין לטירוף, שהיא החזרה על אותו המעשה שוב ושוב בציפייה לתוצאה אחרת?

אנחנו לא מאוחדים כעת. זו אשליה מוחלטת. אין מבוגר אחראי על ההגה. זו כבר אשליה שגובלת בפגיעה בבוחן המציאות. המקום היחיד שבו אין כרגע חפים מפשע זה על ההגה.

נאמר שהתגובה הישראלית העתידית למתקפה האיראנית תוביל להסלמה חריפה, ונאמר העורף יספוג מכה איומה שנחלצנו ממנה הפעם בסיוע העולם – האם אלה שיישארו בחיים יבואו חשבון עם ההנהגה?

אנחנו מסרבים להביט נכוחה במציאות האיומה. אנחנו חיים בהכחשה נוראית. אנחנו מצטנפים בפינה בייאוש ובאפתיה וממשיכים בשגרת חיינו כאילו שסכנת המוות לא מרחפת עלינו בכל רגע ורגע.

אנחנו שוב הולכים כצאן לטבח.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני ואקטיביסט. כותב על פוליטיקה וחברה. מתגורר וחי בתל אביב.