כששימשתי בתפקיד מנהל יישוב במושב מסוים בעמק-חפר, אזור מגוריי, קיבלתי יום אחד הודעה במייל מאחראית הבריאות של המועצה האזורית. לפי הנאמר בה, המועצה הגיעה להסכמה עם ספק של מכשירי-החייאה מסוג "דפיברילטור" על מחיר הנחה מיוחד, שמחציתו תשולם על ידי היישוב ומחציתו בידי המועצה. כל שהיה עלינו לעשות הוא לאשר את הרכישה ולהתקין את המכשיר במקום שיהיה נגיש עשרים וארבע שעות ביממה למי שיזדקק לו.

בניגוד להתקף-לב, שהוא תהליך של סתימת העורקים ועצירת זרימת הדם ללב, תהליך שמשאיר בדרך כלל מספיק זמן להביא את האדם בדחיפות אל חדר המיון ולהציל אותו, דום-הלב הוא פרפור חשמלי של הלב המסתיים במהרה בהפסקת פעולתו, ומביא את בעליו של הלב הזה אל שערי הפנינה שבפתח השמיים בתוך זמן קצר – עניין של דקות ספורות, ולפעמים אפילו שניות. הדפיברילטור נותן ללב מכת חשמל שתתניע אותו מחדש.

דום-הלב הוא פרפור חשמלי של הלב המסתיים במהרה בהפסקת פעולתו – עניין של דקות ספורות, ולפעמים אפילו שניות. הדפיברילטור נותן ללב מכת חשמל שתתניע אותו מחדש

מטבע הדברים אישרנו את הרכישה, כי חיי כל תושב ואדם בכלל יקרים לנו, וכשהמכשיר הגיע איתרתי עבורו מקום נגיש על הקיר החיצוני של המזכירות. וכדי שלא ייגנב – מה שאכן קרה בכמה מיישובי הסביבה מאוחר יותר – התקנתי על דלת הארונית של הדפיברילטור מנעול-מספרים, ואז חילקתי את המספר הסודי הפותח את המנעול לכל בתי היישוב, כך שכל מי שיזדקק למכשיר הזה בדחיפות יוכל להגיע אליו ולפתוח אותו.

הדפיברילטור על קיר מזכירות הקיבוץ (צילום: הדי בן-עמר)

מכאן והלאה הכל אמור היה להיות פשוט: אתה רואה מישהו בסביבתך חדל פתאום מלדבר ועיניו מתגלגלות בחוריהן והוא נופל לרצפה מחוסר-הכרה, ומיד אתה מבין שזה הרגע להיעזר במכשיר הדפיברילטור שהיישוב ברוב חוכמתו התקין על הקיר החיצוני של המזכירות.

אתה נכנס למכונית וטס במהירות אל המזכירות, מגיע אל הארונית, מנסה להיזכר מה לעזאזל הקוד הסודי של המנעול, מתקשר בסלולר לאשתך ושואל אם היא זוכרת מה הקוד ששלחו לכולם בזמנו במייל, היא אומרת שחכה רגע, רשמתי את זה איפשהו בפנקס של כל הסיסמאות והקודים שאני רושמת אצלי תמיד, רק תן לי להיזכר איפה שמתי את הפנקס הזה, חכה רגע, תפסיק לצעוק עלי, תיכף אמצא אותו, ולבסוף כשהפנקס נמצא היא אומרת לך: "תנסה את הקוד הזה – 4538", ואתה מנסה והמנעול לא נפתח, ואז היא אומרת: "רגע, רגע, לא – זה של הכרטיס אשראי שלי, הנה הקוד של המכשיר – 1948, עכשיו אני נזכרת שאמרו שהקוד של המנעול הוא שנת העלייה של המושב על הקרקע!".

ואכן מסתבר ששנת העלייה של המושב על הקרקע היא הקוד הנכון, ואתה פותח את הארונית שבה מונח הדפיברילטור ושם ישנו המכשיר, וכבלים להתנעה של הלב הכבוי, ומדבקות להדבקה של הכבלים לגוף – ודף הוראות שימוש,

שהרי אין לך מושג קלוש מה לעשות במכשיר הזה.

ואכן מסתבר ששנת העלייה של המושב על הקרקע היא הקוד הנכון, ואתה פותח את הארונית של הדפיברילטור ושם המכשיר, וכבלים להתנעת הלב הכבוי, ומדבקות להדבקה של הכבלים לגוף – ודף הוראות שימוש

אז אתה חוטף את כל זה ורץ למכונית וטס חזרה לבית שבו החבר שלך שוכב על הרצפה ללא-תנועה ואומר לאשתך: "תקראי את ההוראות! מהר! ותגידי לי מה לעשות! אני לא מבין מה כתוב שם ולא יכול להתרכז! אני לחוץ! נו, תזדרזי! שמעון שוכב כאן כבר רבע שעה בלי דופק ונשימה!".

