הביקור הקודם שלי בחריש נערך אי שם בתחילת העשור שעבר, כשהיא עדיין לא הייתה עיר. זו הייתה חוויה מדכדכת למדי. פעילי שמירת טבע ותושבים נאבקו נגד התוכנית לכרות נתחים מהיער שהקיף את היישוב לטובת בניית העיר העתידית. העיר בהקמה הייתה כעורה למדי, נטולת צל. הרושם היה שהיא בדרכה להפוך לעוד פרבר שצומחים בו בעיקר בטון ואספלט.
רק שמשהו קרה בדרך. באורח לא צפוי חריש סטתה מהמסלול שיועד לה. היום היא משמשת דוגמה לעיר – כבר כמעט 40 אלף תושבים מתגוררים בה – שמתייחסת אחרת לצמחייה ולשטחים הירוקים שבתחומה.
בלקסיקון הסביבתי קוראים לזה "גינון מקיים". בחיים עצמם מדובר בעיר שנעים לשוטט בה, שיש בה שפע צל יחסית לעיר צעירה עם עצים רכים בשנים, וכתמים ירוקים המציעים אסתטיקה שונה מהתבניות השחוקות הפזורות בערי ישראל.
באורח לא צפוי חריש סטתה מהמסלול שיועד לה. היום היא משמשת דוגמה לעיר – כבר כמעט 40 אלף תושבים מתגוררים בה – שמתייחסת אחרת לצמחייה ולשטחים הירוקים שבתחומה
זה קרה כמעט במקרה. חריש קודמה על ידי הממשלה כעיר לחרדים בלבד. אחרי מאבקים ועתירות לבג"ץ היא נפתחה לכלל הקבוצות בחברה הישראלית. אחת הקבוצות שהחליטה לקפוץ על העגלה הייתה חבורה קטנה של אנשי סביבה וחברה, רובם אקדמאים, שחיפשו מקום חדש להתבסס בו ולבנות בו קהילה.
חברי הקבוצה זיהו הזדמנות להשפיע על דמותה ועיצובה של העיר שבדרך, וביקשו להיפגש עם ראש העיר המיועד, יצחק קשת. אחת הדמויות הבולטות בקבוצה היא דבי לרר, מתכננת נוף במקצועה הרשמי, שעובדת מול רשויות מקומיות וידועה כמי שחוללה מהפכה בתפיסת הגינון העירוני בכרמיאל.
לרר, חילונית שגדלה בקיבוץ, נזכרת שבתחילת הפגישה עם קשת נפלה עליה פסימיות. לפניה ניצב אדם דתי, איש ליכוד, שנושאי הסביבה זרים לו לחלוטין. הפוליטיקאי הישראלי הממוצע היה ממלמל כמה דברי נימוסין וממהר להיפטר מהחבורה הירוקה שנפלה עליו.
אבל קשת היה אחר. "אמרנו לו שאנחנו רוצים להכניס לעיר קיימות", משחזרת לרר, "אבל הוא לא ידע מה זה. יצאנו ביחד לסיבוב, דיברנו על צמחייה, תחבורה ציבורית, הראינו את הפוטנציאל האדיר של חריש. יצחק היה כמעט לבד, ישב בקרוואן מצ'וקמק. ואז הוא אמר: 'כולם באים אליי ושואלים מה אני מתכוון לעשות בשבילם. אתם הראשונים שבאים ושואלים מה אפשר לעשות למען העיר'".
קשת: "ראשי עיר אוהבים לגזום הכול ולרסס הכול. אולי זה נראה יותר מרשים. גם הציבור הרבה פעמים מבקש את זה, אבל זה לא אומר שזה הדבר הנכון"
קשת משלים את הזיכרון מהזווית שלו: "בתחילת הדרך היא באה, דפקה לי בדלת, לא ויתרה. היא פשוט לימדה אותי. אני מודה שלא הכרתי את עולם הסביבה בכלל ולא הבנתי את המשמעות. אחרי שנחשפתי מאוד התחברתי. ראשי עיר אוהבים לגזום הכול ולרסס הכול. אולי זה נראה יותר מרשים. גם הציבור הרבה פעמים מבקש את זה, אבל זה לא אומר שזה הדבר הנכון".
זו הייתה, אם כן, תחילתה של ידידות ושותפות מופלאה, שנמשכת עד היום. "נורא קשה לשנות דיסקט", אומרת לרר, "לנו היה המזל להיכנס ברגע הנכון, כשהכול עוד היה אפשרי".
בתחילה לרר הועסקה בעירייה במשרה חלקית, וחיברה יחד עם ג'ולי לוי פלד, אדריכלית נוף ממשרד השיכון, מסמך הנחיות מקצועי לתכנון גנים ברי קיימא בחריש. בעשור האחרון היא מלווה את העירייה בהתנדבות ביישום תפיסת הגינון המקיים.
