בפעם המי-יודע-כמה מתגלגלת הדרישה בקול גדול מקצה מליאת הכנסת ועד לסוף הפייסבוק: תנו לצה"ל לנצח!

תנו כבר לפאקינג צה"ל לנצח!

מה עובר עליכם? נודניקים תבוסתנים, תפסיקו להפריע. הגיע הזמן לגמור עם חמאס, להעיף את חזבאללה לכל הרוחות, לתקוע לחות'ים את הג'חנון ולהראות לאיראנים מאיפה משתין הדג הכשר לפסח.

איך אפשר להתנגד לדרישה כל כך פשוטה, הגיונית וחד-משמעית?

ובכן, גם אני בעד. ברור. בניגוד לדעה השלילית הנפוצה כיום באגפים מסוימים וקולניים של החברה הישראלית, גם אנחנו, העיתונאים השמאלנים הפריבילגים הליברלים מתל אביב, קשורים קשר רגשי עמוק לצה"ל.

ובכן, גם אני בעד. ברור. בניגוד לדעה השלילית הנפוצה כיום באגפים מסוימים וקולניים של החברה הישראלית, גם אנחנו, העיתונאים השמאלנים הפריבילגים הליברלים מתל אביב, קשורים קשר רגשי עמוק לצה"ל

אנחנו בפירוש מעדיפים את צה"ל על פני כל צבא אחר. הוריי שירתו בצה"ל, אחיי ואני שירתנו בצה"ל, ילדיי משרתים בצה"ל. שלחנו נציגים לכל אחת ממלחמות ישראל, ממלחמת השחרור ועד המלחמה הנוכחית. גם בית העלמין הצבאי לא זר לנו.

שימושים לדוגמה של הסיסמה "תנו לצה"ל לנצח" (צילום: עמוד הפייסבוק של "אם תרצו", ידיעות ספרים, רשתות חברתיות)

מעולם לא תמכנו בשום צבא אחר. מעולם לא רצינו בניצחונו של שום צבא אחר. אין לנו ומעולם לא הייתה לנו שום כוונה להפריע לצה"ל לנצח. אם התקבל רושם מוטעה כזה, זה הזמן לתקן אותו ולהבהיר: גם אנחנו נותנים לצה"ל לנצח. גם אנחנו רוצים שצה"ל ינצח. גם אנחנו נשמח אם צה"ל ינצח.

ואחרי שכל זה נאמר ובצורה הברורה ביותר האפשרית, בכל זאת עולה ומנקרת שאלה מטרידה. שאלה בלתי נסבלת. שאלה מצמיתה. אני כותב אותה בהיסוס, אפילו בחשש, וגם מזהיר מראש שהמשך הקריאה עלול לגרום לתופעות לוואי בלתי רצויות כמו זיעה קרה, דופק מואץ, תחושת חרדה ויובש בפה (אם אתם חשים באחד הסימפטומים הללו, אני מפציר בכם שתפסיקו לקרוא ותפנו לקבלת עזרה).

והשאלה המפחידה היא: האם יכול להיות שצה"ל לא מסוגל לנצח?

ולא, חלילה, כי הוא צבא חלש או פחדן. הלא ידוע לכולם שצה"ל הוא צבא שמסוגל לשחרר חטופים מלב עזה במבצע מורכב ומעורר השתאות ובמקביל לחסל בכיר בחזבאללה בזמן שהוא מתקלח, בדיוק כשהוא עוצם עיניים כדי שהשמפו לא ישרוף לו.

האם ייתכן שצבא מדהים כזה לא יכול לנצח, פשוט כי מלחמות מודרניות אף פעם לא מתנהלות רק בין חיילים למחבלים, בין סיירת גבעתי לנוח'בה ובין כיפת ברזל לקסאמים, אלא גם בזירה המדינית והמשפטית ועוד?

האם ייתכן שצבא מדהים כזה לא יכול לנצח, פשוט כי מלחמות מודרניות אף פעם לא מתנהלות רק בין חיילים למחבלים, בין סיירת גבעתי לנוח'בה ובין כיפת ברזל לקסאמים, אלא גם בזירה המדינית ובזירה הכלכלית ובזירה המשפטית ובזירה התקשורתית ובזירה התרבותית – זירות שלגולני ולצנחנים יש פחות מה לעשות בהן? ואת המלחמות האלה אי אפשר לנצח רק בכוח ורק עם סיסמאות קרב ריקות מתוכן – אלא בתבונה ובתחכום?

כוח צה"ל ברמת הגולן, 22 במאי 2024 (צילום: מיכאל גלעדי/פלאש90)

ניסיתי ולא הצלחתי למצוא את המקור ההיסטורי הראשון ל"תנו לצה"ל לנצח", דרישה שמלווה את ישראל כבר עשורים, ושהגיע הזמן להכיר בנזקיה ולהיפטר ממנה אחת ולתמיד. היא כנראה נולדה בראשו של קופירייטר פוליטי מהימין בסוף שנות התשעים ועלתה אז על סטיקרים, שהתגלגלו ל"שירת הסטיקר" שדויד גרוסמן כתב לדג נחש.

