צריך הרבה כדי לגרום לי לכתוב על האירוויזיון, אבל התוצאה בסוף השבוע שעבר הצליחה לעשות זאת, כי היא מסבירה הרבה מהמוזרות הפוליטית בעולם. למשל, את זה שאחד כמו דונלד טראמפ עלול לחזור לבית הלבן.

השירים בדרך כלל בינוניים ומטה, אבל האירוע הפך למרכזי, באמצעות שני עמודי תווך של האדם המודרני:  סובלנות כלפי האחר (גייז בעיקר), וחוסר סובלנות כלפי האחר (לאומנות). לעולם השניים לא ייפגשו, אלא בזמן האירוויזיון.

השירים לרוב בינוניים ומטה, אבל האירוע הפך מרכזי באמצעות שני עמודי תווך של האדם המודרני:  סובלנות כלפי האחר (גייז בעיקר), וחוסר סובלנות כלפי האחר (לאומנות). השניים לא ייפגשו, אלא בזמן אירוויזיון

כידוע, לאחרונה ההצבעה נעשית בשתי דרכים, שכל אחת מהן שווה מחצית מסך הנקודות שמוענקות. בדרך הראשונה – צוותי שופטים "מקצועיים" מכל מדינה מעניקים ל-10 שירים נקודות, כאשר המועדף מקבל את ה-12 הנחשקות, הדוז פואה. ואז הקהל המצביע בטלפון מחלק מספר זהה של נקודות, כך שכל שיטה מהווה מחצית מההכרעה.

פוליטיקה תמיד מעורבת, במיוחד עם השופטים. זה הפך לבדיחה שנורווגיה ודנמרק נוטות להעניק זו לזו נקודות לא משנה מה, בהשתקפות של סולידריות ויקינגית; אפשר לשמוח שאותו הדבר חל כעת על סרביה וקרואטיה. האופטימיים עשויים לקוות ליום שארמניה ואזרבייג'ן יעשו אותו דבר (או שלא, כי זה בכל זאת בזיון).

ישראל, שצורפה ב-1973, מעולם לא נהנתה מתמיכה אוטומטית של שכנים, כי אלה גם לא משתתפים וגם לא היו תומכים. ואכן, הישראלים תמיד הרגישו שכיסי עוינות באירופה עצמה הכבידו עליה את המלאכה.

אף על פי כן, ישראל התגברה על כל זה וניצחה ב-1978, 1979, 1998 וב-2018. ארבעה ניצחונות ב-50 שנה מתוך כמעט 40 מדינות זה דווקא לא רע, עם כל הכבוד לאנטישמיות.

ישראל, שצורפה ב-1973, מעולם לא נהנתה מתמיכה אוטומטית של שכנים, כי אלה גם לא משתתפים וגם לא היו תומכים. ואכן, הישראלים תמיד הרגישו שכיסי עוינות באירופה עצמה הכבידו עליה את המלאכה

השנה, כמובן, ישראל מרוחה בזפת ונוצות בכל רחבי העולם בגלל המלחמה בעזה, או לפחות כך זה נראה אם צופים בחדשות על הפגנות בקמפוסים או עוקבים אחר הסטטיסטיקה של העלייה האדירה בתקריות אנטישמיות בארצות הברית ובמדינות אחרות בעולם.

ישראלים רבים מרגישים שזה לא הוגן להחריד, כי המלחמה התחילה באחד מפיגועי הטרור הקשים בהיסטוריה העולמית, שבה פלש חמאס מעזה לישראל וטבח ב-1,200 בני אדם, רובם המכריע אזרחים.

כן, מתקפת הנגד של ישראל, שמטרתה להוריד את חמאס מהשלטון, הרגה הרבה יותר אזרחים; אבל מצד שני, זה בגלל שחמאס משתמש באזרחים כמגן אנושי, מסרב להיכנע וממשיך להחזיק חטופים ישראלים.

זה מסובך, אלא אם כן אתה פרוגרסיבי חסר מושג; או אז אתה חש ביטחון רב כשאתה צועק סיסמאות נגד קולוניאליזם דמיוני ובעד הקנאים הג'יהאדיסטים של חמאס, תוך התעלמות מהעובדה שהם היו הורגים אותך לפני שהיית מספיק לומר "א-בינארי".

מה שמחזיר אותנו לגמר האירוויזיון במוצאי שבת.

השיר של ישראל, "Hurricane", היה שנוי במחלוקת מלכתחילה, משום שמילות הגרסה המקורית, "October Rain",  נראו כמתייחסות למתקפה של חמאס, תוך הפרת ציווי הניטרליות הפוליטית לכאורה.

המצב מסובך, אלא אם אתה פרוגרסיבי חסר מושג; או אז אתה צועק בביטחון סיסמאות נגד קולוניאליזם דמיוני ובעד חמאס ג'יהדיסטי, תוך התעלמות מכך שהם היו הורגים אותך לפני שהיית מספיק לומר "א-בינארי"

אחרי תיקון המילים, רבים רצו שישראל בכל זאת תוחרם, ובסופו של דבר לווה האירוע במחאות – כשהמתח עולה לשיא בגלל  המיקום הספציפי: מאלמו שבשוודיה, סמל לערי אירופה שנשטפו מהגרים, רובם מוסלמים.

יחד עם זאת, למרות שהכל סובייקטיבי, סביר לטעון ש"הוריקן" הוא שיר לא נורא, ושעדן גולן הזמרת, זוכת  הריאליטי, מאוד סימפטית, מוכשרת וטלגנית. ישראל נערכה לגרוע מכל, ובלבד שתעבור בשלום את האירוע.

