מוחמד אבו סיף עומד בכניסה לביתו ומזמין אותנו להיכנס פנימה. באמצע הסלון ילד קטן ישן על מזרון ואביו גורר אותו הצידה. במרכז החדר עומדת טלוויזיה עם שמשה מנופצת, כמו גם כל חלונות הבית שנשברו. יבול ההשחתה כאן צנוע יחסית למה שנראה בהמשך אותו יום בבית אחר. המשחיתים כאן הם לא מתנחלים אלא כוחות הביטחון הישראלים – צה"ל, מג"ב או המשטרה – לכאורה.
"ירדנו עם הכבשים לטיול במרחק קרוב לבית", מספר אבו סיף על מה שקרה באותו יום שבת אחר־הצוהריים, 24 באוגוסט. "משה שרביט הגיע לפה עם טרקטורון, עשה סיבובים במתחם המגורים, קילל והיה חמוש. הוא התקשר לחבר שלו 'קוקו' שיגיע. בסך הכול הם היו חמישה–שישה, פתחו את הברזים של שני מכלי מים.
"הוא התקשר לצבא ולמשטרה ואמר שמרביצים לו וזורקים אבנים. החיילים והשוטרים הגיעו בערך בשעה 17:00 בג'יפ וטנדר. הוא היה איתם, הוא אחראי עליהם", מוסיף בעל הבית על מה שהוא תופס כשיתוף פעולה מלא בין שרביט לכוחות הביטחון.
"אבא ואני התרחקנו כדי שהצבא לא ייקח אותנו לכלא ונשארו פה רק נשים וילדים. הם נכנסו הביתה, שברו חלונות, ארונות, טלוויזיה ואת דלת השירותים – ושפכו אורז במטבח"
"אבא ואני ירדנו למטה כדי שהצבא לא ייקח אותנו לכלא ונשארו פה בבית רק הנשים והילדים. הם נכנסו הביתה, שברו חלונות, ארונות בגדים ושברו גם את הטלוויזיה ודלת השירותים – ושפכו אורז במטבח. אחרי שסיימו להפוך את הבית שלי הם עברו לאחים שלי, שפכו אצלם על הרצפה קופסת כלים ולקחו עוד אחת".
"לא מתרחק יותר מ־150 מטר מהבית"
למוחרת ביום ראשון הגיעו לכאן שוטרים והחרימו שתי "משטובות" – מכוניות ללא מספרי זיהוי, שתושבי המקום נוהגים להשתמש בהם לתקופה קצרה עד שהן שובקות. השוטרים נזכרו לשמור על החוק אחרי שהתוקפים כבר מזמן לא כאן ונשאר רק לנקום בקורבנות שלהם, שהעזו לדווח על המקרה.
בתשובה לשאלה בנושא, במשטרה אמרו בתגובה שהם אכן היו במקום באותה שבת, אבל לא מכירים את עניין השחתת הרכוש:
"עם קבלת הדיווח אודות תקיפת רועה צאן, שוטרים הגיעו למקום יחד עם כוחות צה"ל והחלו בבדיקת הנסיבות. לא מוכרת לנו טענה על נזק שנגרם במקום כמתואר בפנייתכם, וככל שיש טענות כלשהן כלפי מי מהשוטרים שפעלו במקום, יש להפנות לבדיקת הגורמים המוסמכים לכך כמקובל".
בדובר צה"ל אמרו בתגובה, כי באותו יום אכן התקבלו דיווחים על פלסטינים שהתכוונו להרביץ לשרביט עם אלות וברחו ודיווחים על תקיפות פלסטינים בידי המתנחלים. המח"ט שלח כוח לסריקות בחיפוש אחר החשודים. בבית של אבו סיף הייתה אישה שהציעה לחיילים להיכנס דרך החלון ולא דרך הדלת שהייתה נעולה. לטענתם, הטלוויזיה הייתה שבורה עוד לפני כן ושום ציוד אחר לא ניזוק.
"מה יעזרו הסנקציות?"
