השאיפה האנושית לחיים בריאים אחראית לכך, שאל מול כל הקשיים אנחנו מצליחים למצוא שגרה נורמלית כאשר לא מתחוללת קטסטרופה. אך האמת היא שהמציאות במדינת ישראל רוויה במלחמות ובהתמודדויות שמותירות חותם עמוק בחברה הישראלית, מציאות שראשיתה עוד בטרם הוקמה המדינה.

הטראומה הקולקטיבית היא חלק ממה שמאפשר לישראלים לחולל דברים מופלאים בעולם, כתגובת נגד לטראומה וכמאבק בה. ניתן עוד להרחיב רבות על ההתמודדות הישראלית עם הטראומה המצטברת וההגעה אל נקודת השבר אליה הגענו, אך ברצוני לייחד טור זה בכדי לתת מקום לכל אלה שנשארים מאחור. אלה שההתמודדות שלהם עם הטראומה מכלה אותם ומשאירה אותם פצועים, מבפנים.

ניתן להרחיב רבות על ההתמודדות הישראלית עם הטראומה המצטברת ונקודת השבר אליה הגענו, אך ברצוני לתת מקום לאלה שנשארים מאחור. שההתמודדותם עם הטראומה מכלה אותם ומשאירה אותם פצועים מבפנים

לפי נתונים שפורסמו בחדשות 12 מאז תחילת המלחמה, ב-7.10 הצטרפו 5,500 נכי צה"ל חדשים ל"משפחת" נכי צה"ל. מתוכם 1,160 בעלי תגובות נפשיות ופוסט טראומה. ההערכה היא שעד סוף שנת 2024 יתווספו עוד כ-4,200 נכי צה"ל בעלי תגובות נפשיות, המקשות עליהם בהתמודדות היומיומית עוד מעבר לנכותם הפיזית.

כדי לתאר את ההתמודדות של אנשים היוצאים מלחימה עם נכות פיזית או נפשית אני רוצה להתייחס למקרה המצער של אלירן מזרחי ז"ל ששם קץ לחייו בימים אלה, לאחר פעילות ארוכה ברצועה ממנה לא חזר כפי שנכנס.

אלירן, אב לארבעה ילדים, מתוכם שני ילדים עם צרכים מיוחדים, הזקוקים לטיפול המסור והממושך של הוריהם. ניתן רק לדמיין עד כמה ההתנהלות היומיומית היא מפרכת וקשה, כל שכן ההתנהלות תחת מעטה הפוסט טראומה.

משחזר מהלחימה, אלירן לא היה צריך לדאוג רק לילדיו כפי שהיה רגיל לפני הלחימה, אלא כעת היה צריך לדאוג גם לעצמו. התמודדות שהיא, כפי שניתן לשער, קשה מנשוא.

אלירן ביטא קושי זה בסרט שהפיקה לירון ויצמן, כשהיה בתחילתה של הכרה בפוסט טראומה שלו. אך לצערנו המורכבות הגדולה הזאת, ועצם זה שלוקח זמן לטפל במצבים נפשיים, כל אלה הכניעו אותו בטרם עת.

כדי לתאר את התמודדות היוצאים מלחימה עם נכות פיזית או נפשית, אני רוצה להתייחס למקרה המצער של אלירן מזרחי ז"ל ששם קץ לחייו בימים אלה, לאחר פעילות ארוכה ברצועה, ממנה לא חזר כפי שנכנס

הסקירה שהבאתי כאן מלמדת על פסיק מכמות האלירנים שחיים לצדנו שזקוקים לטיפול וגם מעטפת סביבתית תומכת, על מנת לצלוח את האתגרים הקשים הללו.

מעבר למספרים הגדולים, שמספרים את הסיפור אליו מערכת בריאות הנפש צועדת בשנים הקרובות, נשאלת השאלה עד כמה המערכת יודעת לסייע לאותם נפגעי נפש שיוצאים מהלחימה, ועד כמה המערכת יודעת לבצע פעולות למניעה ומזעור פגיעות נפשיות בקרב לוחמים.

כשלחמתי בעצמי לפני כעשור ב"צוק איתן", אף גורם – לא של הצבא ולא של המדינה, לא פגש אותי או את הצוות שלי כשיצאנו מהלחימה, חרף חוויות לחימה מסכנות חיים ומעוררות אימה שעברנו. אלה שהיו חכמים או שסביבתם הייתה תומכת ודואגת, ידעו לפנות לטיפול באופן פרטי ובכך למנוע ולמזער את הנזק העתיד לבוא.

אכן, הצבא והמדינה ערוכים יותר מאשר לפני עשור. הצבא דואג לאתר חיילים שעשויים לפתח תגובות קרב ונותן להם מענה טיפולי הולם. אך אני דואג לכל אותם חיילים שנלחמים, חשופים למראות קשים ולחוויות שמעוררות אימת מוות, אך על פני השטח ממשיכים לתפקד.

האם כשיחזרו לשגרת חייהם המתישה, הם עדיין יוכלו להמשיך ולתפקד? האם המערכת תדע לאתר אותם ולהציע להם טיפול מתאים? אני עסוק בשאלה האם המערכת יודעת להציע מענה שאינו רק טיפולי, אלא בהתמודדויות היומיומיות, ללוחמים שזקוקים לכך כמו אלירן מזרחי ז"ל?

כל חייל כזה הוא עולם ומלואו. יש לנו אחריות כחברה לסייע להם. יש למדינה ולצבא אחריות למזער את הפגיעה ולתת לה מענה. המספרים מדאיגים והמערכת לא ערוכה לכמות כזו של נפגעי נפש.

כשלחמתי בעצמי לפני כעשור ב"צוק איתן", אף גורם – לא של הצבא ולא של המדינה, לא פגש אותי או את הצוות שלי כשיצאנו מהלחימה, חרף חוויות לחימה מסכנות חיים ומעוררות אימה שעברנו

מערכת בריאות הנפש הציבורית נמצאת בהזנחה ועל סף קריסה בשנים האחרונות, ולאחר המלחמה מסתמן שללא תכנית ושינוי משמעותי, תקציבי ומערכתי, לא יינתן מענה לכל כך הרבה אנשים שזקוקים לכך. הגיע הזמן להתייחס לפגיעות נפשיות כפי שמתייחסים לפגיעות פיזיות ולהקצות את המשאבים הנדרשים על מנת שהחברה הישראלית תוכל להמשיך ולתפקד כחברה בריאה.

נתנאל זינגבוים הוא פסיכולוג קליני. היה לוחם ששרת בצוק איתן בעזה כצלף, כשבחר ללמוד פסיכולוגיה והמציא את אפליקציית "זינגמונד" המחברת בין פסיכולוגים למטופלים, שתעזור לאחרים בקרב הנפשי בעקבות חוויות הלחימה האישיות שלו.