המתקפה האיראנית לא ניסתה לשחזר את הפתעת ה-7 באוקטובר. זו הייתה כוריאוגרפיה כמעט מתואמת בין ישראל לאיראן שדווחה ימים מראש, ודחקה את החטופות והחטופים לשולי סדר היום.

*  *  *

כאשר מודיעים לו מראש על אודות מתקפה מתוכננת, לא באמצעים מתוחכמים במיוחד – צה"ל מסוגל להתמודד ולסכל אותה, ולא לחזור על תסריט ה-7 באוקטובר. כך עולה מאירועי הימים האחרונים.

בתקשורת ובציבור הישראלי, המשתוקקים להצלחות שכבר יותר מחצי שנה מסרבות להגיע, אחזה אופוריה. החטופות והחטופים נדחקו לקרן זווית ושחרורם בחיים נראה רחוק מתמיד. ביצוע הבטחות המלחמה של ראש הממשלה ושריו לניצחון מוחלט ושחרור חטופים נדחו ליום אחר.

בתקשורת ובציבור הישראלי, המשתוקקים להצלחות שמסרבות להגיע, אחזה אופוריה. החטופים נדחקו לקרן זווית, וביצוע הבטחות המלחמה של רה"מ ושריו לניצחון מוחלט ושחרור חטופים נדחו ליום אחר

כבר יותר מחצי שנה שהצבא החזק במזרח התיכון נכשל בשתי משימותיו העיקריות, שחרור החטופות והחטופים וחיסול הנהגת חמאס והארגון. איראן סידרה לנתניהו ושריו סיבה למסיבה.

"ישראל רשמה הישג עצום", נכתב בכותרת לטור פרשנות מאת עמוס הראל, הפרשן הצבאי המתון יחסית של הארץ. כתבים אחרים היו נלהבים יותר, כשתיארו, באורח נלעג, את ההתרחשות כ"מופע זיקוקי דינור", התגאו ביכולות הטכנולוגיה הישראלית ופמפמו את הברית הצבאית הנרקמת בין המדינות הסוניות לבין ישראל.

אלא שתיאורים אלה מחסירים את העיקר. התגובה האיראנית לחיסול מפקדים איראנים בכירים בדמשק, נועדה בעיקרה לצריכה פנימית, וכדי לבסס את מעמדה של איראן בקרב ארגוני הפרוקסי המופעלים על ידה ברחבי המזה"ת, כמדינה לוחמת, שאינה חוששת מלהתעמת עם ישראל וארה"ב.

המתקפה האווירית יצאה לדרך רק אחרי שדבר קיומה פורסם פומבית במשך מספר ימים ונראתה ככוריאוגרפיה מתואמת בין ישראל לאיראן, בתיווך אמריקאי, כאשר איראן נמנעה מלשגר כטב"מים וטילים למרכזי אוכלוסין.

האיראנים לא הסתירו את כוונתם ואת האמצעים בהם יינקטו, ולארגונים השונים במזה"ת, צבאיים ואזרחיים, ניתנה תקופת הערכות ארוכה לבלימת המתקפה.

כתבים רבים היו נלהבים כשתיארו את ההתרחשות, באורח נלעג, כ"מופע זיקוקי דינור", התגאו ביכולות הטכנולוגיה הישראלית, ופמפמו את הברית הצבאית הנרקמת בין המדינות הסוניות לבין ישראל

האיראנים לא טמנו לישראל פח בדמות מלחמת יום הכיפורים או 7 באוקטובר חדש, ובעת ששוגרו הכטב"מים, הטילים הבליסטיים וטילי השיוט לעבר ישראל משטחה של איראן, כל צבאות האזור, ובהם של מדינות ערביות ומדינות המערב, היו ערוכים לסכל את המתקפה (מה שגם אפשר לאיראנים ללמוד על מערכות ההגנה הפרושות באזור).

כל מה שישראל הוכיחה, וגם זה עדיין לא ברור באיזה היקף, זה שמערכות ההגנה האווירית שלה, בסיוע גורמים זרים, מסוגלות לנטרל, לא באופן מלא, מתקפה איראנית צפויה מראש, שככל הנראה הייתה הגדולה מסוגה בהיסטוריה, אולם בכלי נשק שאינם מתקדמים במיוחד. מתקפות מסוג זה, בהיקפים קטנים יותר, מתרחשות מדי יום במלחמת רוסיה-אוקראינה. לעיתים הן מצליחות ולעיתים מסוכלות.

עלות בלימת המתקפה עמדה על כ-4-5 מיליארד ש', לפי הערכות שהתפרסמו בתקשורת המקומית, בעוד עלות המתקפה לאיראן, יש להניח, הייתה נמוכה עשרות מונים. זה אינו יחס הוצאות שישראל תוכל לשרוד בו.

ובכל זאת היו טילים בליסטיים שחדרו את מערכת ההגנה האווירית הישראלית והאזורית, ופגעו לפחות ביעד צבאי ישראלי אחד. לכן את מה שרואים בישראל כהצלחת סיכול המתקפה האווירית יש לקחת עם הרבה יותר מקמצוץ אחד של מלח.

הצלחתה העיקרית של המתקפה הייתה בחיזוק מעמדו של בנימין נתניהו והגברת שיתוף הפעולה בינו לבין בני גנץ, שהפך מזמן לבובה ודחליל פוליטי, המעניק לנתניהו את מדינת ישראל על מגש של דם.

הצלחתה העיקרית של המתקפה הייתה בחיזוק מעמדו של בנימין נתניהו והגברת שיתוף הפעולה בינו לבין בני גנץ, שהפך מזמן לבובה ודחליל פוליטי, המעניק לנתניהו את מדינת ישראל על מגש של דם

דם החטופות והחטופים, שנעלמו כליל מהדיון הציבורי בימים האחרונים, ונראה שגורלם כבר נחרץ, לשבט. לפוליטיקאים המקומיים זה אינו נוגע.

יעקב צלאל הוא עיתונאי