"מיין הארט" (או: לאן נעלמו הילדים), סיפרה השישה עשר של איריס אליה כהן (ידיעות אחרונות, 2024), הינו יצירת מופת חוצת זמן ומקום. היא טווה את חוטי ההיסטוריה המעשית, הרגשית, והרוחנית של העם היהודי לכדי אריג עכשווי ורלוונטי מאי פעם.

דרך סיפורה של בטי, בת מאומצת לניצולי שואה, אנו נזכרים ומתוודעים מחדש לאירועים האישיים והקולקטיביים שהיהודים חוו בשואה, לתלאות ולמחיר ההתיישבות במדינת ישראל, ולהוויה היהודית בתפוצה המודרנית. הספר מתחיל היכן ש"גלבי", סיפרה השלישי של אליה כהן, הסתיים, אולם הוא מייצג עולם עצמאי משלו.

דרך סיפורה של בטי, בת מאומצת לניצולי שואה, אנו נזכרים ומתוודעים מחדש לאירועים האישיים והקולקטיביים שהיהודים חוו בשואה, לתלאות ולמחיר ההתיישבות בישראל, ולהוויה היהודית בתפוצה המודרנית

כבר מהעמוד הראשון אנחנו נשטפים בגל הקצב השוצף שיישא אותנו על פני כל היצירה – מתחילתה ועד סופה – לא מרפה ולא דועך. המילים הן ככלי הקשה – נוקשות, מטיחות, ודאיות.

לעיתים המילים מלוות בתדר נמוך יותר, כמו זה שמופק מהקונטרבס, לעיתים האירועים והפרטים כה צורמים, שהם כצליל כינור חותך באוויר הסמיך. מעל המנגינה מרחפת המיה נחבאת שמלווה את ההתפתחות הלא מודעת של הגיבורה ושל העלילה.

כך, בפתח היצירה, המספרת הכל-יודעת (אשר לוקה בחיבה מובהקת לנקודת מבטה של בטי) נמצאת ברגע שלפני מסע הגילוי, הנכפה עליה בשיחת טלפון אחת.

"בארבעה-עשר בספטמבר 1982 בטי שבה ממשמרת, ובמשיבון האוטומטי חיכתה לה הודעה: 'היי, בטי. אני מקווה שהגעתי לד"ר בטי ג'ונס. אני מקווה שזה המספר הנכון'. קולה של הדוברת היה דומה לשלה, אפילו מייקל הופתע. 'אני מנסה להשיג אותך כבר כמה ימים, כלומר, אנחנו מחפשים אותך כבר הרבה זמן. לא רציתי להשאיר הודעה, אבל בכל פעם שאני מתקשרת, עונה לי המשיבון. סליחה. לא הצגתי את עצמי. שמי זוהרה. אני מקווה שזה בסדר שאני מתקשרת אלייך. תתקשרי אלי בבקשה. זה מאוד חשוב. אני מאוד מבקשת שתחזרי אלי'".

אליה כהן מעבירה היטב את אשר כל ילד או ילדה ליוצאי שואה לומדים בשלב כלשהו בחייהם: הילדות אשר חשבו שהיא נורמלית רחוקה מלהיות כזו. על פניו, בטי היא עילוי מוזיקלי המפליאה לנגן בכינור. היא שובבה וחצופה. היא רבה עם אמה על שזו מכריחה אותה להתאמן בכינור, זוכה ליחס מתעמר מחברות לכיתה, וחווה שאר חוויות ילדות סטנדרטיות. רק בהמשך העלילה, אנחנו – ובטי – מפתחים את ההבנה שהנורמלי אינו נורמלי כלל.

אליה כהן מעבירה היטב את אשר כל ילד או ילדה ליוצאי שואה לומדים בשלב כלשהו בחייהם: הילדות אשר חשבו שהיא נורמלית, רחוקה מלהיות כזו

שצף הכתיבה, ריבוי הפרטים והמעברים, יכולים היו להיות מורכבים עבור הקורא, אבל אליה כהן, ביד אמן, מניעה את התפתחות העלילה דרך עוגנים עקביים ונוכחים כגון תאריכים, שפות, חפצים תרבותיים ואירועים היסטוריים.

העוגנים מקבעים את כנפי העלילה כנגד משבי רוח-ההתוודעות והכאב הבלתי נתפסים של גיבורת הסיפור. יחד עם העוגנים, טווה אליה כהן רובד נוסף בדמות מופעים של הזמן הנצחי, שאינו מוגבל ואינו מתכלה: זמן של אובדן, זמן הגעגוע, זמן האשמה. אלו מופיעים בחלומות, במשברי נפש, בצעקות בין אוטו ובלנקה, הוריה של בטי, בזמן של החלטות הרות גורל, בזמן בין מציאה לאבדה.

זמנים שאמורים להיות קצובים מקבלים בספר תכונות על-זמניות – כמו זמן שעת שיעור כינור ההופך לאינסופי ומלווה בסירחון, סיפורי אימה, בכי וקריסה. הזמן הוא כמו קב המחזיק את הגיבורים מהתרסקות נפשם, ובאותה מידה הוא כמו סל החובק מצבי תודעה רגשיים מורכבים.

אליה כהן כותבת בדחיפות, במלוא עושר המילה, ללא התנצלות, כמי שיודעת שזו שליחותה בעולם. ואכן, הנושאים בהם היא נוגעת, הפצעים שהיא חושפת מחדש (ולראשונה), הינם חלק בלתי נפרד מהאריג היהודי והישראלי.

איך טראומה אישית וקולקטיבית משפיעה על הנפש השורדת?
מה הם אשם וצדק למול מציאות בלתי אפשרית?
האם אפשר להאשים קורבן בכך שהפך אחר לקורבן?
האם ניתן להתפתח ולצמוח מעבר למיתולוגיה היהודית אל סיפור מעצים חדש?

איך טראומה אישית וקולקטיבית משפיעה על הנפש השורדת? מה הם אשם וצדק מול מציאות בלתי אפשרית? האם אפשר להאשים קורבן בהפיכת אחר לקורבן? לצמוח מעבר למיתולוגיה היהודית לסיפור מעצים חדש?

שאלות אלו, ועוד רבות אחרות, עולות מתוך היצירה ומזמינות אותנו, הקוראות, בדחיפות המילה והקצב, לחפש בתוכנו את התשובות. או כפי שבטי אומרת בסוף הסיפור:

"גם האומץ הוא שריר. גם הנשימה היא שריר. גם האהבה.
אני חושבת שגם הסליחה היא שריר".

עטיפת הספר "מיין הארט"

רוית ליכטנברג יקותיאל היא משוררת, סופרת ומו"לית שותפה בהוצאת "האם הגדולה". ספר שיריה הראשון ״ואת כלה״ ראה אור השנה. בין תרגומיה לעברית: ספרו עטור הפרסים של ג'וזף ביידן "וונג'ק". ליכטנברג יקותיאל בעלת תואר שני בפסיכולוגיה מאוניברסיטת CSUN ותואר שני במנהל עסקים בינלאומי מאוניברסיטת UCLA. מאמרים פרי עטה התפרסמו ב-Wall Street Journal ועוד. בשנים האחרונות היא מקדישה את זמנה ליצירת מרחב ספרותי חדש.