האם יתכן מצב ששר כלשהו בממשלה יעזוב את תפקידו ל-220 יום וייצא למילואים? פשוט יארוז את עצמו ויעזוב את משרדו, בלי מחליף, בלי לדעת מתי יחזור? האם זה יתכן?

האם יריב לוין היה מוכן לעזוב את משרדו רק ל-100 יום ולצאת למילואים? פשוט לעזוב הכל מאחוריו. את הוועדה למינוי שופטים ואת המאבק על הרפורמה ואת כל המריבות עם היועמ"שית ואת החבר העבריין המורשע רפי קדושים בהרצליה, ואת ההזמנות למסיבת הכלולות של הבן של בכיר חרדי.

האם יריב לוין היה מוכן לעזוב את משרדו רק ל-100 יום ולצאת למילואים? פשוט לעזוב הכל מאחוריו. את הוועדה למינוי שופטים, את המאבק על הרפורמה ואת המריבות עם היועמ"שית

ומה היה קורה במשרדים הללו אם השרים הנכבדים בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, אורית סטרוק, מיקי זוהר, ישראל כץ, היו עוזבים אותם לתקופה כה ארוכה? האם רה"מ היה ממנה להם מחליף? האם המנכ"ל היה עדיין איש אמונם או שהיה כבר מתחבר לשר המחליף? האם כל הבייס הפוליטי היה מעביר את בקשותיו למישהו אחר וכל עוצמתם הפוליטית של השרים שיצאו למילואים הייתה נשחקת?

לכאורה אין לדעת. אבל בעצם כולנו יודעים היטב – איש מילואים ששירת השנה 200 ימי מילואים, עובר בדיוק את התופעה הבלתי אפשרית הזו. עבודתו ועתידו מתרסקים. משפחתו קרועה מדאגות לחייו ולפרנסתם, במקום עבודתו כבר שוקלים או אולי כבר החליטו לפטרו ולמצוא מחליף.

אובדן מקום עבודה בגיל 35 או 45 אינו דבר של מה בכך. מאות אלפי אנשי מילואים, שטרחו כל חייהם על בסיס כלכלי סביר לחיי אזרח בישראל, תוך כדי שירות צבאי כאשר המדינה קוראת לך – כבר לא יכולים לסמוך על שום דבר. על שום ממשלה או ארגון שיבטיח את חייהם לעתיד כאשר הם נקראים שוב ושוב לשירות מילואים.

ניקח לדוגמה את 25 השנים האחרונות בחייו של איש מילואים בן 45 שהשתחרר בשנת 2000 משירות סדיר. שנתיים אחר כך הוא כבר נקרא למבצע "חומת מגן", שש שנים אחר כך הוא נקרא למלחמת לבנון השנייה, עוד שנתיים אחר כך והוא נקרא לסבב בעזה – "עופרת יצוקה", ארבע שנים מאוחר יותר הוא נקרא למבצע "עמוד ענן" וב-2014 למבצע "צוק איתן" שנמשך מעל 50 יום.

בין מלחמה למלחמה הוא נקרא לאימונים ולתעסוקות שגרתיות של כ-45 ימים בשנה, והקצינים ל-60 יום ויותר. ב-7 באוקטובר 2023 הוא נקרא למלחמת "חרבות ברזל" וכעת הוא כבר מבצע סבב מילואים שלישי בתוך שנה, עם עומס של כמאתיים ימי מילואים.

איש מילואים ששירת השנה 200 ימי מילואים, עבודתו ועתידו מתרסקים. משפחתו קרועה מדאגות לחייו ולפרנסתם, במקום עבודתו כבר שוקלים – או אולי כבר החליטו – לפטרו ולמצוא לו מחליף

לפני כשבועיים אישרה ועדת חוץ וביטחון את הארכת שירות המילואים תחת צו 8 עד סוף השנה הזו, 2024, לאנשי מילואים שהיו אמורים להשתחרר משירות משהגיעו לגיל הפטור. גם השירות הסדיר הוארך. צה"ל נמצא במצוקת כוח אדם מול משימות לחימה בשלוש חזיתות – עזה, לבנון, איו"ש.

ומה עושה ממשלת ישראל? מתכננת חוק לפטור מגיוס ל-65 אלף חרדים, למרות פסיקת בג"ץ. ומה עושה צבא ההגנה לישראל? ממשיך לקרוא לאנשי המילואים כאילו היו עבדים מודרניים. כאילו אין להם חיים אזרחיים. כאילו אין להם עבודה, קריירה, לימודים, משפחה, חובות להחזיר ולשלם, משכנתה, תכניות. כלום.

מבחינת מדינת ישראל אנשי המילואים הם כוח עבודה זול של מחדלי התכנון במערך המילואים וצה"ל. שנים שוועדת שרים לענייני המילואים לא מתכנסת, ואם מתכנסת היא רק שומעת דיווח לקוני ומתפזרת כאילו מדובר בעניינים של מדינה אחרת.

