לא חסרו בעשור האחרון כישרונות ישראליים יוצאי דופן בתחום הקולנוע, אבל נדב לפיד בן ה-45 לבטח ממוקם גבוה ברשימה של כל מבקר קולנוע.

סרט הביכורים שלו, "השוטר", מתאר התנגשות קטלנית בין קבוצת שמאל מיליטנטית ליחידה מיוחדת ללוחמה בטרור. עלילת סרטו הבא, "הגננת", שונה מן הקצה אל הקצה: היא עוסקת במשורר בן 5. סרטו האחרון, "מילים נרדפות", שזכה בפרס "דוב הזהב" בפסטיבל ברלין, עולה כעת לאקרנים בארצות הברית.

זהו סיפור אוטוביוגרפי מוגזם של צעיר ישראלי (השחקן טום מרסיה) שנמלט לפריז לאחר שירותו הצבאי בניסיון להשיל את זהותו. הוא מסרב לדבר שם עברית, ומנסה להמציא את עצמו מחדש. אחד הפרדוקסים שהסרט עוסק בהם הוא הסטראוטיפ של "היהודי הפחדן" לעומת היהודי הלוחמני יתר על המידה.

פגשתי את לפיד בניו יורק, שם העניק ראיונות – בעיקר לתקשורת האמריקאית –  לרגל הקרנת הסרטים בפסטיבל הסרטים היהודי בעיר. רגע לפני הכניסה לחדר שבו התקיימה הפגישה שלנו, פגשתי את העיתונאי שראיין את לפיד לפניי.

"נו, איך היה", שאלתי אותו. והוא השיב: "לפיד הסביר לי למה זו זכותי לעשות לבן שלי ברית מילה", וסיפר לי שאשתו עומדת ללדת בקרוב את בנם הראשון.

השיחה שלי עם לפיד, שאף ישתתף בקרוב כשחקן בסרט צרפתי, לא הגיעה לפסים אינטימיים כאלה. כשניסיתי לשבור את הקרח, ולהגיד שלדעתי "מילים נרדפות" הוא הסרט הטוב ביותר שלו עד כה, הוא רק השיב בנימוס: "לפעמים אני חושב ש'השוטר' היה הטוב ביותר, אבל תודה".

חלק מהסרט הוא אוטוביוגרפי.
"כן, וזה עזר לי להימנע ממלכודות עלילתיות, כי ידעתי איך דברים באמת עובדים. יכולתי להימנע מלהפוך למספר סיפורים, יכולתי לשאוב מהמציאות".

"זה כמו שאין בישראל כוכבים; אנשים מכירים אחד את השני. אין לנו את ה'גדול מהחיים' הזה שצריך בשביל כוכב קולנוע או רודן אמיתיים. ואני כל כך חלק מהמקום הזה. זה בא לידי ביטוי באופן שבו אני מצלם את הסרטים שלי, יש שם חלק מהנפש הישראלית"

הגיבור שלך מעריץ את הקטור מיוון העתיקה, נסיך טרויה, שתמיד בורח. הקטור אפילו מואשם בפחדנות על ידי דמות אחרת בסרט. יש מי שקורא ליהודים פחדנים, אבל הטענה היא שהפרישה מהחברה היא דווקא מעשה גבורה.

"זה אכן מעשה גבורה. אם האלטרנטיבה היא להיות 'גיבור אמיץ' כמו שחיילים אמורים להיות, זה יכול להיות חכם יותר. כשכולם רצים לשדה הקרב, צריך להיות גיבור אמיתי בשביל לברוח. הקרבה המונית שמוסווית כגבורה היא לא דבר אמיתי.

"אבל זה לא עזר להקטור. הקטור לא ברח מאכילס, הוא ברח מהמוות. אולי המסקנה היא ששום גיבור אינו חזק יותר מהמוות. וזה מנוגד למיתוסים העיקריים של להיות חייל. כשאתה בצבא, אומרים לך שאם תלמד ותתאמן, תוכל להתגבר על המוות. אז להציע אפשרות אחרת זה כבר מעשה חתרני".

טום מרסיה בסרט "מילים נרדפות" (צילום: Courtesy Kino Lorber)

אם נשים את הפוליטיקה העכשווית בצד, האם אתה מאמין ששירות החובה בצה"ל היה דבר שלילי או חיובי בחייך? סיפרת בעבר שרק אחרי השירות הצבאי שלך הערכת מחדש את חייך, והחלטת לעסוק בכתיבה.
"אני… אני…" – לפיד עושה הפסקה כדי לחשוב – "אני… במובן הפשוט, נהניתי מהתקופה הזאת, ואחר כך היא גרמה לי… גרמה לי קצת, קצת לחצים פוסט-טראומתיים. אבל היא גם נתנה לי הרבה חומר לצילומים. אז אני מניח שבמאזן הסופי זה היה לטובה".