אבו סיף, בן 35, הוא אב לשבעה ילדים. הוא נראה מתוח ונרגש אבל מדבר לעניין עם עברית סבירה הודות לכך שבעבר עבד בישראל, בין השאר במסעדה ליד גבעת שמואל. יש לו כ־150 כבשים ולאביו 600, אבל הוא כבר מתחיל להתייאש ורואה את היום שבו ימכור את העדרים.
"פעם הייתי יוצא 10 קילומטרים מכאן עד מכורה. היום אני לא מתרחק יותר מ־150 מטר מהבית", הוא אומר בעודנו עומדים בחוץ ומשקיפים על החווה של שרביט בפאתי ההתנחלות חמרה (חוות עמק תרצה), הנמצאת דרומית־מזרחית לכאן על אותו מישור וממש מעלינו אפשר לראות את החווה של "קוקו" (חוות מרום שמואל).
שני המאחזים סוגרים פה על התושבים ושואפים למנוע מהם לרעות בשטח שבו הסתובבו עשרות שנים. בתחילת המלחמה הם כבר נחלו הצלחה גדולה מבחינתם: שרביט גרם לכמה קהילות רועים בחמרה לברוח ועכשיו מסמן את היעד הבא, בקו הראשון של בית חסן.
בתחילת השנה ארה"ב, בריטניה וקנדה השיתו על שרביט והחווה שלו סנקציות בשל האלימות הזו. אבו סיף כבר לא תולה תקוות בזרקור הבינלאומי המוטל על השכן האלים:
"מה יעזרו סנקציות? הוא לא ילך לבריטניה, אז הוא בא לפה. הם באים עם טרקטורונים וסוסים ומרימים רחפנים לאוויר כדי להפחיד את הכבשים שנופלות ומפילות עוברים"
"מה יעזרו סנקציות? הוא לא ילך לבריטניה, אז הוא בא לפה במקום. באוקטובר כבר גרש את מועין (אחד הרועים בחמרה). הם באים לפה עם טרקטורונים וסוסים ומרימים רחפנים לאוויר כדי להפחיד את הכבשים שנופלות ומפילות עוברים. זה החמיר מתחילת המלחמה וקורה בערך 29 יום מתוך כל חודש. אם אני עובר את הקו הזה שאתה רואה פה למטה ישר הוא מגיע".
"לא משתלם לגדל ככה"
"שאלתי אותו למה אתה עושה את זה", אומר אבו סיף, "והוא אמר: 'אתם לא בני אדם, האדמה הזאת הובטחה לנו מאלוהים. אני רוצה לנקות את השטח'. הוא אמר שכל המינהל האזרחי חברים שלו, שהוא יכול להביא לפה שופל ולהרוס הכול. פעם אחת התקשרתי למשטרה, אמרתי לשוטר 'אנחנו מחכים לך, איפה אתה?' אבל הם קודם הלכו אליו.
"במקום זה הגיעו בג'יפ משה ואחיו הראל שרביט, שנהרג במלחמה בעזה. דיברנו בנימוס ומשה צילם סרטונים שמראים שכאילו הרבצנו לו. הילדים שאתה רואה כאן מפחדים, אין ביטחון עם המתנחלים האלה".
"וואלה לצאת לטיול קטן עם העדר לא משתלם. כדי לגדל אותם צריך להוציא למרעה אחרת אתה קונה אוכל וזה לא כדאי, עוד מעט אני מוכר את העדר כי אי אפשר ככה, אנחנו צוברים חובות"
איך תסתדר מבחינה כלכלית?
"וואלה לצאת לטיול קטן עם העדר לא משתלם. כדי לגדל אותם צריך להוציא למרעה אחרת אתה קונה אוכל וזה לא כדאי, עוד מעט אני מוכר את העדר כי אי אפשר ככה, אנחנו צוברים חובות.
"פעם מכרתי כבש ב־1500 שקל והיום גם ב־1,000 לא יקנו כי לאנשים אין כסף משום שלא עובדים בישראל. המחיר לקילו גבינה ירד ל־15 שקלים. אז נחיה ככה על אוויר, אולי אלך לעבוד בחקלאות כללית".
