לכאורה, גישתו העיקשת של ראש הממשלה בשיחות לפסקת אש – שמעמידה בסכנה הזדמנות להציל עשרות חטופים שבידי חמאס – אינה בלתי ניתנת להגנה לחלוטין. מנהיג נורמלי עשוי היה לשכנע שהוא מתמקח בתום לב. אבל עם בנימין נתניהו, ציבור עצום פשוט לא מאמין לשום דבר שיאמר.

הנחה מושרשת שמנהיג משקר היא רעה בכל עת: הציבור אולי לפעמים נופל בפח, אבל לא אוהב שעושים ממנו צחוק. זו בעיה חמורה שבעתיים כאשר החשוד בשקר מבקש הקרבות בלתי נתפסות בכל תחומי החיים (והמוות). זו יותר מבעיה. זו כבר טראומה לאומית. מצב חירום בפני עצמו.

הנחה מושרשת שמנהיג משקר היא רעה בכל עת: הציבור אולי לפעמים נופל בפח, אבל לא אוהב שעושים ממנו צחוק. זו בעיה חמורה שבעתיים כשהחשוד בשקר מבקש הקרבות בלתי נתפסות. זה מצב חירום בפני עצמו

אם התמרונים הנוכחיים של אנתוני בלינקן יובילו איכשהו לפריצת דרך, הדבר אולי ימתן לתקופה את המשבר מול שקרי נתניהו – אבל זה לא באמת יפתור את העניין. המשבר הזה נבנה לאורך שנים ארוכות מנשוא של שלטונו, והגיע לשיאים חדשים לאחר ההלם מכישלונות ה-7 באוקטובר.

סקר מנובמבר, בתחילת המלחמה, הראה שרק 4% מהיהודים הישראלים רואים בראש הממשלה שלהם מקור מידע אמין על המלחמה. וסקר בחודש שעבר הראה כי 54% האמינו שהמלחמה נמשכת בעיקר בשל צרכיו הפוליטיים של נתניהו – לעומת כשליש שציינו שיקולים מבצעיים, ו-12% שלא ידעו לענות.

הסקר השני מזעזע במיוחד. הרי מה ההיקש? הוא מראה שהרעיון שנתניהו גורם לאובדן חיים רב והרס עצום בעיקר (או לחלוטין) כדי להישאר בשלטון – מקובל על הרבה יותר ישראלים מאלה שנותנים לו קרדיט על התנהגות אחראית (זה תקף גם לגבי חלק ניכר ממצביעיו).

מאז ה-7 באוקטובר, סקרים הראו בעקביות שכשלושה רבעים מהישראלים רוצים שנתניהו יתפטר, ומאשימים אותו הן במדיניות שהביאה לטבח והן בכשל המתגלגל מאז.

אבל במקום לקבל אחריות על המצב שאליו דרדר את המדינה ולהודות באובדן האדיר של התמיכה הציבורית שלו, נתניהו הכריז מלחמה על חמאס ללא אסטרטגיה ישימה, והחל לטעון שההשלכות הפוליטיות חייבות לחכות לסופה.

אפשר להניח שעמדתו הייתה משתנה אם הסקרים היו מתהפכים – אבל זה לא באמת קרה. זה יצר תמריץ ברור להארכת המלחמה – ואפילו להנדוס משבר גדול עוד יותר, שיאפיל על בזיון הטבח ואולי ייצור דיון אחר שכן יוכל לנצח בו.

סקר מנוב', בתחילת המלחמה, הראה שרק 4% מהיהודים הישראלים רואים ברה"מ שלהם מקור מידע אמין על המלחמה. סקר בחודש שעבר הראה כי 54% האמינו שהמלחמה נמשכת בעיקר בשל צרכיו הפוליטיים

פגשתי יותר מדי פוליטיקאים ומנהיגי עולם במהלך השנים, מכדי להיות תמים לחלוטין לגבי המניעים שלהם. אבל אני באמת מעריך שרובם לא היו הולכים לפי ההיגיון הזה בהיקף הזה – ובוודאי לא עד כדי כך שהם יאריכו מלחמה הרסנית כדי להמשיך לאחוז בשלטון. זה לא אנושי, אפילו לפוליטיקאי.

לא כך עם נתניהו. לגביו אינני בטוח שהוא לא מסוגל להביא לפגיעה באחרים ביודעין ובאופן קיצוני כדי להציל את עצמו. נראה שחסר לו גן האמפתיה. וזה אומר שלא משנה מה יהיו ההצהרות הפומביות שלו על מהלך המלחמה ושיחות הפסקת האש, חכם ייזהר תדיר וינסה להרחיקו מהשלטון.