במדינת ישראל אנשי המילואים נידונו לניצול. ניצול חייהם, פרנסתם ועתידם בידי מי שמפקירים את אחריותם לעתיד.

המלחמה הרי לא תיגמר בעוד חודש. אנשי המילואים ייקראו לשירות ארוך גם בשנה הקרובה כיוון שאין כוח אדם אחר (גם לא מבקשי המקלט שלאחרונה הוצע להם לשרת תמורת אישור קבלת אזרחות).

מה עושה ממשלת ישראל? מתכננת חוק לפטור מגיוס ל-65 אלף חרדים, למרות פסיקת בג"ץ. ומה עושה צבא ההגנה לישראל? ממשיך לקרוא לאנשי המילואים כאילו היו עבדים מודרניים. כאילו אין להם חיים אזרחיים

75% מכוחו של צה"ל מבוסס על אנשי מילואים. וכעת במלחמה, צה"ל, באישור חברי הכנסת, משתמש בצו 8 כאילו היה צ'ק פתוח לניצול חיילי המילואים.

לכאורה מצב חירום. אבל בפועל צה"ל והממשלה פועלים בניגוד לתפיסת הביטחון של ישראל. מה שהיה אמור להיות מהלך הכרעה מהיר שאחריו ישוחרר מערך המילואים ויחזור לשגרת כלכלה וביטחון שהמדינה יכולה לעמוד בהם, הפך למלחמת התשה, שבה למען שרידות הממשלה אין החלטות על סיום המלחמה.

אין החלטות על הכרעת המלחמה. המלחמה נמשכת ללא מטרות אסטרטגיות וללא תכנון. ומי שמנוצלים כעבדים – מושתקים, קשורים בשלשלאות החוק והחלטות חוזרות ונשנות של חברי הכנסת – הם אנשי המילואים.

אם יסרבו, יותקפו בידי מכונת הרעל וראשי המדינה יעלו לפודיום ויזעקו נגד "סרבנות". כלומר אוזקים את אנשי המילואים לשירות הארוך גם פיזית, גם מבחינה חוקית לכאורה, וגם חברתית, לכאורה מוסרית. אלה שזעקו נגד הסירוב להתנדב, מחייבים אחרים ל"התנדב" לשרת ללא סוף.

צריך להבין – שירות מילואים מעבר לקבוע בחוק המילואים, אינו חוקי. כדי לעקוף את המגבלה החוקית, המדינה מנצלת את פרצת צו החירום (צו 8) ומגייסת בניגוד לחוק.

אלא שבמציאות אין ואקום. יחידות המילואים מתפוררות לאט לאט. אנשים שנקרעים בין חובתם למשפחתם לבין דרישות המדינה, נאלצים למצוא פתרונות. הם מודיעים על מחלה, או על כך שמיצו את עצמם ואינם יכולים עוד.

הם פשוט לא באים לסבב הבא. איש לא ישלח משטרה צבאית לחפש אותם כי אז היחידה תאבד אותם גם לשנים הבאות. בתווך האפור הזה מאבדת מדינת ישראל את מערך המילואים שלה. מחלקות של 20 לוחמים הופכות למחלקות של 7 לוחמים. מחסור בנהגי טנק יגרום לטנקים להישאר בימ"ח. לא יהיו חובשים ויותר חיילים ימותו מפציעה.

שירות מילואים מעבר לקבוע בחוק המילואים, אינו חוקי. כדי לעקוף את המגבלה החוקית, המדינה מנצלת את פרצת צו החירום ומגייסת בצו 8. אלא שבמציאות אין ואקום. יחידות המילואים מתפוררות אט אט

אפשר לחזור שוב ושוב לסיבות הידועות, בריחתו של רה"מ מהחלטה על סיום המלחמה. סיום שעלול להפיל את ממשלתו ולהביא אותו לבחירות שבהן יאבד את השלטון ויעמוד לגורלו בביהמ"ש המחוזי על שוחד מרמה והפרת אמונים. זה כבר טריוויה.

אלא שקריסת מערך המילואים דומה לקריסת הגדר בעוטף עזה בבוקר ה-7 באוקטובר. הפעם זו הגדר סביב כל מדינת ישראל. מי שלא מבין זאת הם אותם אנשים שלא דאגו לשמירת קו הגבול מול חמאס. על הגדרות עומדים כעת גם כוחות רדואן של חזבאללה, ומיליציות שיעיות בסוריה והחות'ים וטילים איראנים.

על הטיטניק הנקראת ממשלת ישראל חוגגים את חלוקת הכספים הקואליציוניים ומתכננים את חוק הפטור הבא לחרדים כדי לשמור על הקואליציה. אבל הטיטניק שטה אל הקרחון. והקרחון הוא לא מים קפואים אלא מלחמה רותחת וסכנה קיומית ממשית.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.