"אתם צריכים להסתלק מכאן"
בכניסה למתחם של משק בית אחר, גם הוא בקו הראשון המפריד בין בית חסן לחמרה והחווה של שרביט, חמור הקשור לאבן נראה רזה מדי. אני חורג מכללי הנימוס ומפציר בבעלי הבית שייתנו לו משהו לאכול.
"אין לנו שקל בכיס, תפרנים", אומר לי חצי בצחוק אחד משני האחים המקבלים את פנינו. גם הם נמצאים ממש בקו הראשון של היישוב ומשקיפים על חוות שרביט שממזרח ו"קוקו" שצופה ממעל, מדרום.
"לפני שהחוות הגיעו לכאן, הכבשים היו יוצאות לבד וחוזרות לבד ובהדרגה הפסקנו להוציא אותן. מאז המלחמה בכלל לא. 'קוקו' צופה עלינו ואם נוציא אותן הוא ישר מודיע"
"לפני שהחוות הגיעו לכאן, הכבשים היו יוצאות לבד וחוזרות לבד ובהדרגה הפסקנו להוציא אותן. מאז המלחמה בכלל לא. 'קוקו' צופה עלינו ואם נוציא אותן הוא ישר מודיע למשה והוא יגיע", הוא מספר.
אנחנו יושבים מתחת לעץ תות בר עם אביהם של שני האחים, מוחמד אבו חאלד, שכנראה חצה את גיל 90 ועדיין נוהג בטרקטור. הוא כועס על שרביט: "הם תמיד מקללים ולא נותנים לרעות, אנחנו סגורים פה בפנים. המלחמה גומרת על האנשים". הם מעידים על התנכלויות חוזרות משתי החוות.
"באוקטובר, אחרי שסילקו את הקהילות בחמרה, הגיע לפה 'קוקו' במשך יום־יום עם חבר שלו שקרא לו 'נידאל'. הם אמרו לנו, 'אתם צריכים להסתלק מכאן' והניף סכין על החאג'.
"פנינו למת"ק (מנהלת תיאום וקישור) הפלסטיני והראינו תמונות של משה. אתמול (רביעי, 28 באוגוסט, ע"ש), הגיע לפה משה עם זעם בעיניים, עשה סיבוב קילל ונסע. גם בשבת שעברה הוא היה פה אחרי שעבר אצל מוחמד. הוא מחכה שנרים עליו אבן אבל אנחנו לא מדברים איתו כדי לא לתת לו תירוץ".
"משה קשר אותי בחבל לצינור וקרא לצבא. הגיעו חיילים במדים ונערים. החיילים הרביצו לי עם קתות הרובים ואמרו לי שאסור ללכת עם הכבשים לכיוון החווה של משה"
"מבקש ממכם ליווי"
"בחודש אפריל משה ועוד כמה נערים הגיעו לפה בצוהריים. הוא היה חמוש, עם סכינים וגז מדמיע, הרביץ לי והושיב אותי", מספר אבו חאלד. "משה קשר אותי בחבל לצינור וקרא לצבא, כאילו שהרבצתי לו. הגיעו ארבעה חיילים במדים ושלושה נערים נוספים מהחווה של 'קוקו'.
"החיילים הרביצו לי עם קתות הרובים ואמרו לי שאסור ללכת עם הכבשים לכיוון משה. הוא אח שכול וחושב שמותר לו הכול. אחד החיילים שהגיע לפה הכיר את אחיו ז"ל ובא לנקום בנו.
"אני עדיין עם כאבים מהמכות. במקום לצאת למרעה אנחנו קונים תבן ושעורה ונגמר הכסף. אני מבקש שאם יש עמותות שיכולות לתרום אוכל לכבשים שיעזרו כי אף אחד אחר לא תומך בנו. אנחנו מבקשים ממכם ליווי כדי לצאת למרעה. אולי יראו אתכם ולא יבואו".
