לפני כמה ימים צדה את עיני ידיעה על האישה היפנית הזקנה ביותר בעולם, שהלכה לעולמה בגיל 116.

נזכרתי מיד בסבתי שהלכה לעולמה בגיל 101 ובסבי שנפטר בגיל 99, הכול בזכות הגנים האפגנים שלהם ובזכות אורח החיים הפעיל והנכון שניהלו כול חייהם.

אבל נחזור ליפנית ששברה את שיא גינס.

טומיקו איטואוקה נולדה בשנת 1908, עברה את שתי מלחמות העולם, שרדה את הפצצה הגרעינית. היא הייתה פעילה כול חייה וטיפסה על הרי יפן מדי פעם. בגיל 100 עלתה את כל המדרגות באחד ממקדשי יפן המפורסמים, ללא עזרה. טומיקו נפטרה בדצמבר במוסד הסיעודי שבו שהתה בשנותיה האחרונות.

כולם מתעניינים איך היפנים מאריכים ימים, מדברים על הגנים שלהם, התזונה, אורח חיים, הקהילה הסובבת אותם. מנסים לבנות על סמך זה המלצות לאריכות ימים.

בשנים האחרונות החלו בעולם להסתכל על ממשלת יפן בכדי להבין איך מתמודדים עם הנושא. המודל של יפן להתמודד עם תופעת אריכות הימים, הוא הוליסטי ומשמש דוגמה להתמודדות ממשלתית.

אז קצת נתונים על הנושא ביפן:

• יפן היא המדינה הזקנה ביותר בעולם. 29% מאוכלוסייתה הם אזרחים ותיקים.
• 36 מיליון אזרחים מעל גיל 65. נתון מדהים שעולה בקצב מהיר.
• הסיבות: אחוז ילודה נמוך מאוד מול אחוז גבוה מדי של אריכות ימים.
• מתוך 36 מיליון האזרחים הוותיקים, כ-13.5% מהם עדיין עובדים.
• 5% מהם נמצאים במוסדות סיעודיים – נתון גבוה ביחס למדינות מפותחות שבהם האחוז קרוב ל-4%.
• נשים חיות יותר מגברים, אבל, כמו אצלנו, הן גם חולות יותר. לכן, רוב הנתמכים בסיעוד הן נשים.
• 52% מההוצאה הממשלתית של יפן היא על הבריאות של בני 65+.

אם נוסיף את העובדה שיש התכווצות של האוכלוסייה הצעירה, הרי שהבעיה הכלכלית רק תחמיר בשנים הקרובות.

אז מה הם עושים? איך מתמודדת מדינת יפן עם אריכות הימים?

המודל היפני לסיעוד עבר שינוי בשנים האחרונות מטיפול במוסדות לטיפול בקהילה. המודל אינטגרטיבי וכולל בתוכו קהילה, סביבה וטכנולוגיה. הוא מבוסס על שני מסלולים: טיפול מניעתי וטיפול סיעודי

המודל היפני לסיעוד עבר שינוי בשנים האחרונות מטיפול במוסדות לטיפול בקהילה. המודל אינטגרטיבי וכולל בתוכו קהילה, סביבה וטכנולוגיה. הוא מבוסס על שני מסלולים: טיפול מניעתי וטיפול סיעודי.

האחריות על מערך הזיקנה היא על הרשות המקומית. מתוך מחשבה הגיונית, שהרשות היא הגורם הקרוב ביותר לאזרח. ההתנהלות של האזרח הוותיק לקבלת סיעוד היא  אך ורק מול הרשות.

ברשות יש גורם מטפל, "case manager", שתפקידו לגשר בין האזרח ומשפחתו לרשות המקומית ולדאוג לכול צרכיו. בהגיע האזרח לגיל 65, הוא מוזמן על ידי העירייה לשיחת הערכה שכוללת בדיקות רפואיות. במידה ונמצא כי אין צורך בטיפול כלשהוא, האזרח מקבל תוכנית מניעה ובה: המלצות לתזונה, פעילות גופנית ,פעילות חברתית וכו'.

אם נמצא כי יש צורך בטיפול כלשהו, ה"case manager" דואג לכך. למשל: הפניה לרופא, התאמת הבית לצרכים החדשים, הכנסת טכנולוגיות חדשניות לטיפול וכו'. במקרה שחלה החמרה במצב האזרח במהלך השנים, הוא פונה ל-case manager לקבלת עזרה.

הפרופיל של ה"case manager" מגוון ויכול להיות עובד סוציאלי, פיזיותרפיסט, גרונטולוג, רופא ועוד. בדרך כלל מדובר בחצי משרה ואפילו פחות.

במידה והזקן גר עם משפחתו הקרובה, הטיפול באזרח הוותיק מתחלק בין המשפחה והרשות. היה ואין משפחה בסביבה, הרשות דואגת להקצאת מטפל. מימון ההוצאות מתחלק בין המדינה לאזרח. המדינה מממנת 70% מהטיפול והאזרח את השאר. במהלך כול חייו האזרח חייב לשלם ביטוח בריאות.

