מותר לעזוב את ישראל. הכול בסדר. מותר לכם, מותר לכן, מותר לכל מי שרוצה – למרות שבתקופה האחרונה יש כאלה שחוזרים אל הגישות העבשות שזה אסור וחמור ולא בסדר, כולן בתגובה להבנה כי רבים עוזבים את ישראל.

ההבנה הזו נחתה כאוסף של אירועים. האחד היה שחרור נתונים – חלקיים – על העוזבים את ישראל. הנתונים – שמתייחסים לישראלים שלא היו בישראל יותר משנה – מציגים עזיבה משמעותית. אך מדובר כאמור בנתונים חלקיים.

ראשית, מעטים הם העוזבים את ישראל שלא חוזרים אליה יותר משנה – לרוב הם חוזרים לביקור אחד או יותר במשך השנה ולכן הם אינם נספרים במדד זה. שנית, הנתונים פורסמו לאחרונה ולכן לא משקפים את מי שעזבו את ישראל לאחר ולנוכח אירועים השבעה באוקטובר והמלחמה שאחריהם.

אבל אפילו הנתונים החלקיים מצביעים על מגמה ברורה: עזיבת ישראל, והתכנון או המוכנות לעזוב, הולכים ומתגברים. הנתונים כוללים את כלל המתכננים לעזוב – בין אם המהלך התגשם ובין אם לא. כבר בשנתיים האחרונות, עוד מחודשי ההפיכה המשטרית, התחילו להיראות סימנים הכוללים העברת השקעות לחו"ל, ניסיון להוציא דרכון זר וניסיונות למצוא הזדמנויות בחו"ל .

בתקופה שלפני ההפיכה נרשמה השקעה חיובית, אך לאחר מכן חל מפנה חד, עם יציאה של כ-13 מיליארד שקלים בחודשי ההפיכה הראשונים. המגמה התחזקה עוד יותר לאחר השבעה באוקטובר, אז זינקה יציאת ההון לכ-21 מיליארד שקלים. מדובר בנתונים ראשוניים בלבד, הממחישים את חוסר הוודאות הכלכלית ואת חששות המשקיעים מהמצב בישראל.

חלקכם בדיוק מי שהוציאו השקעות מישראל – אולי קניתם בית בקפריסין, יון, ספרד או פורטוגל – ואולי אפילו עשיתם זאת לפני כן. אבל גם אם לא, אתם כנראה מכירים מישהו שעשה בדיוק את זה

סקירה של הנתונים בעיתון "כלכליסט" מראה בבירור כי החל מחודשי ההפיכה המשטרית חלה מגמה משמעותית יציאת הון מישראל. בתקופה שלפני ההפיכה נרשמה השקעה חיובית, אך לאחר מכן חל מפנה חד, עם יציאה של כ־13 מיליארד שקלים. המגמה התחזקה עוד יותר לאחר השבעה באוקטובר, אז קפצה יציאת ההון מישראל אל אזור ה־21 מיליארד שקלים.

גם אלו אינם נתונים סופיים. אבל הרבה מכם לא מופתעים. חלקכם בדיוק מי שהוציאו השקעות מישראל – אולי קניתם בית בקפריסין, יון, ספרד או פורטוגל – ואולי אפילו עשיתם זאת לפני כן. אבל גם אם לא, אתם כנראה מכירים מישהו שעשה בדיוק את זה.

כדי להבין כמה הדבר הפך למקובל – אחד מסמלי הקונצנזוס הישראלי, יובל נח הררי, התראיין לאחרונה ל"ידיעות אחרונות" וסיפר כי הוציא את נכסיו מישראל.

גם הוצאת דרכונים זרים הולכת ומתגברת. אלו המנסים להוציא דרכון זר בשנה האחרונה, וזו שלפניה, גילו כי כמעט בלתי אפשרי לקבוע תור בכל מיני שגרירויות אירופאיות, שמוציאות הודעות על העומס שלהן בנושא.

