בין הפוסטים שאני שם פה, יהיו כאלו שיוקדשו למחלוקות עקרוניות בספרות היהודית. הן מחלוקות על עיקרי האמונה, או על עיקרי ההלכה, או על סדרי עולם והעדפות חברתיות.

הוי אומר, מי שרוצה לקבוע דרך לאמונה וקשר חזק ליהדות בחיים – חייב תמיד לזכור מקורות אלו ולקחת אותם בחשבון, בכל ניתוח של כל מעשה ובכל הצעה קונקרטית לפעולה בסביבת אנשים אחרים.

אבל, אין מנוס מזה שכל אדם יהיה חייב/ת להחליט לאיזה צד היא/הוא נוטה במחלוקת, כי הנטייה הזאת במחלוקת תקבעה איך הוא/היא פועל/ת למעשה.

והנה המחלוקת הראשונה בסדרה, מתחילה מבראשית:

ספר בראשית פרק א (כא) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶֹת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי-טוֹב: …(כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם:

סיפור הבריאה מהווה מקור ראשון לתפישות היהדות בקשר לאלוהים ולאדם. בשני הפסוקים המובאים כאן נמצא הבדלים בולטים בין בריאת כל בעלי־החיים ובין בריאת האדם.

הבדל אחד הוא שבעלי־החיים נבראו "למיניהם", כלומר בסוגים השונים. ואילו האדם נברא "יחידי" – רק זוג אחד, שממנו יוצאים כל סוגיה השונים של האנושות. הבדל בולט שני הוא שהאדם נברא ב"צלם אלהים", בעוד שלגבי שאר בעלי־החיים הביטוי הזה אינו מופיע. היש קשר בין ההבדלים האלה? התייחסות לנרטיב הבריאה קיימת במשנה במסכת סנהדרין ד, ה:

לְפִיכָךְ נִבְרָא אָדָם יְחִידִי , לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת [נוסח הדפוס:*מִיִּשְׂרָאֵל] מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ אִבֵּד עוֹלָם מָלֵא, וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת [נוסח הדפוס:*מִיִּשְׂרָאֵל] מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא… ומִפְּנֵי שְׁלוֹם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ אַבָּא גָדוֹל מֵאָבִיךָ. וְשֶׁלֹּא יְהוּ מִינִין אוֹמְרִים, הַרְבֵּה רְשׁוּיוֹת בַּשָּׁמָיִם. וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם …

[*נוסח הדפוס משובש. במשנה במקור לא הופיעה המילה "מישראל". להוכחה שנוסח הדפוס אינו נכון ראה פרופ' א. א. אורבך, תרביץ 40 (תשל"א), עמ' 268-284. השווה לספרו מעולמם של חכמים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 165-167.]

משנה זו באה לענות על השאלה: מהו המקור של התביעה המוסרית. עדים לפשע חמור שעונשו מוות חייבים להעיד, והמשנה רוצה להבהיר בדיוק מהו המקור של האחריות שלהם כלפי חיי הזולת. למה הם צריכים להקפיד במיוחד כדי לא להוציא מישהו להורג בטעות.

המשנה מיישמת את רעיון שוויון הערך של כל אדם בעיני אלוהים, כי הוא ברא את האדם זכר ונקבה, "יחידי", ובצלמו. המשנה יוצאת מן ההבחנה שלמדנו בספר בראשית בין בריאת זוג אדם אחד, שממנו התפתחה כל האנושות, ובין בעלי־החיים, שמיניהם נבראו מלכתחילה.

מדוע קיים ההבדל הגדול בין בריאת בעלי־החיים ובין בריאת האדם? כדי ללמדנו את הערך המוחלט של חיי בני־האדם, ולומר לנו ששום אדם אינו גדול מחברו, כי בסופו של דבר לכולנו יש אותו אבא ואמא

מדוע קיים ההבדל הגדול בין בריאת בעלי־החיים ובין בריאת האדם? כדי ללמדנו את הערך המוחלט של חיי בני־האדם, ולומר לנו ששום אדם אינו גדול מחברו, כי בסופו של דבר לכולנו יש אותו אבא ואמא.

רעיון זה שולל את האפשרות של הבחנה בין הערך של בני-אדם על-פי גזעם. גזענות הופכת לבלתי-אפשרית כתוצאה מאמונה ברעיון זה. לכן אין התביעה המוסרית מבוססת על השיקול של ערכו של בן-אדם אחד לעומת אחר, כי הערך של כולם הוא מלכתחילה שווה.

נקודה זו ברורה, כי כל אדם שקול כנגד העולם כולו. לפי זה התביעה המוסרית אינה קשורה למספרים, אף-על-פי שמשתמשים בכמות כדי להצדיק החלטה מוסרית זו או אחרת, אבל בסופו של דבר אין החלטה של טובת הרוב אלא הצדקה, כי מבחינה מוסרית טהורה הריגת אדם אחד כמוה כהריגת כל בני-האדם בעולם.