ברשות המקומית יש גורם מטפל, "case manager", שתפקידו לגשר בין האזרח ומשפחתו לרשות ולדאוג לכל צרכיו. בהגיע האזרח לגיל 65, הוא מוזמן על ידי העירייה לשיחת הערכה שכוללת בדיקות רפואיות

נתון מעניין, חוק הסיעוד השתנה במהלך השנים בהסתמך על סקרים שנעשו באוכלוסייה. בסקרים שואלים מה הצרכים של המטופלים והמדינה משנה את  החוק וסל השירותים בהתאם. הכול בכדי לשמור על עדכניות ורלוונטיות.

מעבר למספרים, אין כמו דוגמאות כדי להמחיש את ההשקעה:

• התאמת הבית לצרכי הדייר הזקן – הכנסת טכנולוגיות מתקדמות להקלה על ההתנהלות בבית. לדוגמא, שולחן מתכוונן בהתאם לצורך, במידה והאזרח יושב על כיסא, הגלגלים מנמיכים את השולחן (באמצעות מנוע).
• רמזורים – התאמת אורך הרמזור הירוק למהירות הליכתו של האזרח הוותיק.
• אקטיביזם חברתי – מינוי מתנדבים אזוריים ליצירת קשר ומעקב אחר האזרחים העריריים בשכונה, מתוך כוונה לזהות במהירות מצוקות ולמנוע גילוי מאוחר של מוות.
• הקמת מרכזים קהילתיים שכונתיים – שמהווים נקודת מפגש בין דורית שמציעים פעילויות ספורט, כמו בריכה, זומבה ועוד. בנוסף, פעילות חברתית כמו בישול, לימודים, התנדבות.
• יצירת פעילויות בקהילה לפי תחומי עניין – משמרות זה"ב, חקלאות עירונית ועוד.
• דיור מוגן רב דורי – מגורים משותפים של אזרחים וותיקים וצעירים.

ומה המצב אצלנו? אצלנו כמו אצלנו, הטיפול באזרח הוותיק מתחלק בין מספר משרדי ממשלה: רווחה, שיכון, שוויון חברתי, בריאות ובל נשכח את ביטוח לאומי וכמובן כול חברות הסיעוד והעירייה ועוד ועוד. עוד מישהו רוצה להצטרף לחגיגה?

והאזרח הנזקק? הוא מתרוצץ ממשרד למשרד, מחברת סיעוד לביטוח הלאומי, לחפש פתרונות. הרבה מאוד פעמים "נופל בין הכיסאות". מה הממשלה עשתה בכדי להתמודד עם הנושא? הקימה פורומים ומשתתפת בקיימים. מקצתם:

•  פורום שותפים ממשלתי יחד עם הג'וינט אשל לקידום הזדקנות מיטבית.
•  פורום בר"ק, שכולל 60 נציגים מ-18 גופים בתחום הזקנה, שאמורים להוביל תהליכי שינוי, שיתופי פעולה וחדשנות ברמה ארצית ומקומית.
•  agingil – לקידום חדשנות וטכנולוגיה.
• "ישותנו"- שותפות של כ-100 ארגונים שפועלים להרחבת הזדמנויות לעשייה משמעותית ותוכנית "זמן עתיד" שמיועדת להכשרת מנהלים בעמדות מפתח לקידום הזדקנות מיטבית.

בנוסף, יש התחלת עבודה באקדמיה, מתוך כוונה לקדם תפיסה הוליסטית. בטכניון בחיפה פותח חדר מצב חברתי (חמ"ל חברתי), שיוזם מערכת חדשה לתכנון העיר שמעודדת השתתפות והובלה אזרחית. שילוב של סביבה פיזית וסביבה וירטואלית. התכנון והניהול שם במרכז סדר יום חברתי-כלכלי.

בארץ יש ניצנים של שינוי. אבל וחבל, עם כל הכוונות הטובות, עדיין לא נבנתה תפיסה ממשלתית הוליסטית מרכזית, שהאזרח במרכזה בכדי להתמודד עם ההזדקנות

אלו ניצנים של שינוי. אבל, וחבל, שעם כל השותפויות הנהדרות הללו וכל הכוונות הטובות, עדיין לא נבנתה תפיסה ממשלתית הוליסטית מרכזית, שהאזרח במרכזה בכדי להתמודד עם ההזדקנות.

אז אני יודעת שאני קצת תמימה, אבל, אולי לא נמציא משהו חדש לשם שינוי ולא נקים עוד פורום ולא עוד וועדה.

בואו נלמד מהיפנים, צריך ממשלה אחראית ואמיצה, שתרכז את כול נושא ההזדקנות במשרד אחד. שתעביר את האחריות לטיפול באזרח לידי הרשות המקומית. ממש כמו ביפן.

נכון שאנחנו אומת ההיי טק, בואו נהיה אומת ההזדקנות המיטבית.

בינתיים נראה לי שאסע ליפן.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.