וכמובן, העזיבה עצמה הולכת ומתגברת. עוזבים קודם כל מי שקל להם לעזוב. כלומר – מי שעלו לישראל לאחרונה (למשל מי שהגיעו מאוקראינה ורוסיה וקיוו להגיע למדינה שקטה יחסית, אך מצאו עצמם באמצע מאבק פוליטי־חברתי־תרבותי סוער, ולאחר השבעה באוקטובר באמצע מלחמה קשה שלא עושה סימני סיום. גם עוזבים הצעירים – מי שאין להם מחויבות לילדים ונכסים.

יש ניסיון בימין להתמודד עם גל העזיבה והוא, כרגיל, מתחלק לשתי תגובות ימניות קלאסיות (בישראל ובעולם): האחת היא הכחשת הבעיה, השנייה היא האשמת העוזבים

היו מי שעזבו את ישראל ממש לאחר השבעה באוקטובר. אלפי ישראלים (לפחות) עזבו ליוון, קפריסין ועוד כמה מדינות. אלא שרבים מהם שבו – משיקולים של פרנסה, משפחה ועוד. למעשה, רק עתה אנחנו רואים את עזיבתם של מי שמאתגר יותר עבורם לעזוב – אנשים בשנות ה־30 לחייהם והלאה, הורים וילדיהם.

עזיבתם של אלו מורכבת יותר. צריך למצוא פרנסה מספקת, ולא כולם יכולים להיות נוודים דיגיטליים. צריך גם למצוא מסגרת לילדים או מקום שבו נמצאים ישראלים אחרים. ויש מי שצריכים לטפל בנכסיהם – למכור רכב, למכור או להשכיר דירה ועוד. כלו אלו דורשים הכנה, ובעיקר – דורשים את התובנה האישית כי זה הזמן לעזוב. ולכן גל העזיבה, שגם כך הוא גדול, רק ילך ויתגבר.

הגל יתגבר כי הסיבות לעזיבה רק מתגברות. והסיבות לעזיבה הן די ברורות ופשוטות. חלקן חדשות, חלקן ותיקות. בין הוותיקות אפשר לציין את יוקר המחיה – כולל עלות הדיור, החיים על החרב כבר עשרות שנים, מגבלת ההזדמנויות המוצעות בישראל באופן כללי, ההדתה של המרחב הציבורי ואפילו האווירה בארץ, שלפעמים היא נעימה ופמיליארית, ולפעמים עוקפים, דוחפים וצופרים לך.

אך הסיבות החדשות הן עזות במיוחד. ההפיכה המשטרית לא עצרה ורק מתגברת, המלחמה הנוכחית לא הולכת להיגמר בקרוב וכוללת מפונים שעדין מפונים – ולכן ממילא רחוקים מבתיהם. המלחמה כוללת איום יום־יומי של פיגועים וטילים בחיפה, בקריות, בדרום ובמרכז – כמעט בכל הארץ.

הסיבות הללו גם כוללות שירות מילואים ארוך ןקריסה של ענף התיירות, שלאחר שנות הקורונה נתקל במלחמה אינסופית.

יש ניסיון, שעיקרו מימין, להתמודד עם גל העזיבה והוא, כרגיל, מתחלק לשתי תגובות ימניות קלאסיות (בישראל ובעולם): האחת היא הכחשת הבעיה, השנייה היא האשמת העוזבים.

אפשר לומר בקיצור נמרץ – מותר לעזוב את ישראל. מותר לעזוב כי רע לכם או כי אתם מצפים שיהיה טוב יותר במקום אחר, או כי ההזדמנויות כאן לא מספקות. מותר לעזוב כמחאה על התנהלות הממשלה

במאמר שפרסם לאחרונה נתנאל פישר, חוקר בפורום קהלת, הוא ניסה להכחיש את עזיבת ישראל ולטפול אותה על העולים החדשים שבאו לזמן קצר. מקוצר הזמן לא אכנס לכל טיעוניו – אבל הוא מוכיח כי הוא לא מבין הרבה בהגירה, ואפילו לא את המספרים שהוא עצמו מציג, שמראים עלייה במגמת העוזבים.

