בעידן שבו הביטוי "ערכים דמוקרטיים" נשמע כמו משהו כמעט נוסטלגי, ישראל וארצות הברית חוות טלטלה שהיא שילוב בין מערכון גרוע לאפוקליפסה. שתי דמוקרטיות ליברליות משגשגות, שניצבות מול מגמות המערערות את כל מה שתפסנו כיציב ונצחי.

חזרתו של דונלד טראמפ לנשיאות מאיימת על כל ליבת האתוס האמריקאי – ערך החירות, ואילו כאן, ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", בנימין נתניהו מגביר הילוך בתוכנית הרודנות שלו, ומחליט לרענן את מוסדות המדינה משל מדובר בריהוט משרדי. ישראל חשובה, אבל נתניהו ומשפחתו חשובים הרבה יותר.

חזרת טראמפ מאיימת על ליבת האתוס האמריקאי – ערך החירות. וכאן, ב"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", נתניהו מעלה הילוך בתוכנית הרודנות שלו, ומרענן את מוסדות המדינה משל מדובר בריהוט משרדי

הדמוקרטיה המודרנית היא עלמה רגישה ופריכה שנולדה עם מחלה אוטואימונית, המאפשרת לבריונים תאבי בצע וכוח להשתמש בחולשותיה נגדה. חופש הביטוי, שהוא אחד מנכסיה הקסומים, הופך בידם לחופש לשקר, להסית ולזרוע שנאה ופילוג. "שוויון זכויות", שהוא יסוד קיומי בה, עובר מיתוג מחדש בידי הרודנים החדשים והופך לאויבם של בעלי הממון, חובבי האלוהים וטהורי הגזע בעיני עצמם.

טראמפ ונתניהו מתייחסים לדמוקרטיה כאל מסלול מכשולים בדרך לשלטון יחיד. מטרת המשחק שלהם היא להסיר את כל המכשולים כדי להגיע ליעד במסגרת החוקים של הדמוקרטיה עצמה. אולם בעוד שלטראמפ יש סטופר המגביל את המשחק שלו ל-4 שנים, נתניהו התבצר על המגרש וממאן לפנות את מקומו.

טראמפ הוא כמו קופסת שוקולדים – אתה אף פעם לא יודע מה תקבל. מה שנקבל בכל מקרה, זה אדם שיכור מכוח, שיש לו רק 4 שנים לשחק במגרש המשחקים עליו הוא ניצב, עם שני טיפוסים דומים לו רק הרבה יותר מתוחכמים – ולדימיר פוטין ואילון מאסק.

לנסות לנחש מה ההרמוניה המסוכנת שנוצרת משיתוף פעולה בין נתניהו לטראמפ זה אתגר שאין לי עניין לקחת כרגע, אסתפק בלומר שריכוזיות של כוח ושחיתות תחת מעטה של פופוליזם, עטופים בנרקיסיזם וקורטוב של פרנויה הם בשורות רעות באופן כללי, אבל הופכים לאזור אסון של ממש אם מכפילים אותם בשניים.

טראמפ ונתניהו מתייחסים לדמוקרטיה כאל מסלול מכשולים בדרך לשלטון יחיד. מטרת המשחק שלהם היא להסיר את כל המכשולים כדי להגיע ליעד במסגרת החוקים של הדמוקרטיה עצמה

הביטחון הלאומי הוא אותו נכס יקר שבנתה ישראל במשך שנים על גבן של מערכות הביטחון, המצויות תחת מתקפה מאז טבח אוקטובר. ואני לא מדברת על מתקפה מצד איראן, תימן, לבנון או עזה – אלא על האויב היחיד שמאיים על קיומה של ישראל – בנימין נתניהו.

פיטוריו של יואב גלנט שצפויים להתרחב לבכירים נוספים כולל הרמטכ"ל וראש השב"כ, נתפסים כנורמה שהושרשה פה, ועיקרה נקמה פוליטית. המשחק המסוכן הזה בכוח, במדינה שביטחונה נשען על צבא העם – הוא סכנה קיומית של ממש.

למנות רמטכ"ל שנאמן למלך ולא לממלכה יערער את אמונם של חיילי וקציני צה"ל, המוכנים לחרף נפשם אך ורק על בסיס האמון המוחלט שלהם בכך שהאנשים אשר שולחים אותם לסכן את חייהם, עושים זאת בצלילות דעת ולטובת המדינה, וללא שמץ של פוליטיקה או אינטרסים אישיים.