הכלל הבסיסי ביותר הוא שבחריש – הכוללת 600 דונם של שטחים ירוקים – לא מרססים. אין קוטלי עשבים, אין כימיקלים רעילים. העשבים והצמחים – גם אלה שפחות רצויים – הם לא אויב. כשרוצים להיפטר לקראת הקיץ מהעשבייה היבשה עושים את זה בעבודה ידנית.
הכלל הבסיסי ביותר הוא שבחריש – הכוללת 600 דונם של שטחים ירוקים – לא מרססים. אין קוטלי עשבים, אין כימיקלים רעילים. העשבים והצמחים – גם אלה שפחות רצויים – הם לא אויב
כשלרר נשאלת אם זה לא דורש הרבה כוח אדם, זמן וכסף שאין לעירייה צנועה כמו חריש, היא מחייכת משום שהיא רגילה לשאלה. התשובה היא שבדיוק להיפך. עבודה שנעשתה לפני מספר שנים במשרד החקלאות, במסגרתה נערכה בחינה השוואתית בין כמה ערים בישראל, הוכיחה שגינון מקיים הרבה יותר חסכוני וכדאי כלכלית.
"תחזוקת גנים עם עקרונות גן בר קיימא יכולה לחסוך כחצי מעלויות תחזוקת הגן", נכתב בדברי הסיכום של הדוח, "חיסכון בלפחות חצי מכמות המים וחיסכון של 50%–90% בעלויות גיזומי שיחים לכל דונם".
"יש ערים ששותלים בהן עשרות אלפי פרחים כי ראש העיר רוצה להשוויץ", אומרת לרר, "זה עולה המון כסף, זה לא מחזיק מעמד הרבה זמן, זה דורש המון השקיה. כשאתה לא משתמש בצמחים עונתיים וכשאתה מתבסס על צמחייה המותאמת לאקלים וצורכת הרבה פחות מים, אתה חוסך הרבה מאוד כוח אדם והוצאות. כשלא מתייחסים לעלים שנושרים על הקרקע כמו אל מטרד, ולא מגרפים וגוזמים כל היום, חוסכים המון".
אנחנו חולפים ליד שורת שיחי רוזמרין בפאתי גינה ציבורית. כל אחד שונה משכנו, יש בעלי בלורית פרועה ויש פחות, הם לא נראים כמו צמחים שעומדים בשורה למסדר, מהונדסים וגזומים עד העלה האחרון. "צמיחה טבעית מעודדת פרפרים וציפורים להגיע ומייצרת מגוון ביולוגי", מוסיפה לרר, "וכמובן שיש פחות גזם שצריך לפנות ולהטמין ופחות שעות עבודה".
"בכל הגינות הציבוריות אנחנו מחפשים את הדרך גם לייצר אזורים אינטנסיביים עם מתקני משחקים ודשא שאפשר לשבת עליו, וגם אזורים שבהם הצמחייה פחות ממושטרת"
תפיסת הגינון המקיים מתבטאת גם בשדרה הראשית, שמבוססת על הרבה עצים וצמחייה רב שנתית. שלל פרחי בר (בעיקר בחורף ובאביב) פזורים בעיר באופן טבעי, מבלי שאיש שתל אותם. בנטיעת העצים מושם דגש על עצי ארץ ישראל ובראשם שבעת המינים. בגינות הציבוריות שמור מקום לערוגות קהילתיות שבהן תושבים יכולים לגדל פירות וירקות.
אחד המרכיבים בגינון מקיים היא ההבנה שקרקע לא אוהבת להיות חשופה. "אנחנו אוספים את הגזם מהתושבים, מרסקים אותו ומפזרים אותו על האדמה בגינות ואפילו באיי תנועה", אומרת לרר, "אדמה חשופה מתייבשת ומאבדת פוריות וחיוניות, בשמש הישראלית תכסית קרקע היא כמו קרם ההגנה שלה. אדמה מכוסה שומרת על הלחות, ובקרקע לחה יכולים להתקיים צמחים ובעלי חיים".
הידע וההדרכה של לרר לא היו שווים הרבה אם הגננים ועובדי העירייה לא היו משתפים איתה פעולה. נראה שהמזג הנעים שלה, כמו גם העובדה שאינה טהרנית ומכירה בצורך להתפשר, מסייעים לה לרתום את כולם להשליך את ההרגלים הישנים ולאמץ שיטות עבודה אחרות.
"בתכנון וגינון מקיים צריך למצוא את האיזונים", היא אומרת, "חושבים איך עושים שילובים עדינים של גם וגם. בכל הגינות הציבוריות אנחנו מחפשים את הדרך גם לייצר אזורים אינטנסיביים עם מתקני משחקים ודשא שאפשר לשבת עליו, וגם אזורים שבהם הצמחייה פחות ממושטרת ומלאכותית. כשיש ראש עיר שמקבל את זה שגינון יכול להיות צנוע ושזה לא שואו עירוני, זה עובד".