חוץ מזה, כשעולים חדשים עוזבים את ישראל, זה מראה שהיא לא נוחה להם – ולא משנה מה הסיבה. פישר, באותו מאמר, מציג תפיסה שגויה וגזענית של העולים דוברי הרוסית, מטיל ספק ביהדותם ובכלל מכחיש שבכלל יש בעיה, למרות שאפילו על פי הנתונים החלקיים שהוא מביא – היא, כאמור, קיימת.

את השמצת העוזבים מייצג (לא מפתיע) קלמן ליבסקינד. בטור דעה במעריב שכותרתו "מי שיורד מהארץ צריך לדעת שהוא נוהג בכביש הציוני נגד כיוון התנועה", הוא בעיקר משמיץ את העוזבים ומנסה לחזור למושגים העתיקים והלא רלוונטיים כמו "יורדים" וכמובן: "נפולת נמושות" (כי לפעמים בימין דווקא אוהבים לצטט את רבין).

אבל לא הכחשה ולא ניסיונות להעליב לא ישנו את התמונה. עזיבת ישראל היא צעד לגיטימי – ואנחנו אפילו מקבלים אותו ככזה במקרים רבים. למשל, אמיר ירון, נגיד בנק ישראל, מונה לתפקידו לאחר שנים ארוכות כמרצה בפילדלפיה; אלכס שטיין מונה לשופט בבית המשפט העליון לאחר 15 שנים של פעילות באוניברסיטאות אמריקאיות. שניהם מונו על ידי ממשלות נתניהו.

לכן, אפשר לומר בקיצור נמרץ – מותר לעזוב את ישראל. מותר לעזוב כי רע לכם או כי אתם מצפים שיהיה טוב יותר במקום אחר, או כי ההזדמנויות כאן לא מספקות. מותר לעזוב כמחאה על התנהלות הממשלה – על הפטור הגורף לחרדים ועל רצח העם בעזה ועל הפקרת החטופים. מותר לעזוב כדי לחיות בשלווה, או כדי להשיג דברים שאין כאן. מותר לעזוב כדי שילדיכם לא יתגייסו, ומותר לעזוב כדי לקנות בית גדול יותר, במיקום טוב יותר, במחיר נמוך יותר.

אז כן, מותר לעזוב את ישראל, אבל לפעמים כי צריך ולפעמים כי זו האמירה האחרונה – הכדור האחרון באקדח, הצעד האחרון של המותשים, של המיואשים, של הישראלים

אבל בעיקר, חשוב לומר – מותר לעזוב את ישראל, ולפעמים צריך לעזוב, משלל סיבות. חמש השנים האחרונות בישראל התישו רבים – וגם אותי. חמש שנים של הפגנות, שנכון לעכשיו לא הביאו לקץ שלטון נתניהו.

השנה האחרונה הייתה מכה כואבת ומייאשת – מלחמה בלתי פוסקת, חיילים ואזרחים ופלסטינים מתים בכל יום, מדינה בקריסה, כלכלה מתפוררת, ממשלה מנותקת, מושחתת ומשיחית, חטופים שלא שבו (ושלאיש בממשלה אין עניין בשובם) ופערים הולכים וגדלים בין מי שיש להם – ובין כל האחרים.

לכן, עזיבת ישראל היא מובנת. אבל מהסיבות לעיל, העזיבה היא גם צעד המחאה האחרון של רבים שהתייאשו. זו דרכם לומר למדינה שבגדה בהם שהם לא יכולים להישאר בה ולהמשיך להקיז את דמם עבור מלחמת נצח מיותרת, רצח עם בעזה, שלטון מושחת ומגזרים טפיליים.

אז כן, מותר לעזוב את ישראל, ולפעמים גם צריך. משום שזו האמירה האחרונה – הכדור האחרון באקדח, הצעד האחרון של המותשים, של המיואשים, של הישראלים.

עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג ומשורר ישראלי, חי בברלין, פוסט דוקטורנט במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה החופשית בברלין.