האם אתה מחשיב את עצמך כסוג של "פורש" מהחברה הישראלית?
"כשהסרט הוקרן בישראל, שרת התרבות מירי רגב שלחה לפרמיירה מישהו שמאוד מקורב אליה. הוא ניגש אליי ואמר לי, בצורה מאוד ישירה כמו שישראלים יודעים לעשות, 'היי, באתי לבדוק אם הסרט שלך הוא בעד או נגד ישראל'. אז אמרתי, בכנות, 'ברגע שתחליט, תתקשר להגיד לי'.

"על פני השטח, אפשר לומר שישראל היא לא מקום שראוי לגור בו. בלתי אפשרי לחיות בה. כמו כוכב לכת שהתגלה בגלקסיה אחרת ללא תנאי חיים".

אבל זו הדמות בסרט, זה בדיוני, זה לא אתה. כי אתה חזרת לישראל, אז אתה לא מאמין בזה לחלוטין.
"לגמרי, לגמרי. אני מרגיש כל כך ישראלי. לפעמים אני פסימי, אבל אני גם מתקשה להאמין שהמדינה הזאת תהפוך אי פעם למשטר פשיסטי או דיקטטורי לחלוטין. אני חושב שיש שם משהו שמונע את זה, משהו בדרך שבה אנשים מכירים אחד את השני.

"למשל, מה שהרשיתי לעצמי להגיד לבחור הזה ממשרד התרבות, 'תתקשר אליי כשתחליט'. אני לא חושב שבמאי רוסי היה אומר את זה לנציג של ולדימיר פוטין. או בלבנון או בסין או בטורקיה. אנשים מכירים אחד את השני טוב מדי בישראל.

"למשל, מה שהרשיתי לעצמי להגיד לבחור ממשרד התרבות, 'תתקשר אליי כשתחליט'. אני לא חושב שבמאי רוסי היה אומר את זה לנציג של פוטין. או בלבנון או בסין או בטורקיה. אנשים מכירים אחד את השני טוב מדי בארץ"

"זה כמו שאין בישראל כוכבים; אנשים מכירים אחד את השני. אין לנו את ה'גדול מהחיים' הזה שצריך בשביל כוכב קולנוע או רודן אמיתיים. ואני כל כך חלק מהמקום הזה. זה בא לידי ביטוי באופן שבו אני מצלם את הסרטים שלי, יש שם חלק מהנפש הישראלית".

נדב לפד זוכה בפסטיבל ברלין, 2019 (צילום: Christoph Soeder/dpa via AP)

אפשר לצפות בסרט ולחשוב, "ואו, הבמאי ממש שונא את ההורים שלו!". אבל אימא שלך, שנפטרה כשסיימת לעבוד על הסרט, הייתה העורכת שלך, ואבא שלך השתתף בכתיבת התסריט. הקדשת לה את הסרט – האם זו הייתה הדרך שלך לומר לצופים, "למעשה אני מסתדר עם ההורים שלי לא רע!"
"בהתחלה זו הייתה הדרך שלי לספר להורים שלי מה עבר עליי בתקופה הזאת של חיי, מכיוון שלא היינו אז בקשר טוב. אבל הם התייחסו לזה כאל סרט, כמו שהם היו צריכים לעשות.

"כתבתי סצנות עם אבא שלי, אלה היו כמעט סצנות של וידוי, אבל הוא היה אומר, 'לא, זה משהו שקרה לנדב, אבל זה הסיפור של יואב (גיבור הסרט)', אז הן שונו. ההורים שלי היו הראשונים שעזרו לי לעשות את ההבחנה בין האמת של החיים שלי לבין האמת של הסרט".

האם כבר יש לך רעיון לסרט הבא?
"כן, אני מתחיל בעוד חודשיים, נצלם במדבר בישראל. מבחינת הסיפור, אין הרבה מה לספר: זה על יוצר קולנוע שהולך לעיירה במדבר כדי להקרין את אחד הסרטים הקודמים שלו.

"אבל בדיוק קראתי על זה הבוקר בעיתון צרפתי; הם כתבו על הפרויקט ותיארו אותו באופן די נחמד כ'יוצר קולנוע שמוצא את עצמו מעורב במהלך היום בשני מאבקים חסרי סיכוי, אחד נגד מותו של החופש האמנותי במדינה שלו והשני נגד מותה של אמו'".

האם אתה חושב שמירי רגב תבוא לפרמיירה של הסרט הזה בעצמה?
"אולי אני אקדיש לה את הסרט כדי לגרום לה לבוא".