כשמערכת ביטחונית מתפוררת מבפנים, אנחנו לא נשמע הכרזות בומבסטיות לסרבנות, ולא נראה מחלקות של מילואימניקים מניחים את נשקם ומפרססים הביתה. זה לא יהיה קולני ורועש, אבל זה פשוט יקרה.

אם ראש הממשלה שם את עצמו לפני המדינה, מדוע שמילואימניק לא ישים את עצמו לפני המדינה? בפרט אם המדינה מזלזלת בו, מנצלת אותו ומפטרת את מי שהיה אמון על הגנתו?

כשמערכת ביטחונית מתפוררת מבפנים, אנחנו לא נשמע הכרזות בומבסטיות לסרבנות, ולא נראה מחלקות של מילואימניקים מניחים את נשקם ומפרססים הביתה. זה לא יהיה קולני ורועש, אבל זה פשוט יקרה

הסיפור של גלנט הוא יריית הפתיחה להתפרקות הצבא, וחוק ההשתמטות יביא את הגל. מילואימניקים פשוט יודיעו שהם לא באים יותר, הורים יסרבו לאפשר לבניהם להתגייס (זה כבר קורה) ואם מישהו יעלה בדעתו לרדוף עריקים או לעצור נפקדים – שיתחיל משבעים אלף חרדים משתמטים.

אירוע כזה של התפרקות הצבא הוא סכנה קיומית של ממש, והתהליך הזה כבר החל. אויבינו בכל החזיתות אינם עיוורים – הם מתענגים לראות איך נתניהו עושה עבורם את העבודה ביסודיות ובשיטתיות.

ואם לא די בכל הכאוס הזה, עוד לא דיברנו על הפיכת משטרת ישראל למיליציה פשיסטית, על ההפיכה המשטרית שחוזרת, והתחזית הכלכלית העגומה שעתידה להרחיב את הפערים הכלכליים בין עשירים לעניים, אבל בעיקר תהפוך את כולנו להרבה יותר עניים ממה שיכולנו להיות – כדי לממן את מלחמות קיום הקואליציה ואת המשתמטים שדואגים לנו ל-300 ימי מילואים בשנה.

אז מה צריך לעשות: כמו כל יצור שניצב מול סכנה התגובה הטבעית היא "פייט אור פלייט", בריחה או לחימה. אחרי חמש שנים של מחאות בלתי פוסקות – לי באופן אישי נגמר הדלק של הפייט ולא מכבר עברתי למוד של פלייט.

במקרה האישי שלי לא מדובר בעזיבה פיזית של המדינה – זה הבית שלי ואשאר בו ויהי מה, אך סדר העדיפויות שלי השתנה. כשאתה אוהב מישהו ונותן לו את כל כולך, אך הוא מסרב להשיב לך אהבה ורק מנצל אותך ומשפיל אותך, בסוף אתה מרים ידיים ומנתק מגע.

כמו כל יצור שניצב מול סכנה, התגובה הטבעית היא "פייט אור פלייט", בריחה או לחימה. אחרי חמש שנים של מחאות בלתי פוסקות – לי באופן אישי נגמר הדלק של הפייט ולא מכבר עברתי למוד של פלייט

עם כל כמה שאנחנו אוהבים את ישראל, תחת ההנהגה הנוכחית היא לא אוהבת אותנו חזרה. ולכן, בסוף אין לנו אלא לדאוג לעתידנו ולעתיד ילדינו ביטחונית, כלכלית, חינוכית וכו'. כקהילה עצומה של דמוקרטים ליברליים נצטרך לחשב מסלול מחדש ולמצוא דרכים לחיות כאן במנותק ככל האפשר מהמדינה, אבל כחלק ממנה. אם החרדים עושים את זה כבר 75 שנה, גם אנחנו יכולים.

לימור מויאל היא סופרת, דוקטורנטית לפרשנות ותרבות ואקטיביסטית שמאל. היא הקימה את תנועת "הדמוקרטים" שעוסקת בעיתונות אלטרנטיבית תוך קידום עקרונות סוציו-ליברליים. מויאל נשואה ואם לארבעה.