ראיינתי את נתניהו לראשונה ב-1988, וכבר אז הציג את הערבוביה הקלאסית של שטויות המוגשות בבריטון רהוט ובביטחון עצמי בלי סוף. הוא טען שהרוב היהודי בארץ ישראל יהיה מובטח לנצח גם אם ישראל תספוג אליה את הגדה המערבית ואת עזה. הלהטוט הסטיסטי היה שקוף; כבר אז, היה ברור שיהיו יותר פלסטינים ברחבי הגדה המערבית, עזה וישראל מאשר יהודים ישראלים – והדבר אכן כבר קרה, וזאת למרות העלייה הגדולה מברה"מ לשעבר.

לאחר מכן דיברתי איתו לקראת הבחירות של 1996, כאשר הוא אמר לי שאם ייבחר, ​​הוא ישכנע בהצלחה את הפלסטינים להסתפק באוטונומיה, במקום עצמאות מלאה – והציג כראיה את ההסכמה (בזמנו) של הקטלונים לאוטונומיה בספרד. כשציינתי שהקטלונים יכולים להצביע גם בבחירות לאומיות לפרלמנט במדריד – דבר שאם יוצע לפלסטינים יחסל את המדינה הציונית – הוא הזעיף פניו, בדק אם יש מצלמות ונס מן הזירה.

כשציין בראיון ב-96' את הסכמת הקטלונים לאוטונומיה בספרד כדוגמה לפלסטינים, הערתי שהקטלונים מצביעים לפרלמנט במדריד – מה שאם יוצע לפלסטינים יחסל את המדינה הציונית. נתניהו הזדעף ונס מהזירה

כעת, נראה שנתניהו מנסה את אותו הטריק השקרי: להשיג משהו שהוא רוצה – המשך אחיזה בשלטון – באמצעות מניפולציות רטוריות, ללא קשר לעובדות בשטח או לתוצאות ההרסניות.

נזכיר עובדות. המתווה שהציג הנשיא ג'ו ביידן בשם ישראל ב-31 במאי, קיפל בתוכו את הרעיון שאם יבוצעו שלושת השלבים, ישראל תצא מעזה תמורת כל החטופים – ותסתפק, מן הסתם, במידה הלא-מועטה שכבר כתשה את חמאס. כואב להשאירם בשלטון – אך יינצלו החטופים ואפשר יהיה להילחם בחמאס כנראה גם בעתיד. נתניהו לא הכחיש את דברי ביידן.

כשלושה רבעים מהישראלים חפצים בעסקה – אך כעת נתניהו מעכב אותה על ידי הוספת דרישות, בעיקר השארת צה"ל בציר פילדלפי – כלומר גבול עזה-מצרים.

הוא טוען שהדבר נחוץ כדי למנוע מחמאס להתחמש מחדש באמצעות הברחות. כרגיל בשיטת נתניהו, ממש כמו עניין הקטלונים, זה נשמע די נכון. אבל יש גם בעיה: הגבול מבוצר והמנהרות ששימשו להברחה עברו מתחת לאזור זה, לא דרכו. השליטה הישראלית בשטח לא תקל על השליטה במתרחש מתחת. הצבא מעדיף חיישנים ומחסומים מאסיביים, בין שאר האמצעים.

נתניהו גם מתעקש שלא הוסיף דבר למתווה המקורי. כאן השקר כה ברור, והשיטה כה מעייפת, שאפילו בלינקן ויתר ומנסה הצעות "גישור".

נראה שלארה"ב יש מינוף. ישראל תלויה בה לחימושים קריטיים ולווטו באו"ם על סנקציות. היא תלויה בקואליציה המערבית (וערבית) בהנהגת ארה"ב כדי לסייע בהדיפת המתקפה שאיראן מאיימת בה במשך שבועות, כנקמה על ההתנקשות במנהיג חמאס אסמאעיל הנייה בטהרן. אבל לא ברור אם תלחץ את נתניהו לקיר באמת. השקר מתיש ויש עוד נושאים בעולם, חלקם חשובים אפילו יותר.

כעת, נראה שנתניהו מנסה את אותו טריק שקרי: להשיג משהו שהוא רוצה – המשך אחיזה בשלטון – באמצעות מניפולציות רטוריות, ללא קשר לעובדות בשטח או לתוצאות ההרסניות

אבל בישראל זה הופך לעיקר. כן, מידה מסוימת של תמרונים מניפולטיביים אפשר להבין, במשא ומתן. אבל רעילות כה כבירה, מבול כזה של שקרים שקופים הבאים בגלים אינסופיים, מביאים ייאוש משתק. גם כאשר המלחמה תסתיים, הטראומה הלאומית תהיה קשה לריפוי.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com