כשהוא מבקש ליווי הוא מתכוון לפעילי ופעילות בקעת הירדן, שמתנדבים באזור הזה בליווי של רועים סביב השעון, אלא שאין להם עודף באנשים ולמקום שבו אנחנו נמצאים הפסיקו לבוא בשבעה באוקטובר כי הצבא לא נתן להם לעבור במחסום חמרה – ופנייה שלהם לצבא לא נענתה. באותו זמן, שרביט הצליח לגרש כמה קהילות, כאמור.
"מה יעזרו הסנקציות? תראה הכבשים בתוך הדיר ויוצאות רק פה ליד. לכיוון משה אסור ולכיוון 'קוקו' אסור. גם את השדות שהיו לנו ליד המאחז הפקיעו וכבר אי אפשר לעבד אותם"
האם אתה חושב שהסנקציות יעזרו?
"מה זה יעזור? תראה, הכבשים בתוך הדיר ויוצאות רק פה ליד. לכיוון משה אסור ולכיוון קוקו אסור. גם את השדות שהיו לנו ליד המאחז הפקיעו וכבר אי אפשר לעבד אותם".
רועים ותופסים שטח
משה ומוריה שרביט חיים את החלום. החווה שלהם משקיפה על נוף מרהיב בלי גדרות ועם הרבה צעירים ובני נוער המתפעלים עדרים, גידולים וחאן אירוח עם אוהלים ממוזגים, בריכה וסוויטה שנבנתה במשאית. המאחז הוקם ב־2020 במרחק של 1.5 קילומטרים מההתנחלות חמרה, במקום המאפשר רק מבני עזר לחקלאות.
בריאיון לניו יורקר, מוריה (28), סיפרה שבני הזוג התחתנו בגיל 19 וביקשו לעצמם חיים אחרים, רחוק מ"הגטאות" המגודרות בהתנחלויות המסורתיות. הם התחילו במטע זיתים וגפנים ועברו לרעיית צאן ובקר כדי "להגן על יותר אדמה". מבחינתם, מדובר במאבק על שטחי סי ואם הם לא יהיו בשטח הוא ייתפס על ידי פלסטינים.
למבנים בחווה הוצאו צווי הריסה. "שלום עכשיו" עתרו לבג"ץ בדרישה מהמנהל האזרחי וצה"ל לאכוף את הצווים אך הופנו לבית משפט מנהלי ועתירה נוספת תוגש בקרוב
הרעייה היא אמצעי יעיל לתפיסת השטח ומאחזים רבים עושים בו שימוש. מוריה מספרת באותו ריאיון על תמיכה מגופים ממשלתיים ופגישות רבות שלהם עם המנהל האזרחי, הצבא והמועצה האזורית בקעת הירדן וכן עם תנועת אמנה – הזרוע הביצועית של ההתנחלויות, שגם היא תחת סנקציות.
למבנים בחווה הוצאו צווי הריסה שמעולם לא נאכפו. "שלום עכשיו" עתרו לבג"ץ בדרישה מהמנהל האזרחי וצה"ל לאכוף את הצווים אך הופנו לבית משפט מנהלי ועתירה נוספת תוגש בקרוב. לפי העתירה יש לחווה הקצאה למרעה בשטח של כ־1,100 דונם אבל בני הזוג מתיימרים לתפוס בכל רגע נתון כ־7,000 דונם.
גם טליה והראל ("קוקו") ליבי חיים את אותו חלום, רק שהם זוכים להשקיף על הילידים מלמעלה ואין עליהם סנקציות. החווה שלהם לא מופיעה במפות וכדי להגיע אליה צריך הוראות מיוחדות, כפי שצוין בכתבה אודותיהם ב"מקור ראשון".
החוות האלה, כך נכתב שם, מהוות "סוכך אנושי, ציוני, מול האיום של רצף פלסטיני". טליה היא מעצבת אופנה ומצאה את עצמה חולשת על משק החי שמתופעל באמצעות כוח עבודה חינמי של בני נוער וצעירים. היא מאמינה שהחוות הן הסיפור של עם ישראל ושיש בהן בשורה של בניית דבר חדש בישראל.
