אני אוהבת את מונטי פייתון מאז הפעם הראשונה שראיתי פרק של הקרקס המעופף בגיל 13 או 14. את "בריאן כוכב עליון" ראיתי עשרות פעמים בחיי. היום ראיתי אותו שוב.

היום ראיתי ב"בריאן כוכב עליון" דברים שמעולם לא ראיתי ומעולם לא חשבתי עליהם בהקשר של הסרט הגאוני הזה. וזאת בזכות המעורבות שלי במאבק להוציא את בנימין נתניהו לנבצרות מהחיים הפוליטיים, והיכרותי עם המנגנונים הפנימיים של הארגונים ש"מובילים" את המחאה.

היום ראיתי ב"בריאן כוכב עליון" דברים שמעולם לא חשבתי עליהם בהקשר של הסרט הגאוני הזה. וזאת בזכות מעורבותי במאבק להוצאת נתניהו לנבצרות והיכרותי עם מנגנוני הארגונים ש"מובילים" את המחאה

כשרואים את הסרט, הביקורת העמוקה על חוסר הסולידריות, המשיחיות, הציפייה מאחרים להקרבה עצמית ללא מחיר אישי, והישיבות האין-סופיות ללא מעשים – יכולה להכאיב. אבל היא יכולה להאיר את עינינו ולעזור לנו להתעורר כקולקטיב.

נכון, מי שמכיר את הסרט היטב, מכיר גם את כל הבדיחות הכל-כך אנגליות של החבורה. שיעורי הלטינית, המבטאים הבריטיים השונים בקהל של ישו, עם המשמעויות המעמדיות שלהם, ועוד מגוון בדיחות בריטיות לחלוטין. אך יש כאן גם הבנה עמוקה של כישלונות המאבק היהודי מול הרומאים. יש לנו מה ללמוד מזה.

כמה שאנחנו אוהבים לסקול

אחת הסצנות האהובות עלי בסרט היא בהתחלה, סצנת הסקילה. יש משהו כל כך אמיתי בהנאה הפרוורטית של קהל הנשים שרוצות לסקול אדם, שכל פשעו הוא שאמר את השם המפורש, יהוה.

עכשיו, בואו נחשוב על זה רגע. למה בעצם להגיד את המילה הזאת זה דבר כל כך נוראי? האיש בירך את אשתו במחמאה הגבוהה ביותר שאיש פשוט יכול לחשוב עליה – הדג ראוי למאכל האלוהים.

הנאת הסוקלות היא כמו ההנאה של הקהל בהוצאות להורג באנגליה בכיכר העיר, כמו הקהל הנהנה משריפת המכשפה במאה ה-17 באירופה וארה"ב. לקהל הנשים המחופשות לגברים לא שינה אם הן סוקלות את האסיר המקורי שאמר יהוה או את הכהן ששפט אותו על כך. הן רצו לסקול.

כמה במחאה אוהבים לסקול. לא באבנים, חס וחלילה. אבל במילים. מילה אחת מחוץ לקונצנזוס, וכולם עולים עליך. את קיצונית, את מחבלת במחאה, את יורה בנגמ"ש. מילות אמת על המחאה שצועקות את הברור מאליו מתקבלות בזעם.

כמה במחאה אוהבים לסקול. לא באבנים חלילה. אבל במילים. מילה מחוץ לקונצנזוס, וכולם עליך. את קיצונית, מחבלת במחאה, יורה בנגמ"ש. מילות אמת על המחאה שצועקות את הברור מאליו מתקבלות בזעם

בנוסף, אנחנו מביישים. "מה עשית בשביל המחאה?" שאלו אותי אחרי שפורסם המאמר האחרון. "אם יש לך פעולה, תובילי", אומרים בנוסף. כאילו זה כל כך פשוט כשהכסף ורשתות ההפצה לא נמצאות בידיים שלי.

בלי העזרה של הארגונים ושל המוקדים, אין לי דרך להגיע למאסה הנדרשת להפעיל מודל אחר. כל כך מפחדים מביקורת, מהגיון בריא. אז סוקלים. זה יותר קל מלשנות עמדה ולראות את המציאות.

פיצולים

בסצנה בה בריאן פוגש את המורדים בקולוסיאום, חמישה מורדים יהודים בארגון קטן מדגימים את עיקרון הפיצולים. כל ארגון קטן רב עם הארגונים האחרים, במקום להתאחד נגד האויב הרומאי.

