השאיפה האנושית לחיים בריאים אחראית לכך, שאל מול כל הקשיים אנחנו מצליחים למצוא שגרה נורמלית כאשר לא מתחוללת קטסטרופה. אך האמת היא שהמציאות במדינת ישראל רוויה במלחמות ובהתמודדויות שמותירות חותם עמוק בחברה הישראלית, מציאות שראשיתה עוד בטרם הוקמה המדינה.

הטראומה הקולקטיבית היא חלק ממה שמאפשר לישראלים לחולל דברים מופלאים בעולם, כתגובת נגד לטראומה וכמאבק בה. ניתן עוד להרחיב רבות על ההתמודדות הישראלית עם הטראומה המצטברת וההגעה אל נקודת השבר אליה הגענו, אך ברצוני לייחד טור זה בכדי לתת מקום לכל אלה שנשארים מאחור. אלה שההתמודדות שלהם עם הטראומה מכלה אותם ומשאירה אותם פצועים, מבפנים.

נתנאל זינגבוים הוא פסיכולוג קליני. היה לוחם ששרת בצוק איתן בעזה כצלף, כשבחר ללמוד פסיכולוגיה והמציא את אפליקציית "זינגמונד" המחברת בין פסיכולוגים למטופלים, שתעזור לאחרים בקרב הנפשי בעקבות חוויות הלחימה האישיות שלו.

בין פגישות עבודה וההתעסקות היומיומית כפסיכולוג, העבודה הטיפולית בקליניקה בתקופה הזאת מחזירה אותי במחשבותיי עשור אחורה, לעזה. זיכרונות חזקים שמלווים אותי מאותה התקופה שבה לחמתי יחד עם חבריי לצוות בשג'עייה ובמידה רבה גם הובילו אותי לימים להיות פסיכולוג.

*  *  *

בתקופה האחרונה אני פוגש בקליניקה יותר ויותר חיילי מילואים. חלקם פונים בגלל משבר שהתפתח בעקבות אירועי המלחמה עצמה. אך באופן שאותי הפתיע, רבים אחרים פונים בשל משברים המלווים אותם כבר במשך שנים. הם פונים כעת בזכות המגמה החיובית שמובילה יותר ויותר אנשים לפנות לטיפול.

נתנאל זינגבוים הוא פסיכולוג קליני. היה לוחם ששרת בצוק איתן בעזה כצלף, כשבחר ללמוד פסיכולוגיה והמציא את אפליקציית "זינגמונד" המחברת בין פסיכולוגים למטופלים, שתעזור לאחרים בקרב הנפשי בעקבות חוויות הלחימה האישיות שלו.

את גודל האסון שפקד אותנו ב-7.10 אין מילים שיוכלו לתאר. מדובר באסון הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל, שהגיע עד לכדי קונצנזוס בחברה הישראלית (לפחות בימיו הראשונים) שיש לצאת ללחימה בעקבותיו.

מאז ועד היום, צה"ל גייס כ-300,000 אנשי ונשות מילואים שעזבו את משפחותיהם ואת עבודותיהם והקריבו מעצמם למען המטרה הנעלה. אני שואל את עצמי האם הם ידעו עד כמה הם מקריבים מעצמם. האם המערכת ערוכה לבאות.

נתנאל זינגבוים הוא פסיכולוג קליני. היה לוחם ששרת בצוק איתן בעזה כצלף, כשבחר ללמוד פסיכולוגיה והמציא את אפליקציית "זינגמונד" המחברת בין פסיכולוגים למטופלים, שתעזור לאחרים בקרב הנפשי בעקבות חוויות הלחימה האישיות שלו.

לכבוד חודש הגאווה, נזכרתי כי בתקופת המנדט אסר החוק על יחסי מין בין גברים. כתוצאה מכך, ההומוסקסואל נכח בשיח הציבורי – הוא סומן כמושא לאיסור, כסכנה, או כבעיה שצריך לדבר עליה.

אך מה על הלסבית? הלסבית, לעומתו, הייתה נעלמה. בעיתונות העברית של אותן שנים היא כמעט לא הייתה קיימת, ומה שאינו קיים – הרי אינו אסור. כדי למצוא אותה צריך לבלוש: לעבור על מאות כתבות וידיעות ומודעות, ולקרוא דווקא את מה שנותר בין השורות.

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.

במשך רוב שנותיה נשענה הברית בין ישראל לארצות הברית על הבנה לא כתובה: ישראל תלויה בוושינגטון, אך ההחלטות הסופיות מתקבלות בירושלים. כיום יותר ויותר ישראלים מתחילים לפקפק בהנחה הזאת.

הלחצים האמריקאיים במהלך המלחמה בעזה, הניסיונות להגביל את תגובת ישראל לאיראן ואף ההתערבות הפומבית במשפטו של בנימין נתניהו, מחזקים תחושה גוברת שוושינגטון לא רק משפיעה על החלטות ישראל אלא גם מגדירה את גבולות הגזרה שלה. השאלה שמטרידה כיום ישראלים רבים היא האם התלות ההכרחית בארצות הברית החלה לבוא על חשבון חופש הפעולה של ישראל.

יהודה לוקץ׳ הוא פרופסור-חבר אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון, וירג׳יניה. פרסם חמישה ספרים. הוא מחבר הספר שיצא לאור לאחרונה: "Op-Ed: Musings on War & Peace in the Middle East and Beyond"