בני הזוג גרו בעבר במאחז אחר שלא צלח ועברו למיקום החדש ב־2021. טליה חושבת שהיא עושה שירות למדינה ו"למערכת" ורוצה לעבוד "לפי הספר"
בני הזוג גרו בעבר במאחז אחר שלא צלח ועברו למיקום החדש ב־2021. טליה חושבת שהיא עושה שירות למדינה ו"למערכת" ורוצה לעבוד "לפי הספר" ("לא לוקחים את החוק לידיים").
בריאיון וידאו בני הזוג קראו לכל מי שיכול לקנות את בשר הבקר שלהם, שהוא לא עסק כלכלי אבל מאפשר להם לקיים את המקום ולשמור על האדמות. בשיחת טלפון לטליה היא ציינה שבעלה לא רוצה להתראיין והכחישה שיש להם קשר לאלימות כלפי השכנים למטה.
הרועים גורשו והבית נשרף
בשנתיים האחרונות הוגשו עשרות תלונות על תקיפות אלימות של אנשי החווה של שרביט כנגד רועים פלסטינים ופעילים ישראלים המלווים אותם, אך התיקים נסגרו. ב־12 באוקטובר שרביט וחברו היכו את אחד הרועים, נביל אשתייה, עד שברח והצליח להתפנות לבית חולים.
עיישה, אשתו של נביל, ניסתה לחזור באותו יום עם העדרים למכלאות אך שרביט ואנשיו חסמו אותה במשך שלושה ימים. הזוג ביקש ממנו לפחות לקחת את הדברים מהבית – וסורבו. גם הניסיון לחזור הביתה יחד עם איש מנהלת התיאום והקישור הפלסטיני לא עזר והאזור הוכרז שטח צבאי סגור ובסופו של דבר ביתם והחווה שלהם נהרסו ונשרפו ותכולתם הושחתה ונגנבה.
הבריטים הטילו סנקציות על שרביט בפברואר, ואחריהם גם האמריקאים והקנדים. אלימות מתנחלים והיעדר האכיפה הם לא דבר חדש, אבל בשנה האחרונה המצב יצא משליטה
הבריטים היו הראשונים להטיל עליו את הסנקציות בפברואר, וחודש לאחר מכן עשו כן גם האמריקאים ובחודש מאי הצטרפו הקנדים. אלימות מתנחלים והיעדר האכיפה הם לא דבר חדש, אבל בשנה האחרונה נראה שהמצב יצא משליטה.
"כל הערבים אותו דבר"
אחת הפעילות שאיתן הגעתי סיפרה שבאחד המפגשים עם שרביט הוא כינה אותה "זרע עמלק". הנמכתי ציפיות והתקשרתי לשרביט (שאין לי קשר משפחתי אליו) כדי לנסות להבין למה הוא מתנכל ותוקף את השכנים.
הוא לא מאשר ולא מכחיש דבר אבל יש לו דעה ברורה על איך צריך להתייחס אליהם: "אם אתה כזה צדיק לך להאג, תגיד להם שיעשו צדק. סע לחמאס, יש שם דברים מעניינים. יש עדויות בעולם נגד ישראל וברוך השם תמצא את הדרך החוצה מפה".
"אם אתה כזה צדיק לך להאג, תגיד להם שיעשו צדק. סע לחמאס, יש שם דברים מעניינים. יש עדויות בעולם נגד ישראל וברוך השם תמצא את הדרך החוצה מפה"
כל הערבים חמאס?
"מבחינתי אין הבדל בין ערבי לערבי, כל ערבי אותו דבר. חמאסניק הוא ערבי, ערבי ישראלי הוא ערבי, כולם רוצים במותנו והדרך איתם מאוד ברורה".
אין מצב שיש לך שכנים שתוכל לחיות איתם?
"כנראה אין לך עיניים או אוזניים ואני מאחל לך בהצלחה ושהערבים יראו לך מי הם באמת".
הייתי אצלם.
"בטח הכינו לך קפה נכון?"
אתה מנסה להגיד שיש להם צד אחר?