וזוגתך לחיים ארוכים מקריאה את ההוראות, ושם לא ממש ברור איפה צריך להדביק את המדבקות ולהניח את הכבלים, ושניכם מתייעצים ומחווים דעה בנושא, ואתה חושב לעצמך כמה זה יותר פשוט להתניע בכבלים את המכונית כשהסוללה של המכונית מתה, ששם ברור איפה הפלוס ואיפה המינוס וגם הסוללה ממוקמת במקום מוכר וידוע ואין שום בעיה לחבר אותה, ובסוף אתה מצליח להדביק את הכבלים למקום הנכון ולוחץ על כפתור ההפעלה והחבר שלך מקבל "זץ" חשמלי, שמשמעותו מכת חשמל נאה, שמחזירה אותו לחיים – אמנם עם נזק מוחי כזה או אחר אחרי שהיה רבע שעה או יותר ללא דופק וללא נשימה, אבל העיקר שהוא חי.

או כך לפחות מקובל לחשוב – שלחיות זה דבר טוב.

*  *  *

לי כל זה לא יכול לקרות, אני מספר לכם כאן.

לי כל זה לא יכול לקרות, כי מאז שחטפתי התקף לב מהסוג שנקרא "מאסיבי", שמשמעותו שחלק גדול משריר הלב שלי הלך בדרך כל בשר והפך משריר פעיל לחתיכת בשר, שאם הייתי עגל היו שמים אותה על שיפוד כי זה השימוש היחיד שנותר לה, ונשארתי עם ספיקת לב של 26%, החליטו כל הקרדיולוגים שהציצו בנתונים שלי שאני חייב קוצב-לב מסוג דפיברילטור – בדיוק כמו זה שעל הקיר החיצוני של מזכירות המושב, רק קטן יותר ובלי מנעול מספרים.

לי כל זה לא יכול לקרות, כי מאז שחטפתי התקף לב מהסוג שנקרא "מאסיבי", הוחלט שאני חייב קוצב-לב מסוג דפיברילטור – בדיוק כמו זה שעל הקיר החיצוני של מזכירות המושב, רק קטן יותר ובלי מנעול מספרים

הקוצב הזה יושב אצלי כמה סנטימטרים מתחת לעצם השכמה השמאלית, שם עשה הקרדיולוג ד"ר סיטבון חתך קטן ופתח כיס עמוק בין שכבות השריר והשומן, כיס שדרכו השחיל שתי אלקטרודות ארוכות עד הלב ואחר כך הניח בכיס הזה מכשיר קטן ומשוכלל הקרוי קוצב דפיברילטור, כאמור.

הקרדיולוגית שלי שכנעה אותי להפסיק את התנגדותי למכשיר ולהניח להם שיתקינו אותו בי, למרות שאמרתי לה: "מה כבר יכול לקרות? מקסימום אמות – זו כבר בעיה של אשתי והילדים, לא שלי, לא?".

"היית רוצה!", היא אמרה. "אתה חושב שיניחו לך למות כל כך בקלות? יבצעו בך החייאה, וזה ייקח זמן, ואולי גם יתחילו אותה באיחור, ובסוף יחזירו אותך לחיים, אם תרצה או לא, אבל זה יהיה אחרי שהמוח שלך לא יקבל חמצן הרבה זמן, ותצא עם נזק מוחי – זה נראה לך כדאי?".

אז השתכנעתי. בעיקר כי ביליתי שנתיים ליד בתי במחלקה לפגועי-ראש בבית לוינשטיין ואם יש משהו בחיים שאני פוחד ממנו זה פגיעה מוחית. על כן עכשיו מותקן בחזה שלי קוצב מסוג דפיברילטור, והיה אם הלב שלי ייכנס לפרפור, יופעל הקוצב אוטומטית וייתן לי מכת חשמל ויחזיר אותי לעצמי, אופציה שזוגתי לחיים ארוכים הייתה רוצה שגם לה תהיה, כלומר – לתת לי מכת חשמל שתזעזע אותי כשהיא רוצה להחזיר אותי למסלול אם אני מתווכח איתה, נניח, אבל אין לה הכלים הדרושים לכך.

מצד שני, כולנו ישראלים וקומבינטורים ויודעים לעשות כסף מכל דבר, אז לאחרונה עלה בדעתי – כל הזמן הזה שהמכשיר יושב אצלי בחזה בהמתנה ואין לו שימוש, אולי אדבר עם הקרדיולוג שיתקין לי חיבור לכבלים חיצוניים, והיה אם מישהו בסביבתי יחטוף פרפור חדרים ודום לב, אוכל – בעד סכום סמלי, כמובן – לחבר אליו לחזה את הכבלים שיוצאים מהקוצב שלי, כמו שעושים עם הבטרייה באוטו, ואתן לו מכת חשמל שתחזיר אותו לחיים.

מצד שני, כולנו ישראלים וקומבינטורים ויודעים לעשות כסף מכל דבר, אז לאחרונה עלה בדעתי – כל הזמן הזה שהמכשיר יושב אצלי בחזה בהמתנה ואין לו שימוש, אולי אדבר עם הקרדיולוג שיתקין לי חיבור לכבלים חיצוניים

הסיבה היחידה שעדיין לא עשיתי זאת היא שאינני יודע להגדיר את המונח "סכום סמלי" ואינני יודע כמה לדרוש, כי כבר למדתי שלא כל החיים שווים, ולא לכולם יש אותו ערך.

יש לכם מושג כמה אפשר לבקש על זה?

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.