לרובנו, השבעה באוקטובר היה יום של קטסטרופה טהורה, אך לחלק מסוים בתוכנו הקטסטרופה הזו נשאה עימה גם בשורה גדולה – בשורה של אתחלתא דגאולה. תחילתו של תהליך שסופו אמור להביא לנו את ארץ-ישראל המשיחית בגבולותיה התנ"כיים.

זו תקווה לכאורה תלושה מהמציאות, אבל לעדת מאמיניה המתחזקת היא נושאת סימנים מעידים לנכונותה, ואחד מהסימנים האלה, ולא הקטן שבהם, הוא ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות. בעיני המשיחיים, טראמפ, יקיר הימין, נתפס כמנוף רב כוח שעתיד להטות את עוצמתה של ארצות הברית לקידום הגשמת ארץ-ישראל המשיחית.

התקווה לארץ-ישראל המשיחית לכאורה תלושה מהמציאות, אבל לעדת מאמיניה המתחזקת היא נושאת סימנים מעידים לנכונותה. אחד מאלה, ולא הקטן שבהם, הוא ניצחונו של טראמפ בבחירות

אמנם המשיחיים הם קבוצה קטנה בתוכנו, אך עם זאת, הרעיון הזה שאנחנו הטובים בסיפור הזה, וכי טראמפ לצידנו ואיתו אנחנו ננצח, הוא הלך מחשבה של רוב הציבור. במחשבה הזו, ובהלך הרוח הזה שפשה בנו, חוללו המשיחיים קסם מופלא – הם הצליחו להפוך פיל לשקוף. אותו הפיל בחדר, שממנו אנחנו מסבים את מבטנו, הוא המציאות הבלתי אפשרית בה אנו שולטים על עם אחר. מציאות שאין לה ולא יהיה לה סוף טוב.

בלא שנרגיש, מנוף השבעה באוקטובר של המשיחיים רתם אותנו למטרתם. הזעם כלפי הפלסטינים מחק אצלנו, מצד אחד, את האבחנה בין המשיחיים הפלסטינים של חמאס והג'יהאד האיסלאמי, לבין כלל הפלסטינים כעם. ומהצד השני, מחק בעולם את האבחנה בין המשיחיים שלנו לבין כלל האוכלוסייה הישראלית. מחיקה שהיא כשמן בעצמות המשיחיים.

בניית הנרטיב הזה, לפיו מי שמתנגד לכיבוש הוא בכלל אנטישמי, הוא קסם שהפך את פיל הכיבוש לשקוף, ואנחנו, בתגובה פבלובית של זעם על זוועת השבעה באוקטובר קיבלנו את האקסיומה הזו. לא רק בימין, אלא אפילו בחלקים משמעותיים בשמאל, ובתקשורת הרחבה בכלל.

אנו גולשים לנו אט ובלי משים אל הבידוד הבינלאומי המבורך כל-כך למשיחיים. ועכשיו, בחזון המשיחי מגיע השלב השני – בדמות הניצחון הפנומנלי של טראמפ. ניצחון שבראייה המשיחית ימנע מהעולם להתנגד להעמקת הריבונות על השטחים בדרך לסיפוחם. אבל האם זה כך?

הנרטיב לפיו מי שמתנגד לכיבוש הוא בכלל אנטישמי, הוא קסם שהפך את פיל הכיבוש לשקוף. ואנחנו, בזעם פבלובי על זוועת ה-7/10 קיבלנו זאת כאקסיומה. לא רק בימין, אלא גם בחלקים משמעותיים בשמאל ובתקשורת

את תפיסתו הפשטנית של טראמפ אפשר לסכם בראיה בינארית המחלקת את העולם ל"טובים" ו"רעים" כשהערצת הכוח והכוחניות שלו מובילה אותו לתפיסת ה"חזקים" כטובים וה"חלשים" כרעים. ואנחנו, שנתפסים כחזקים מצטיירים במשקפיו גם כ"טובים".

כך, אכן ניתן לכאורה לצפות לגיבוי מצד טראמפ למהלכים החד-צדדיים שלנו בדרך לסיפוח המיוחל. ציפייה המגובה הן מתוך פעולותיו בקדנציה הקודמת שלו, והן בבניית כוורת הממשל שלו, השופעת במינויים אוהדי הציונות המשיחית. אולם לא הכול ורוד בדרך הזו. דרך במרכזה רובץ אותו פיל. שקוף אמנם, אך מסיבי בנוכחותו.