"אין להם צד אחר, הם רוצחים וזהו, זה הצד היחיד שלהם, כל הערבים כאחד".
בהודעת ווטסאפ אחרי השיחה הוא כתב: "לא מדבר עם אויבים".
"כיסחו אותי במכות"
יש אינספור עדויות של תושבים מהאזור על תקיפות ו"ביקורים" של אנשי החוות הסמוכות אצל השכנים הפלסטינים. את הסימנים לאחת מהן עדיין אפשר לראות בשטח.
בעל הבית, בן 50 ומשהו, דובר עברית מצוינת הודות לכך שעבד בישראל מגיל צעיר. בעשר אצבעות הוא חסך כסף כדי לבנות את הבית על האדמות של משפחתו. בכניסה אפשר לראות שתילים בני כמה שנים של זיתים והבית עצמו נראה צנוע יחסית, בלי סימן להשחתה מבחוץ.
"מזל שלא היינו כאן. כרגע אנחנו ישנים במחסן זמני פה ליד ופוחדים שיבואו לשרוף שוב. הגשתי תלונה למתאם הקישור הפלסטיני אבל גם אם הם יתקשרו לצבא זה לא יעזור"
אלא שבפנים הכול שרוף. זה קרה ב־4 ביולי האחרון. בני הזוג ושלושת ילדיהם הקטנים היו באירוע משפחתי ובשעות הערב המאוחרות קיבלו הודעה על כך שהבית שלהם נשרף, ככל הנראה בהצתה מאנשים שירדו מהחווה של 'קוקו' הנמצאת מעלינו.
"היה פה גבס, פה פאנל אזכורית, כאן המטבח, הכול הלך, כולל החשמל", הוא מראה לי בעודנו עומדים בין הקירות המפויחים בפנים. "מזל שלא היינו כאן. כרגע אנחנו ישנים במחסן זמני פה ליד ופוחדים שיבואו לשרוף שוב. הגשתי תלונה למת"ק הפלסטיני וגם אם הם יתקשרו לצבא זה לא יעזור. ב־10 במרץ אנשים שהגיעו מהחוות כיסחו אותי במכות והייתי בבית חולים שבוע.
"הכול פה היה סלעים, אספתי שקל לשקל כדי להגיע למצב שאתה רואה עכשיו, הבאתי פועלים, גדר, שתילים ומים. את צינורות המים שרפו לי פעמיים. מגיל 15 עד 25 גרתי אצל משפחה ממוצא תימני בצפון תל אביב ועבדתי איתם עשר שנים.
"אני יודע שלא כל היהודים כמו 'קוקו' ומשה אבל יש כאלה שלא מכירים ומה יחשבו בני ה־20 ומטה? אללה יוסטור", הוא אומר ומתכוון לילדים שלו שרואים רק את הצד הרע של הישראלים.
"הוא כנראה התחיל להרגיש שיש לו גיבוי. אם מישהו רק יעז לזרוק עליו אפילו בקבוק ריק מה יהיה פה, או־הו. אסור לך אפילו לצלם אותם. צבא ומשטרה היו אצל השכנים שלי וזה עזר להם? לא עשו להם שום דבר, כלום"
ניסית לדבר עם שרביט?
"אין לי מה לדבר איתו, הוא משוגע לגמרי. לפני המלחמה זה לא היה ברמה הזו. הוא כנראה התחיל להרגיש שיש לו גיבוי. אם מישהו רק יעז לזרוק עליו אפילו בקבוק ריק מה יהיה פה, או־הו. אסור לך אפילו לצלם אותם. הצבא והמשטרה היו אצל השכנים שלי וזה עזר להם? לא עשו להם שום דבר, כלום. אף אחד לא יעזור לך כאן".
בצה"ל אמרו בתגובה כי הם לא מכירים את השריפה שהייתה בבית הזה ואם היה מתקבל דיווח הוא היה מטופל.