רעיון זה שולל את האפשרות של הבחנה בין הערך של בני-אדם על-פי גזעם. גזענות הופכת לבלתי-אפשרית כתוצאה מאמונה ברעיון זה. לכן אין התביעה המוסרית מבוססת על השיקול של ערכו של בן-אדם אחד לעומת אחר

אנחנו גם לומדים שאף־על־פי שלכל אדם יש אותו טבע אלוהי הטבוע בתוכו, ואותו ערך, בכל זאת כל אדם שונה מחברו, ואין תחליף לשום אדם. המקור של אחריותי כלפי הזולת הוא בדיוק בעובדה שהוא שונה ממני, ושהוא יחיד במינו.

אם החטא של דורנו הוא "ג'נוסייד", דהיינו השמדת מין מסוים, אזי משנה זו אומרת שכל אדם הוא מין בפני עצמו, ורצח של אחד שקול לרצח המין כולו. התביעה המוסרית קיימת לא מפני שאנחנו דומים, כי אך טבעי הוא לדאוג ולעזור למי שדומה לך, אלא היא באה מפני שכל אחד שונה, למרות שהוא טבוע באותו צלם.

האחריות כלפי אלוהים, להיענות לתביעתו, פירושה להיות אחראים לקיים את השוני, להיות אחראים לשוני. להיות מוסרי לאדם כמוני פירושו לשרת את עצמי, והתביעה המוסרית היא לשרת את האחר, השונה.

אם החטא של דורנו הוא "ג'נוסייד", דהיינו השמדת מין מסוים, אזי משנה זו אומרת שכל אדם הוא מין בפני עצמו, ורצח של אחד שקול לרצח המין כולו

כל אדם יש לו אותה אחריות ויחס לאלוהים כמו לאדם הראשון, כביכול, "בשבילי נברא העולם". המשנה מבהירה לנו שכל אדם הוא "עולם", ובהקשר של אזהרה לעדים במשפט של דיני נפשות, הכוונה היא לאותו אדם הנדון שהוא עולם, והוא נברא בשבילי.

ואם העולם, דהיינו האדם הזה, נברא "בשבילי", פירוש הדבר הוא שאני אחראי לו, כמו שכתוב אצל אדם הראשון "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב, טו). יחד עם הטבע האלוהי באה האחריות לשמור על העולם ולעשותו טוב יותר, ואותה אחריות שלי חלה כלפי כל אדם.

והצד השני במחלוקת? מקור מרכזי בגישה זאת נמצא בתלמוד הבבלי:

תלמוד בבלי יבמות דף ס עמוד ב // תלמוד בבלי יבמות דף סא עמוד א:

תניא, וכן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר:// קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, שנא': "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" [יחזקאל לד, לא], אתם קרויין אדם, ואין העובדי כוכבים קרויין אדם.

לפי גישה זאת רק היהודי נקרא "אדם" וכל הנכרים, לפי גרסה אחרת, אינם "אדם". הבנה זאת התפתחה מאוד במסורת ובמיוחד בהלכה. אף-על-פי שרבנים גדולים וחשובים התנגדו להבנה זאת, היא התקבלה כמעין ברירת מחדל בהלכה. ורעיון זה קשור לרעיון שמי שמתגייר לדת ישראל כאילו נולד מחדש, כאדם, ואין לו קשר משפחתי לקרובים שהיו לו.

לפי גישה זאת רק היהודי נקרא "אדם" וכל הנכרים, לפי גרסה אחרת, אינם "אדם". הבנה זאת התפתחה מאוד במסורת ובמיוחד בהלכה, אף-על-פי שרבנים גדולים וחשובים התנגדו להבנה זאת

דוגמא למחלוקת זו בהלכה – לימוד התורה על ידי נכרי:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נט עמוד א:

"ואמר רבי יוחנן: נכרי שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר "תורה צוה לנו משה מורשה" (דברים לג, ד) – לנו מורשה ולא להם. – … מיתיבי [כנגד זה], היה רבי מאיר אומר: מניין שאפילו נכרי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול – שנאמר "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא יח, ה), כהנים לויים וישראלים לא נאמר, אלא האדם. הא למדת: שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול!

כאן המחלוקת ברורה, והשימוש במילה "אדם", להבדיל באופן עקרוני בין ישראל ונכרים ברור מאוד. אין לי ספק שהיחס אל הנושא קיבל תפנית בכוון הגישה הנוטה לגזענות, בגלל ההוספה של המילה "בישראל" בדפוס של המשנה.

כאן המחלוקת ברורה, והשימוש במילה "אדם", כדי להבדיל באופן עקרוני בין ישראל ונכרים -ברור מאוד. אין לי ספק שהיחס לנושא קיבל תפנית בכוון הגישה הנוטה לגזענות, בשל הוספת המילה "בישראל" בדפוס של המשנה

הרעיון שהיהודי יותר דומה לצלם ולכן רק הוא נקרא אדם – היה כבר קיים בעולם הרומי – דעתו של ר' שמעון בן יוחאי. אבל ההתגברות של גישה זאת בהלכה שאבה כוחה מן השינוי בטקסט של המשנה שכל יהודי למד אותו אחרי התפשטות הדפוס. כדי להסיר כל ספק – אני מוקיע ודוחה את הגישה הזאת, ומעדיף את הגישה הראשונה.

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.