"אחד הדברים שסייעו לנו", אומרת לרר, "היא דווקא העובדה שהתכנון המקורי של העיר יצא מנקודת הנחה שתגור בה אוכלוסייה חרדית. זה אומר שיש הרבה גינות ציבוריות ומדרכות רחבות – והכבישים פחות"
דוגמה טובה לאיזון המדובר אפשר לראות ב"גינת רויטל", על שם חיילת שנהרגה בתאונת דרכים עוד בימים שחריש היה קיבוץ. הגינה חיננית, מתפרסת על פני כמה מפלסים שמוסיפים לה עניין. חלקה מוקדש למתקני משחקים ומגלשות לילדים, וחלק אחר מהווה חורש עתיר צל עם כמה פינות קסומות מהסוג שילדים שמחים ללכת בהן לאיבוד.
"אחד הדברים שסייעו לנו", אומרת לרר, "היא דווקא העובדה שהתכנון המקורי של העיר יצא מנקודת הנחה שתגור בה אוכלוסייה חרדית. זה אומר שאין מגדלים כי אנשים לא יכולים לטפס בשבת מעל ארבע–חמש קומות, זה אומר שיש הרבה גינות ציבוריות כדי שהכול יהיה במרחק הליכה ברגל, וזה אומר שהמדרכות רחבות והכבישים פחות כי לחרדים בדרך כלל יש הרבה ילדים ומעט מכוניות. המתכננים אולי לא חשבו על עיר ירוקה, אבל מתוך שלא לשמה בא לשמה".
זה לא שהכול מושלם. המלאכה עדיין רבה. הרחובות – בעיקר בשכונות החדשות – עדיין משוועים להרבה יותר צל. צל לא משיגים ביום אחד, הוא מגיע בקצב צמיחת העצים. "רוב העצים כאן בני ארבע", אומרת לרר, "ויחסית לגילם הם נותנים הרבה צל, אבל ברור שהמצב יהיה יותר טוב בעוד כמה שנים.
"הם גדלים מהר ואנחנו בודקים אם יש קשר בין זה לבין העובדה שאין בעיר חומרי הדברה. לשורשים של העצים החדשים מקצים שטח גדול של שלושה קוב לעומת ממוצע של קוב אחד בערים אחרות. אנחנו מנסים לנטוע כמה שיותר עצי פרי, להחזיר לילדים את החוויה של לקטוף תות מהעץ בדרך לגן או לבית הספר".
על שיפוע בשולי הכביש הראשי נטועות כמה שורות של גפנים מזן איזבלה. זהו כרם קהילתי. מהענבים שגדלים כאן, אומרת לרר, לא מפיקים יין, אבל תושבים באים לקטוף ולאכול
על שיפוע בשולי הכביש הראשי נטועות כמה שורות של גפנים מזן איזבלה. זהו כרם קהילתי. מהענבים שגדלים כאן, אומרת לרר, לא מפיקים יין, אבל תושבים באים לקטוף ולאכול, ויש גם מישהי שמכינה עלי גפן מצוינים.
שום דבר מכל זה לא מובן מאליו בעיר מורכבת שמחצית מתושביה חילונים, כשליש דתיים־לאומיים וכ־15% חרדים. חריש אמורה להמשיך להתפתח במהירות ולהגיע ל־100 אלף תושבים. תושביה ממתינים בקוצר רוח למסילת הרכבת שתחסוך להם את הפקקים בוואדי ערה וכביש 6.
בישראל, כידוע, קודם מקימים עיר ורק אחר כך חושבים איך לחבר אותה אל העולם. המדינה עשתה עם חריש כמעט כל טעות אפשרית – תכנונית, תחבורתית וסביבתית – אבל דווקא חריש עצמה, והאנשים שגרים בה ומנהיגים אותה, מוכיחים שאפשר גם אחרת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואין עצים בחריש בשכונות החדשות. במדרגות בקושי הותירו נקודות ייעודיות לשתילת עצים, אם בכלל ועם מרחקים מאוד גדולים. יש רחובות שבהם יש מקום למספר עצים בודדים ומרוחקים מאוד זה מזה. עניין הקיימות זה דבר מבורך! אבל אין עצים בעיר ואין צל מעצים והעיר ברובה נראית כמו משטח של בטון. גם עצים צעירים זה נהדר, רק שצריך מתישהו לשתול אותם ושיהיו יותר מ 2-3 ברחוב
הגינון בחריש מרגש אותי עמוק בלב. בתור אדם שמגיע מאזור חקלאי, עם זיקה לטבע ולקיימות וחקלאות אורגנית, חששתי מאד מהבטון החונק, כשבנו את השכונה. וכשהתחעל להגינון, כל פעם גיליתי אלמנטים של גידול אורגני ושפשפתי את העיניים. האם ייתכן שבאמת לא מרססים כאן? שנותנים לצמחי הבר באביב לפרוח בנחת בלי לכסח אותם. איזה עונג! ועצי הפרי שפוגשים בכל טיול עם הכלבה. פשוט תענוג. וגם צוות הגינון, איתו יצא לי לשוחח כמה פעמים- אנשים מיוחדים שהאדמה והצמחיה יקרה לליבם.
פשוט תענוג.
ואני מאד שמחה על הכתבה הזאת.