הרועה מבקש שנישאר איתו
את פעילי ופעילות בקעת הירדן פגשתי לראשונה לפני כמה שבועות בפארסייה, שם הם בנוכחות מגנה 24/7. בין השאר הם מלווים קהילות רועים, מתעדים את ההתנכלויות אליהם והחרמות הציוד על ידי המינהל האזרחי וקוראים לציבור לתרום עבור הפעילות הזו. הפעילות שאיתן הגעתי לחמרה בשבוע שעבר היו מחויבות, משימתיות וממושמעות.
יום לפני הביקור שלנו צה"ל פעל באזור הזה נגד טרור פלסטיני. בדובר צה"ל ציינו בפנינו שמתקבלים אצלם מאות ואלפי דיווחים על אלימות הדדית משני הצדדים ומתעקשים בתוקף שהם מטפלים בכל אירוע.
מח"ט הבקעה אל"ם אביב אמיר נכנס לתפקיד לפני שנה ולפי המצב בשטח לא נראה שהוא מצליח או מנסה לפעול נגד הטרור היהודי. לא חסרים פיגועי ירי באזורים האלה אבל הפעילה שאיתה הגעתי אומרת שהיא יותר פוחדת מהמתנחלים מהחוות.
מח"ט הבקעה אל"ם אביב אמיר נכנס לתפקיד לפני שנה ולפי המצב בשטח לא נראה שהוא מצליח או מנסה לפעול נגד הטרור היהודי
בסוף אותו היום היא ביקשה שאתלווה אליה לביקור קצר בקהילה אחרת בסמרה, שחוותה בצוהריים פלישה ברוטאלית של הרועים מחוות עשהאל לתוך מתחם המגורים ומכלאות הצאן. בעל המתחם קרא לחיילים שלטענתו איימו עליו שאם עוד פעם אחת יזמין אותם בתואנת שווא הוא ילך לכלא.
כשהגענו לשם בשעת שקיעה בדיוק עברו שם שוב הרועים מהמאחז: שלושה צעירים, אחד מהם על טרקטורון. הם הגיעו קרוב מדי למתחם המגורים והצאן אבל לא נכנסו פנימה.
בתמימותי ניגשתי אליהם כדי להגיד שלום או ללחוץ יד, והם בתגובה הדביקו לי מצלמה לפרצוף והמשיכו הלאה למאחז. לאחר מכן הגיעו החיילים ושאלו את הרועה "כולו תמאם?" (הכול בסדר?) ונסעו למאחז.
הרועה הפלסטיני זעם על כך שהחיילים לא עשו כלום ולכל היותר איימו עליו שיכניסו אותו לכלא. הוא נראה רועה טיפוסי, גבר של פעם עם כאפייה. ועדיין, ככל שזה נשמע מוזר, האדם הזה – שנולד פה בשטחים האלה וממש לא נראה כמו מישהו שצריך לפחד ממשהו – מפציר בפעילה ובי להישאר איתו ללילה או לשלוח אחרים שיבואו להיות כאן איתו. הוא כנראה יודע למה.
הרועה הפלסטיני הפציר בפעילה ובי להישאר איתו ללילה או לשלוח אחרים שיבואו להיות כאן. היא הצליחה "להלוות" זוג מתנדבים שיהיו אצלו כמה שעות לפני שיילכו לקהילה אחרת
היא נאלצה לומר לו שאין מספיק אנשים והודות לנחישות שלה הצליחה "להלוות" זוג מתנדבים, בחור ובחורה בסביבות גיל 50, שיבואו להיות כאן לכמה שעות ויחזרו למקום האחר שהיו אמורים ללוות בו. אותה פעילה החזירה אותי הביתה ולמוחרת התייצבה בבקעה שוב למשמרת בוקר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומאוד מצער לשמוע. על פניו נשמע לא מוסרי. עם זאת, זה אפילו לא ליטוף ביחס מה לסדיזם של ה- 7.10. אבל אנחנו עם נאור. לא נחזיר להם באותו מטבע! פשוט נפעל ונחזק את משפחת שרביט וכמותם להראות לאויבים (שאגב – טרם שמעתי מיהם גינוי על הטבח הנוראי) את הדרך החוצה. מי שלא יודע להתנהג בדיור משותף, מראים לו את הדלת.