הדרישה "תנו לצה"ל לנצח" כנראה נולדה בראשו של קופירייטר פוליטי מהימין בסוף שנות התשעים ועלתה אז על סטיקרים, שהתגלגלו ל"שירת הסטיקר" שדויד גרוסמן כתב לדג נחש

משם הייתה הדרך קצרה אל המונולוג שנושא קרופניק, האסטרטג הטרחן מבית הקפה, שב-2002 מזקק ליוסי בנאי ב"יומנו של ישראלי שפוי" שכתב דורון רוזנבלום, את המהות העממית של "תנו לצה"ל לנצח":

"מה זה בשביל גולני לצאת באיזה וויקאנד ולכבוש את טורקיה, יוון ויוגוסלביה, ותוך כדי גם את איטליה? ובינתיים הקומנדו הימי כובש את סעודיה, כווית, לוב והודו. מטוסי חיל האוויר מפציצים את שוויץ, צרפת ואנגליה ובדרך חזרה את כל מדינות השוק האירופי. למחרת צנחנים בתיאום עם שריון והנדסה קרבית קמים לפני הצוהריים וכובשים את עיראק, איראן ואת מוסקבה. נחים קצת ואחרי הצוהריים גומרים עם כל מזרח אירופה!"

ולמה כל זה לא קורה? כי לא נותנים לצה"ל לנצח.

באותם ימים תמימים, ערב האינתיפאדה השנייה, ההנחה שליוותה את דורשי "תנו לצה"ל לנצח" הייתה שצה"ל הוא צבא חזק ועוצמתי שמסוגל לעמוד בכל האתגרים הביטחוניים של ישראל, שכוללים בעיקר ילדים עם רוגטקות וקומץ מחבלים מתאבדים רכובים על עיזים – אבל ידי הצבא כבולות בגלל כל מיני עיתונאים תבוסתנים שמקשקשים על בעיות מוסר, משפטנים שמבלבלים את המוח על הדין הבינלאומי וקולנוענים ואקדמאים חיוורים שלא סגורים על עצמם מינית ומתחנפים לקרנות שמממנות אותם.

יוסי בנאי – תן לצהל לנצח – מתוך "מיומנו של ישראלי שפוי" (2002)

מאז יצאו לשוק עוד ועוד גרסאות של "תנו לצה"ל לנצח", שהותאמו לנסיבות המשתנות. על פי הגרסה האחרונה, המעודכנת ל-2024, שרווחת עכשיו בחוגי "תנו לצה"ל לנצח" החדשים, רוח התבוסתנות השמאלנית ההיא טיפסה עד למעלה, הרעילה את צמרת הצבא, עד כדי כך שראשיו איבדו גם הם את האמונה בצדקת הדרך ואת האמונה ביכולת לנצח. וכך, מי שלא נותן לצה"ל לנצח – אלה כבר מפקדי צה"ל עצמם.

על פי הגרסה האחרונה, רוח התבוסתנות השמאלנית ההיא טיפסה עד למעלה, הרעילה את צמרת הצבא, עד כדי כך שראשיו איבדו גם הם את האמונה בצדקת הדרך ואת האמונה ביכולת לנצח

עכשיו זה צה"ל שלא נותן לצה"ל לנצח.

כל זה נשמע מופרע ומופרך? ובכן – ציבור גדול מאוד בישראל יקרא את הפסקאות הקודמות, יהנהן בהסכמה ויחשוב "נו – זה הרי בול מה שקרה!"

רבים בציבור הזה תומכים עכשיו בחידוש ההתיישבות בעזה ומדברים אפילו על התיישבות בדרום לבנון. זה לא מקרי. זה גם לא מקרי שזה הציבור שמבחינתו אין ולא יכול להתקיים דיון על גבולות הארץ, אין ולא יכול להתקיים דיון על גבולות הכוח, אין ולא יכול להתקיים דיון על גבולות יכולת הספיגה של ישראל.

זה הציבור שמבחינתו למדינה אין גבולות. למלחמה אין עלות. לצבא אין מגבלות. לניצחון אין מחיר.

זה גם אותו ציבור שנציגיו בטוחים שאפשר לפתור סכסוכים בינלאומיים מורכבים בהבל פה. כמו שעשה טופז לוק, דוברו לשעבר של ראש הממשלה, שצייץ לקראת הבחירות האחרונות, בשישה באוקטובר 2022: "ברק ברח מלבנון. אולמרט הופצץ מלבנון. לפיד נכנע ללבנון. חייבים להחזיר ימין חזק מול לבנון".

וכשירות לציבור, מביא כאן את הטקסטים המחוקים של טופז לוק. חשוב שיהיה קל מאד למצוא את זה בגוגל.

טופז לוק:

"ברק ברח מלבנון
אולמרט הופצץ מלבנון
לפיד נכנע ללבנון

חייבים להחזיר ימין חזק מול לבנון" pic.twitter.com/XQs3pMfVtm

— Ido Benbaji (@idobenbaji) June 2, 2024

הוא מחק בינתיים את הציוץ הזה. מן הסתם במבוכה לנוכח מה שקורה בחודשים האחרונים בצפון. אבל הרשת זוכרת הכול.