כמה אנחנו מכירים את זה היטב במאבק. יומיים אחרי הביביסטיליה פתאום צצו ארגונים כמו פטריות אחרי הגשם. במקום שכולם יצטרפו לארגונים הקיימים, פתאום הייתה הצפה של לוגואים וקריאות ממגוון קבוצות להגיע לצעדה בתל אביב, לצומת הקרובה, להפגנת מוצ"ש בבלפור. מרוב קבוצות וארגונים, היה נראה ששכחו מה המטרה המשותפת – הוצאתו של בנימין נתניהו לנבצרות.

בסצנה בה בריאן פוגש את המורדים בקולוסיאום, 5 מורדים יהודים בארגון קטן מדגימים את עיקרון הפיצולים. כל ארגון רב עם האחרים, במקום להתאחד נגד האויב הרומאי. כמה זה מוכר במאבק

הפיצולים בין הארגונים, האגו של כל אחד מהמובילים של הארגונים החדשים, ואובדן דרך מוחלט, הפכו נקודת שיא שאפשר היה לשנות בה את המציאות להתפזרות מוחלטת. הסצנה הזאת מזקקת את האבסורד של הפיצולים האלה – השמות הדומים, הכמות הקטנה של המשתתפים בקבוצות המורדים האלה, עד לצעקה שמסיימת את הסצנה על איש אחד שיושב לבד "פורש!" (Splitter).

דוגמה נוספת, חדה כתער, של הטירוף וההשמדה העצמית שבאה בעקבות פיצולים, היא הסצנה המבריקה בה בריאן וחבורת המורדים מצליחים להיכנס לארמון הנציב הרומאי, אך פוגשים שם קבוצת שחרור נוספת מהגליל. מסתבר שיש לשתי הקבוצות את אותה התוכנית. חבריהן הורגים זה את זו. בריאן מנסה לדבר איתם, שיעבדו יחד כנגד הרומאים, אך הוויכוח על מי תכנן את חטיפת אשת הנציב הרומי קודם חזק מהם. כולם, למעט בריאן, מתים עוד לפני שהגיעו השומרים הרומאים.

באמת צריך שיעור יותר ברור מזה? הפיצולים הורגים אותנו. הם מפרקים את המאבק מבפנים. גם בסצנת הסקילה וגם בסצנה הזאת, השומרים הרומאים מסתכלים על היהודים הפסיכים הורגים את עצמם ומגלגלים עיניים. רק שתדעו – ככה המשטר מסתכל עלינו.

סולידריות (או היעדרה)

בפעם הראשונה שנעצרתי (אחרי שכרזתי בקיסריה בשבת בבוקר) הדבר שהכי רומם לי את הרוח היו האנשים שחיכו לנו מחוץ למשטרה, עם מגפונים, צועקים לשחרר אותנו מיד. האנשים שחיכו לנו עד שיצאנו כולנו. חלק מהם לא הכרתי אז בכלל. ועדיין, הם באו לתמוך בנו כשנעצרנו.

הפיצולים הורגים אותנו ומפרקים את המאבק מבפנים. גם בסצנת הסקילה וגם בסצנת הפיצולים, השומרים הרומאים מסתכלים על היהודים הפסיכים הורגים את עצמם ומגלגלים עיניים. כך המשטר מסתכל עלינו

כשבריאן נתפס על ידי השלטונות הרומיים, החזית היהודית העממית מתנערת ממנו. מצידם, הוא יוצר בעיות בזה שהוא חי, ולכן הם משבחים את ההקרבה העצמית שלו (שהוא כלל אינו מעוניין בה).

הם מגרשים אותו כשהוא בורח ומגיע אליהם, משתמשים בו כשהוא מועלה לרמת משיח על ידי המון פסיכוטי ממשיחיות, ומקריבים אותו שוב לרומאים כאשר הוא נצלב. אפילו יהודית, אהובתו, אינה עומדת אתו.

אין דבר יותר חשוב למאבק אזרחי מאשר סולידריות. כן, כל אחת מאתנו היא אינדיווידואלית. אך הסולידריות שלנו כאחיות במאבק היא הכוח שלנו, שמאגד אותנו, שנותן לנו ביטחון. בלי הסולידריות הזאת, יש הפקרה מוחלטת של המורד בריאן, על ידי כל אלו שהוא חשב שאפשר לסמוך עליהם. בקיצור – עקידה. הוא הוקרב לתפארת החזית העממית היהודית.

