עולמנו התערער, האופק קודר, לכאב ולצער נלווה זעם על מה שנראה כאובדן דרך. ובינתיים אני מנסה ללקט בעיתונות הדפוס וברשת קצת דברי עידוד ונחמה. להיות אישה מחפשת בשורה, לא בורחת מבשורה.

הנה השיחה של סימה קדמון עם האלוף במיל' גיל רגב, שפורסמה במוסף 7ימים של ידיעות אחרונות. רגב, בעברו טייס מהולל וראש אכ"א, השמיע דברים נוקבים. הוא חש, לדבריו, חוסר אונים. מתקשה "להשלים עם העובדה שאיש אחד הורס מפעל חיים של מדינה שלמה".

האלוף במיל' גיל רגב, בעברו טייס מהולל וראש אכ"א, השמיע דברים נוקבים. הוא חש, לדבריו, חוסר אונים. מתקשה "להשלים עם העובדה שאיש אחד הורס מפעל חיים של מדינה שלמה"

הוא נולד וחי במושב. בסיום השיחה הקודרת הוא משאיר פתח לתקווה. הוא מאמין, כדבריו, ש"אף פעם לא מאוחר להשתנות. אני תמיד מופתע ממה שצומח לאחר הגשם האחרון. הגינה מלבלבת עכשיו. ראיתי כבר שבמטע הזיתים יש פריחה נמרצת ופירות ראשונים מבצבצים. אולי יהיה לנו שמן השנה". אולי גם זאת גרסה של "החיטה צומחת שוב".

*  *  *

מוקי צור מקיבוץ עין-גב, בן 85, מתעד וחוקר את התנועה הקיבוצית מראשיתה. בין מפעליו החינוכיים והספרותיים הוא כיהן גם כמזכיר התק"ם (התנועה הקיבוצית המאוחדת). הוא נחשב לאיש שיודע תמיד להראות את האור שבקצה המנהרה. ירון לונדון קרא לו "המנחם".

יזהר באר שוחח עם מוקי צור כשבועיים וחצי בלבד לאחר ה-7 באוקטובר ופרסם את השיחה בבלוג שלו "פרות קדושות – מיתוסים ישראלים". באר תיאר את צור כ"זקן השבט, שיכול להסתכל ממעוף הציפור על הטרגדיה הגדולה שפקדה את הקיבוצים ב-7 לאוקטובר".

מוקי צור דיבר בין השאר בראיון על "דיכאון אמיץ לב" ועל "כוחה של התקווה". תקווה, כדבריו, היא דבר בלתי מותנה. היא לא אופטימית ולא פסימית. בהבדל מאשליה היא פותחת ולא סוגרת. "היא שואלת שאלות קשות. ואנחנו יכולים וצריכים להתפלל שיהיו הרבה אנשים אשר התקווה מכוונת אותם. שהם יודעים לשאול שאלות קשות".

מוקי צור דיבר בין השאר על "דיכאון אמיץ לב" ועל "כוחה של התקווה". תקווה, כדבריו, היא דבר בלתי מותנה. היא לא אופטימית ולא פסימית. בהבדל מאשליה, היא פותחת ולא סוגרת. "היא שואלת שאלות קשות"

מוקי צור, הנחשב להיסטוריון הבולט של התנועה הקיבוצית, קובע שכבר היו דברים מעולם משברים קשים מאז נוח והמבול. אולי זאת נוסחה נוספת ל"עברנו את פרעה נעבור גם את זה" של מאיר אריאל.

"הגיע הזמן", אמר צור, "שישראל תוריד את מפלס המעצמה. זאת תהיה התחלה של תהליך הבראה. מבחינתם של רבים זה יהיה משבר שיגרום לחלקם לרדת מהארץ. אחרים יתקפלו פנימה או יעברו משברים פסיכולוגיים קשים".

עם זאת מוקי צור, כדרכו, מאמין שתקופת המשבר תוליד משהו. זהו אותו "דיכאון אמיץ לב". והוא מאמין בכוחו של הדור הצעיר שיכול לחולל כאן באמת תהליך של הבראה, "רק שאנחנו לא נייאש את הצעירים".

*  *  *

"במה להמתיק ימים אם לא בשירים", נאמר בשיר של נתן זך. את כוחם של שירים בימים רעים וקשים ממחישים דברים שכתבה לאה גולדברג על שירה בימי מלחמה. דבריה פורסמו ב-1939, כבר במלחמת העולם השנייה, בבולטין "השומר הצעיר". וכך כתבה המשוררת החכמה:

"אני מאמינה באמונה שלמה שאם יש ערך לחיי אדם הרי הוא בעיקר בדברים הקיימים מיום היות האדם. […] כי מתוק האור וטוב לעיניים לראות את השמש" […] ולעולם יהיה שדה שיבולים טוב ויפה משממה, שעברו עליה טנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר.

"ומכאן לי ההכרה העמוקה שהמשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח […]. אם יבואו ימי אסון ועיניי אשר למדו לאהוב את ירק האילנות ואת אודם השקיעות לא תראינה מבעד הכדורים וההפצצות אלא כדורים והפצצות, וקיללתי שבעתיים את העיניים הללו, וידעתי כי בגדתי באהוב עלי ביותר – בשירה".

לאה גולדברג התייחסה אל השירה כאל ביתה. וכך חתמה את רשימתה: "יש עובדות רבות בתולדות התרבות האנושית היכולות להכותני כברק. אולם אלה שבנו להם בתים אינם צריכים לפחד מפני הברד. במקרה זה יש לי בית".

לאה גולדברג: "ומכאן לי ההכרה העמוקה שהמשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי המלחמה שיר אהבה, אלא הכרח"

דבריה של לאה גולדברג על כוחם של שדה שיבולים, של ירק האילנות ואודם השקיעות, מתחברים אל אמירתו של גיל רגב על הגינה המלבלבת ועל הפריחה במטע הזיתים.

בעיני הם מתחברים גם להיאחזותו של הטוקבקיסט אברהם שרון במימוש משאלה צנועה. הוא כתב: "וכשדבר אינו בטוח, דבר אינו ברור ושום דבר לא ודאי, אני מבקש רק רגע קטן ומעודן. שהשקדיות יפרחו במועדן".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.