התוצאות מרתקות.

כבר בתחילת השלב בו הנציגים הרשמיים ממדינה אחר מדינה הקריאו את הנקודות שלהם, התברר שישראל עוברת מקבילה אירוויזיונית ל"ביטול". רוב הצוותים לא העניקו לה נקודות כלל – ואף חבר מושבעים לא העניק לו מקום ראשון או אפילו שני.

פוליטיקה ברמה הזו טרם נצפתה. המקבילה היחידה בתולדות האירוויזיון הייתה האפליה לטובה של אוקראינה, שהייתה מוכרזת כמנצחת ב-2022 גם בלי לשיר דבר.

אבל אז הגיעו קולות הצופים, הקהל, שנאספו בטלפון מכל המדינות המעורבות. "הוריקן" הוזנק מיידית לראש הטבלה. בסופו של דבר הודחה בהצבעה הפופולרית רק על ידי קרואטיה, בנקודות בודדות, כאשר שני השירים מותירים לשאר אבק. בשקלול ענישת השופטים, "הוריקן" הגיעה למקום החמישי.

בשלב ניקוד הנציגים הרשמיים, התברר שישראל עוברת מקבילה אירוויזיונית ל"ביטול". רוב הצוותים לא העניקו לה נקודות – ולא הוענק לה אף מקום ראשון או שני. פוליטיקה ברמה כזו טרם נצפתה

אז הנה מה שקרה.

צוותי השופטים ה"מקצועיים", המורכבים מאליטות תרבותיות ובירוקרטים של תעשיית המוזיקה, החליטו שישראל חייבת להיענש על עזה; זה היה חרם פוליטי שלא היה קשור לשיר או לביצוע. בינתיים, האנשים ה"רגילים" שצפו אהבו את השיר והתעלמו מהפוליטיקה. אני בספק אם הייתה תמיכה פוליטית ממשית (מלבד אצל יהודים) – אבל לא היה חרם.

תהום פעורה בין "האליטות התרבותיות" בצוותים (כנראה בגיבוי של רוב האקדמאים) לבין "הציבור" (כנראה בגיבוי של הקהילה העסקית). זה מייצג במדויק את מלחמת התרבות בכל רחבי העולם, בעיקר במערב.

השיר השוייצרי הזוכה, "הקוד", מבוצע על ידי נמו הא-בינארי.ת, והמילים חוגגות מסע גילוי עצמי. כל מי שחושב שעובדה זו לא גרמה לשופטים להעדיף את השיר, לא פגש אליטה תרבותית לאחרונה.

וזה בסדר – על זה (בין היתר) האירוויזיון. השיר הזוכה של ישראל משנת 1999, דיווה, בוצע על ידי דנה אינטרנשיונל הטרנסית.

את TOY  משנת 2018, ביצעה נטע ברזילי, אייקון של דימוי גוף חיובי – BODY POSITIVITY.

שתיהן לא היו שורדות הרבה זמן אצל חמאס, ולא רק בגלל הסכסוך הלאומי. גם נמו היה מקופח שם, בגלל אינטרפרטציה ברברית של האסלאם שהיא אויבת האנושות, הפמיניזם, הקידמה, הסובלנות והמערב. כל אלא קיימים בישראל – והרבה פחות באזור. נראה שהשופטים לא יודעים זאת – אבל הקהל דווקא כן.

בפער הזה, אני רואה את אחד ההסברים המרכזיים לאירועים פוליטיים מטורפים של התקופה. אלה כוללים את הברקזיט; את ניצחונות הימין הקיצוני בהולנד, באיטליה ובמקומות אחרים באירופה; את חוסנם של דמוקרטים מזויפים בפולין ובהונגריה; את האפשרות האמיתית שמרין לה פן תזכה בנשיאות צרפת; ואת הסיכוי שדונלד טראמפ יוחזר לבית הלבן.

כל הדברים האלה לא היו סבירים בזמנים "רגילים". באופן כללי, הם עדיין לא מקובלים בעיני רוב המשכילים. אבל כשאני מדבר עם אמריקאים משכילים ששוקלים להצביע לטראמפ, הסיבה היא כמעט תמיד זהה: אימה מההתפשטות של התנועה הפרוגרסיבית, ודאגה מאחד הביטויים שלה במיוחד – הגירה לא מבוקרת. אני לא שותף להערכה שזה מספיק חשוב כדי אשכרה לתמוך בטראמפ, אבל אני מבין את זה.

ביסודו של דבר, ניתן לתאר חלק ניכר ממצביעי הימין הפופוליסטי החדש כך: נמאס להם מאוניברסיטאות שמלמדות שהציוויליזציה המערבית רעה, והם לא יכולים לשאת יותר את הקווירים למען פלסטין. הם מבינים עם מה ישראל מתמודדת, גם אם הם לא אוהבים את ממשלתה הנוראית.

לחלק ממצביעי הימין הפופוליסטי החדש נמאס מאוניברסיטאות שמחנכות נגד תרבות המערב והם מתקשים לשאת את הקווירים למען פלסטין. הם מבינים את ישראל גם אם הם לא אוהבים את ממשלתה

ובתרגום למצב עם האירוויזיון – הם חשים רק בוז ל"אליטות התרבותיות" הצבועות, שבחרו להתחנף להמון נבער שהוא בינתיים בכלל לא רוב.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com