האם הנהגת המחאה עומדת אתנו בסולידריות? לאחרונה ראיתי את התחקיר של בר שם-אור ב"הצינור", בו הוא חשף שמטה המאבק מפסיק את מימון עוטף העצורים, הארגון הסולידרי ביותר במאבק. ארגון שהציל אלפי מפגינים מהאשמות שווא, משפטי רדיפה פוליטית, ותמך וייעץ לכל מפגין שנעצר מאז שהעוטף הוקם ב-2020.

מייסדי מטה המאבק כנראה לא חושבים שלאנשים שיוצאים להגן על המדינה מגיע ייצוג משפטי כאשר המשטר מתנכל להם. כנראה הם לא מבינים שאנחנו כבר בדיקטטורה בפועל. הם בטוחים במגדל השן שלהם.

אלו האנשים עם הכסף. עם ההשפעה. אם אין להם סולידריות איתנו – אז לאיפה בדיוק הם מובילים אותנו? האם הם מובילים אותנו? או שהפכנו להיות פרה חולבת כדי לשלם ליח"צנים ולבמות?

הסולידריות שלנו כאחיות במאבק היא הכוח שמאגד אותנו ונותן לנו ביטחון. בלעדיה יש הפקרה מוחלטת של המורד בריאן ע"י כל אלו שסמך עליהם. בקיצור – עקידה. הוא הוקרב לתפארת החזית העממית היהודית

הנהגה שצועקת "אחריכם!"

רגע אחד קטן שקל לפספס אותו בין התקפי הצחוק ההיסטרי, ממחיש את הבעיה העיקרית בהנהגה מתפצלת ונטולת סולידריות. רג' מוביל את המורדים לפתח הביוב דרכו הם יתגנבו לארמון הנציב הרומי. הוא עוזר לכולם לרדת למנהרות הביוב, אך לא יורד אחריהם.

הוא מסביר למורד האחרון שיורד בתעלת הביוב שזוהי עמדתו הסולידרית, בכך שהוא לא יורד איתם. למען התנועה. ואז הוא חוזר למפקדה הבטוחה, משאיר את לוחמיו ללא הנהגה. פלא שהם נכשלו? כמה פעמים קראו לנו לבוא ואז לא ידעו מה לעשות אתנו?

ההנהגה, גם של המדינה וגם של המאבק, לא עושה את העבודה הנדרשת. אין לי ספק שהם משקיעים חלק נכבד מזמנם בענייני המחאה. חלקם גם השקיעו הרבה מאד כסף. אבל את דברי המהות של מאבק אזרחי הם לא מאמצים.

אין סולידריות, שמובילה לאיחודים נטולי אגו, שמובילים לשיתוף פעולה הדוק לשם הובלת הדבר היחיד שהמאבק הזה התחייב לו ב-2016 – הרחקת בנימין נתניהו מהשלטון כדי לאפשר את שינויי העומק הנדרשים לתיקון.

"בריאן כוכב עליון" מלמד אותנו על הנהגה, על סולידריות, על משיחיות (במאמר הבא) ועל איחוד כוחות. ומעל הכל, הבנים הנפלאים של מונטי פייתון מזכירים לנו ב"בריאן כוכב עליון" שחייבים תמיד, אבל תמיד, לראות את הצד הטוב והמצחיק של החיים.

רג' מסביר למורד האחרון שיורד בתעלת הביוב בדרך לארמון הנציב, שזוהי עמדתו הסולידרית – לא לרדת איתם, למען התנועה. ואז הוא חוזר למפקדה הבטוחה, משאיר את לוחמיו ללא הנהגה. פלא שהם נכשלו?

למרות המצב הנוראי שאנו נמצאים בו, דיקטטורה בפועל, מאבק מפורק, עדיין אפשר לראות משהו, להתגלגל מצחוק, וללמוד כמה שיעורים טובים באזרחות.

רשומה זו מוקדשת לחיים שדמי, המורה שלי למאבק אזרחי.

אורלי מור היא מטפלת באומנות ומתאמת טיפול בבריאות הנפש, אמא, אקטיביסטית ופעילת מחאה, אזרחית חרדה ותמיד בעד חתולים.