בעבר עמדו בראש מנהיגים שידעו לנווט בתוך סבך האינטרסים שמרכיב את חייה של מדינה מודרנית. מנהיגים שהבינו שצה"ל מוכרח להיות עוצמתי, אבל גם שעוצמה צבאית לא יכולה להיות הפתרון לכל בעיה.

בעבר עמדו בראש מנהיגים שידעו לנווט בתוך סבך האינטרסים שמרכיב את חייה של מדינה מודרנית. מנהיגים שהבינו שצה"ל מוכרח להיות עוצמתי, אבל גם שעוצמה צבאית לא יכולה להיות הפתרון לכל בעיה

מנהיגים שהבינו – איש איש על פי דרכו, כשכל אחד מהם פועל בתוך מגבלותיו האישיות והפוליטיות – שאומות משגשגות לא רק בזכות ניצחונות בשדה הקרב אלא גם בבניית מעמד בינלאומי, בכריתת בריתות חזקות, בהתנהלות נבונה מול המוסדות בינלאומיים, בזירות המסחר העולמיות, ובחזיתות המדע, הטכנולוגיה, התרבות, התקשורת.

בחמישים השנים האחרונות רוב המנהיגים הללו היו אנשי ימין מובהקים. מנחם בגין שחתם על הסכם השלום עם מצרים ופינה את ימית על אפם ועל חמתם של תומכיו המאוכזבים. יצחק שמיר שכפה איפוק במלחמת המפרץ, למרות מטח טילים עיראקי שפגע בישראל. אריאל שרון שהמשיך ממבצע חומת מגן בגדה המערבית אל ההתנתקות מרצועת עזה ומצפון השומרון. אהוד אולמרט, ש"נתן לצה"ל לנצח" בלבנון ומול הכור בסוריה, אבל גם הלך הכי רחוק בניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

לכולם היו פגמים. על כולם אפשר למתוח ביקורת. הם לא היו מלאכים. אבל אף אחד מהם לא חשב אך ורק על טובתו האישית או הפוליטית כשהגיע לצומת מכריע של החלטה היסטורית.

טקס חתימת חוזה השלום בין ישראל למצרים על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון, ארה"ב. בצילום, ראש הממשלה מנחם בגין (מימין) לוחץ ידו של נשיא מצרים אנואר סאדת כשבמרכז מביט עליהם נשיא ארה"ב ג'ימי קארטר. 26 במרץ 1979 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

ישראל מונהגת עכשיו על ידי אנשים מזן שונה. אנשים שנוצקו בדמותו ובהשראתו של בנימין נתניהו ושלטון הנאמנות האישית והמשפחתית שלו.

חלקם למדו ממנו שאפשר לנהל את העולם בהבל פה, ובטוחים שפוסטים וציוצים הם תחליף למדינאות. חלקם פוליטיקאים ציניים, רודפי שררה וכוח, שלא רואים לנגד עיניהם דבר זולת האינטרסים הפוליטיים המיידיים, הקמפיין הבא והלחצים של הבייס. וחלקם שקוע בהזיות משיחיות על גאולת הארץ ועל התערבות אלוהית קרובה.

ישראל מונהגת עכשיו על ידי אנשים מזן שונה. אנשים שנוצקו בדמותו ובהשראתו של בנימין נתניהו ושלטון הנאמנות האישית והמשפחתית שלו. חלקם למדו ממנו שאפשר לנהל את העולם בהבל פה

תקועים לי בראש דברים שאמר דן מרידור בריאיון שערכתי עמו עבור זמן ישראל לפני כחודשיים. "אם אתה אומר לישראלי שאולי יש משהו שצה"ל לא יכול לבצע, הוא מרגיש מיד חוסר ביטחון בקיום שלו", אמר אז מרידור והוסיף:

"הייתי בהרבה דיונים שבהם השאלות האלה עלו. וכשהייתי מציג את השאלה הזאת היו מתרגזים עליי. מבחינת הישראלים, צה"ל הוא כל יכול. הציבור הישראלי וחלק ממקבלי ההחלטות לא רוצים לשאול את השאלה הזאת בכלל. הם רוצים להניח אומניפוטנציה של צה"ל.

"אבל אף צבא לא יכול לעשות הכול. אין דבר כזה. יש דברים שאי אפשר לעשות בגלל יכולותינו, בגלל מגבלות הסביבה, וחשוב מאוד לדעת מה היכולות שלנו, כדי להציע מה לעשות".

דן מרידור בתל אביב, אפריל 2024 (צילום: אמיר בן-דוד)

פעם זה היה האלף-בית המובן מאליו של ניהול ענייני מדינה. מדינאים שחשים בכובד האחריות לגורל האומה מוכרחים לפעול כך.

אלה שאלות של חיים ומוות.

מדינאים לא אחראיים יכריזו שהם לא יסתפקו בפחות מ"ניצחון מוחלט", יובילו את האומה אל תהום צבאית, כלכלית ומדינית ואז יסיתו את תומכיהם נגד הבוגדים מבית, ששוב לא נתנו לצה"ל לנצח.