הוויכוח הפומבי בין בנימין נתניהו לג'ו ביידן ולממשלו בנושא רפיח הוא הרסני לאינטרסים העמוקים והאמיתיים של ביטחונה הלאומי של ישראל. את רפיח וחאן יונס היינו צריכים לתקוף ולכבוש בתחילת המלחמה.

היינו צריכים לעשות כך כאשר רוב העולם היה עדיין אתנו, פועל יוצא מהמתקפה הברברית של חמאס, וקיבל בהבנה יחסית את ההפצצות המסיביות של חיל האוויר שלנו.

היינו צריכים לפעול ברפיח ובחאן יונס כשרוב העולם היה עדיין אתנו, פועל יוצא מהמתקפה הברברית של חמאס, וכאשר הוא קיבל בהבנה יחסית את ההפצצות המסיביות של חיל האוויר שלנו

הדבר לא בוצע משתי סיבות עיקריות:

1. לא היו תכניות עדכניות לכיבוש עזה.
2. צבא המילואים היבשתי, המצומצם ממילא, לא היה מוכן ונזקק לכמה שבועות של אימונים כדי להחזירו פחות או יותר למוכנות קרבית סבירה. 

אין ספק, שכדי למוטט את השלטון הצבאי והאזרחי של חמאס נצטרך להיכנס בעתיד לעוד כמה ריכוזים של טרור שחמאס עדיין שולט בהם. אלא שכיום, לאחר כשמונה חודשי לחימה, אין הסכמה אמריקאית – הן על הדרך והן על התזמון לעשות כן.

לעניות דעתי, בשקלול כלל האינטרסים של ישראל בחזיתות השונות, לא כדאי להיכנס לחילוקי דעות פומביים עם ארה"ב. האיום הגרעיני האיראני ומניעתו חשובים יותר מאזור כזה או אחר בעזה (מעניין שלאחרונה נתניהו ממעט פתאום לדבר על איראן). עוד נכונו לנו חילוקי דעות לא קטנים עם האמריקאים באשר לאופן שבו יש לטפל באיום הגרעיני האיראני הממשמש ובא.

להזכירכם, הניסיון הצפון קוריאני הסתיים בניסוי גרעיני שלהם ב-2006,למרות שגם ביל קלינטון וגם ג'ורג' בוש איימו על צפון קוריאה כי "כל האופציות נשארות על השולחן, כולל הצבאית".

איראן מחקה בדיוק את צפון קוריאה והולכת בעקבותיה עקב בצד אגודל. הבסיס של שתיהן היה טכנולוגיה פקיסטנית, שהוברחה אליהם ע"י ד"ר עבד אל-קדיר ח'אן הפקיסטני.

הקוריאנים ניהלו שיחות סרק עם "שש המדינות" בסבבים שונים, בדיוק מה שעשו האיראנים בעשור האחרון. לפני השגתם את הגרעין, הקוריאנים איימו בעשרות אלפי קני ארטילריה על סיאול – בירת דרום קוריאה, בדיוק כמו איראן ו"חגורת האש" סביב ישראל.

בשקלול כלל האינטרסים של ישראל בחזיתות השונות, לא כדאי להיכנס לחילוקי דעות פומביים עם ארה"ב. האיום הגרעיני האיראני ומניעתו חשובים יותר מאזור כזה או אחר ברצועת עזה

כיום העולם מודע ומבין, כי לאחר המפלות של ארה"ב בעיראק ובאפגניסטן, ישנם חלקים לא מבוטלים – הן במנהיגות הפוליטית (בשתי המפלגות) והן במנהיגות האסטרטגית בארה"ב – שדוקטרינת מונרו של בדלנות ואי התערבות התקפית לא זרה להם, ואפילו מוצאת חן בעיניהם. 

בשני העשורים האחרונים שמענו שוב ושוב מנשיאי ארה"ב למיניהם פראזות בנוסח "כל האופציות פתוחות, כולל הצבאית" בנוגע לסכנת התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. מדובר במלל דיפלומטי של מנהיגים אמריקאים. אין הבדל בין נשיא דמוקרטי לרפובליקאי בעניין זה. אין הבדל בין קלינטון לבוש או בין ברק אובמה (שלא הגיב על שימוש בנשק כימי בסוריה) לבין דונלד טראמפ (שלא הגיב על תקיפת "ארמקו" של האיראנים בסעודיה), או לג'ו ביידן (שלא הגיב לתקיפות החותים על האמירויות).

לנוכח האמור, כדאי מאד לשמור על הזכות לריב "טוב" עם האמריקאים ולא לבזבזו על נושאים יחסית שוליים. מוטב להתרכז בנושאים באמת קריטיים לביטחון הלאומי, ולהשאיר את עתיד אזור זה או אחר ברצועת עזה לימים טובים יותר. 

מרדכי איש שלום הוא בוגר מלחמת יום כיפור והמכללה לביטחון לאומי, לשעבר סמנכ"ל לכלכלה ותכנון במשרד הכלכלה וכלכלן ראשי. כיהן כציר\נספח כלכלי בכחצי תריסר מדינות בצפון אמריקה ואירופה.