מבצעי הביטחון הנועזים, המורכבים והחשאיים שמתרחשים, על פי פרסומים זרים, בשטחי אויב כמו לבנון, מעידים על רמה גבוהה של תעוזה, אסטרטגיה וחשיבה לטווח ארוך.

מערכת הביטחון הישראלית מפגינה יכולות שאין שני להן – טכנולוגיה פורצת דרך, חשיבה אסטרטגית מדויקת, עם משאבים בלתי נדלים וניהול קפדני. שוב ושוב הישגים אלה חושפים את הפער העצום בין היכולות של מערכת הביטחון הישראלית לבין היכולות של המערכות האזרחיות במדינה.

מערכת הביטחון הישראלית מפגינה יכולות שאין שני להן – טכנולוגיה פורצת דרך, חשיבה אסטרטגית, משאבים וניהול קפדני. הישגים אלה חושפים את הפער העצום בין יכולותיה לבין יכולות המערכות האזרחיות במדינה

פער זה זועק במיוחד לאור העובדה שרבים מהאנשים שמשרתים במערכת הביטחון והמצטיינים בה למדו והתחנכו באותם מוסדות חינוך ציבוריים כמו מקביליהם במערכות הבריאות, הרווחה והתעסוקה. מדוע, אם כן, ישנו פער כה גדול בין המערכות? איך ייתכן שאותם אנשים, עם אותם כישורים, מציגים תוצאות שונות לחלוטין?

חלק מרכזי בתשובה טמון במדיניות ארוכת השנים של הפקרה וייבוש המערכות האזרחיות. במשך עשורים, ההנהגה הפוליטית והמקצועית בישראל בחרה במודע להתמקד בחיזוק מערכת הביטחון הצבאי, בעוד מערכות הביטחון האזרחי נדחקו לשוליים. התקציבים קוצצו, המוסדות הוזנחו, והדרישה למצוינות ולחדשנות כמעט נעלמה לחלוטין.

כשההנהגה הפוליטית לא מצפה מהמערכות האזרחיות להציג יכולות גבוהות, גם אין אמונה שזה אפשרי. התוצאה היא תחום אזרחי חשוף ופגוע, שנעדר את המשאבים והחזון הנדרשים להתקדמות אמיתית.

במערכת הביטחון יש חזון ברור, מנהיגות חזקה והשקעה ארוכת טווח. גלגלי המשאית הדוהרת של ההזנחה והקיצוצים נוטה לדלג על מערכת הביטחון. לא רק שהמערכת אינה סובלת מהפקרה, אלא שהיא משמשת כחלון הראווה של היכולות הישראליות – חדשנות, תעוזה וחשיבה מחוץ לקופסה.

במשך עשורים, ההנהגה הפוליטית והמקצועית בישראל בחרה להתמקד בחיזוק מערכת הביטחון הצבאי, בעוד מערכות הביטחון האזרחי נדחקו לשוליים. התקציבים קוצצו והמוסדות הוזנחו

זו תוצאה ישירה של ההשקעה האדירה במערכת הביטחונית, ולא פחות מכך של הציפייה האדירה שהיא מקבלת, הן מבחינה כלכלית והן מבחינת התמיכה הפוליטית. ציפיות אלה היו מנת חלקן גם של מערכות נוספות, אך הן הופקרו מאחור לאורך השנים.

אם ישראל רוצה להבטיח לעצמה עתיד טוב יותר, חיוני לשנות את הגישה כלפי המערכות האזרחיות. אנחנו חייבים להחזיר להן את הכבוד, את המשאבים ואת הציפיות. עלינו לטפח סביבה אזרחית שתתמרץ אנשים לחלום בגדול, לקחת סיכונים ולנסות להשיג את הבלתי אפשרי.

כפי שראינו במערכת הביטחון, כאשר ניתנת המוטיבציה והתמיכה הנכונה, ישראל יכולה להפיק את הטוב ביותר מאנשיה. במערכת הבריאות הציבורית אנחנו קרובים לשם, אך המערכת חסרה תקציבים מתאימים. את מערכות החינוך, הרווחה, התעסוקה, התחבורה, הסביבה ועוד – שכחנו מאחור.

בבסיס השינוי הזה חייבת לעמוד הנהגה פוליטית אמיצה, שתציב חזון ברור ותגדיר מטרות לטווח הארוך. הנהגה כזו צריכה להכיר בכך שמערכות אזרחיות חזקות הן הבסיס לחברה בריאה ופרודוקטיבית. מדובר בחזון שמצריך אומץ – לא רק לתקצב מחדש את המערכות האזרחיות, אלא גם לבנות מדיניות ותוכניות עבודה קונקרטיות שיבטיחו כי הכישרון והפוטנציאל של העובדים במגזר הציבורי ימומשו במלואם.

הידע כבר קיים, אך יש צורך באומץ ובחזון שיאפשרו שימוש מושכל במשאבים שעומדים לרשותנו אך אינם מנותבים ליעדים אלה. בלי חזון ברור ויישום מדיניות נחרצת, המערכות האזרחיות ימשיכו לדשדש במקום, בעוד שמערכת הביטחון תמשיך לבלוט.

אם ישראל רוצה להבטיח לעצמה עתיד טוב יותר, חיוני לשנות את הגישה כלפי המערכות האזרחיות. אנחנו חייבים להחזיר להן את הכבוד, את המשאבים ואת הציפיות, לטפח סביבה אזרחית שתתמרץ אנשים

האתגר הוא לא רק להציל את המערכות האזרחיות מההפקרה, אלא להציב אותן בשורה אחת עם המערכות המובילות בעולם. לישראל נדרש חזון של נביאים ואומץ פוליטי של מנהיגים. זה אפשרי.

עמית בן-צור הוא מנכ"ל פורום ארלוזורוב ומכון יסודות. לשעבר רמ"ט רשות החדשנות ויועץ בכיר למנכ"ל משרד הבריאות