למרות התחושה שלנו כי אנו עומדים במרכז מעייני טראמפ, זה לא כך, ואת מדיניות החוץ שלו יכתיבו שלושה נושאים אחרים לגמרי. הראשון הוא מחירי הנפט – נושא קריטי לבוחריו בתרבות החיה על רכבה. הנושא השני הוא מלחמת הסחר מול סין, שנתפסת בעיניו כערפד המוצץ ומייבש את משרות הייצור של הצווארון הכחול. והנושא השלישי הוא השתחררות מכל מחויבות אמריקאית למדינות זרות, ובייחוד מכל התחייבות כספיות והגנתיות, התחייבויות שנתפסות בעיניו כפרזיטיות של החלשים על הכלכלה האמריקאית.

בניגוד לטראמפ וממשלו, מושאי שלושת הנושאים הללו רואים היטב את הפיל, וטיפול בסוגיות האלו יחייב גם את טראמפ להתייחס אליו, ובראש ובראשונה בהקשר של הנפט. אמרנו נפט – אמרנו המפרץ הפרסי. ובעניין המפרץ הפרסי, האוחז למעלה מ-50% מעתודות הנפט של עולמנו, מה שאנחנו רואים בעיני רוחנו הוא כי ממשלו החדש של טראמפ ימשיך את הישגי הסכמי אברהם של ימי נשיאותו הקודמת.

ניתן לכאורה לצפות לגיבוי טראמפ למהלכינו החד-צדדיים בדרך לסיפוח המיוחל. ציפייה המגובה בפעולותיו בקדנציה הקודמת ובאוהדי הציונות המשיחית בממשלו. אך לא הכל ורוד בדרך הזו, שבמרכזה רובץ אותו פיל

אבל בפרפרזה על אמרתו של הפילוסוף היווני הרקליטוס כי אין אדם יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים, אפשר לומר כי גם ממשל לא יכול להיכנס לאותו מפרץ פעמיים, ומה שדחף את המפרציות לכונן אתנו יחסים כבר לא קיים היום. הכוח העיקרי שדחף אז את המפרציות לחיקנו היה החשש מהאגרסיביות האיראנית, שרואה עצמה כמגינת המיעוטים השיעים המדוכאים בממלכות האלו. חשש שהוביל אותם לזרועותינו, בבחינת אויבו של אויבי הוא ידידי.

כיום המצב שונה בשני פרמטרים מהותיים:

• הראשון הוא ההתקרבות האיראנית לסעודיה ולמפרציות, כנראה כלקח מברית אברהם. מתקפת ידידות שמקטינה את החשש שלהם מאיראן.
• השני הגיע בעקבות מלחמות עזה ולבנון, והוא האפקט המצנן של התדמית שנוצרה לנו בעולם בכלל, ובעולם הערבי בפרט, כדמון אכזר צמא דם ערבי, תדמית שמונעת מאתנו כל התקרבות למדינות ערביות ומוסלמיות, ללא פתיחה בהליך להקמת מדינה פלסטינית.

כך, אותו חיזור של טראמפ אחרי המפרציות עתיד לחייב אותו לנדוניה בדמות צעידה לא פשוטה לקראת מדינה פלסטינית על חשבון החזון המשיחי.

גם שני הדגשים הנוספים של מדיניות החוץ של טראמפ לא יקלו על שיווק החזון המשיחי: מלחמת הסחר הצפויה עם סין משמעה מאמץ לבידודה של סין מבעלות בריתה, כמו איראן ורוסיה. גם מאמץ זה יחייב אותו לאותה נדוניה. גם הפרמטר השלישי – צמצום סבסוד בעלות הברית בהיבט הביטחוני, גם הוא לא מבטיח לנו, כמדינה שנתמכת בסיוע ביטחוני נדיב, בשורות טובות. אנחנו כנראה נקבל הרבה ממה שלא עולה כסף, בדמות הצהרות ודיבורים, אבל צפויים לדיאטה כזו או אחרת בתמיכה הכלכלית המעשית.

חיזור טראמפ אחר המפרציות עתיד לחייבו לנדוניה בדמות צעידה לא פשוטה לקראת מדינה פלסטינית על חשבון החזון המשיחי. גם שני הדגשים הנוספים במדיניות החוץ שלו לא יקלו על שיווק החזון המשיחי

בקיצור, שקוף או לא, הפיל הוא אותו הפיל, וירצו או לא, מתישהו גם בעלי החזון המשיחי יצטרכו להתייחס אליו, בעזרת טראמפ או בלעדיה.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.