דפנה נותנת לנו תיאור מעניין של מציאות חברתית שנכפתה עלינו ושיש בכוחה אולי לייצר קהילה .
קהילות זה הדבר שמדברים בו רבות ויש כאן התחלה אולי של קהילתיות. קהילות לא נוצרות מעצמן הן זקוקות לדבק ולמנהיגים .
אולי זה האתגר ליצר משהו מעניין עבור קהלי הלילה של המקלט
למשל" קהילת המקלט של דפנה"… מפגשים בשבת.. בשישי .. אולי ארוחות…? חגים…?

היום כבר ברור שגיל זה ציון דרך מאוד אישי. מה שכתוב בתעודת הזהות לא מעיד את מי ניפגוש פנים אל פנים
בעידן המודרני הרבה פרמטרים קובעים איך אנחנו נראים ואיך אנחנו מרגישים ולכן למי איכפת איך מישהו מקטלג אותנו. אנחנו צריכים להיות עסוקים תמיד עם חברים ולא לנוח לרגע… זה הסוד

קשה שלא לחוש את געגועיה של דפנה לציונות הדתית של פעם… כן פעם המגזר החשוב הזה עסק בתורה ועבודה והיה הגשר בין דתיים לחילונים במדינה . המגזר הזה גם הוציא את אנשים ערכיים וטובים .. כמו דפנה . מלחמת ששת הימים והכיבוש גרמו למנהיגיה הצעירים של המפלגה הזו לשנות כיוונים ולעשות למען ארץ ישראל ולא למען עם ישראל. וזאת ההיסטוריה של המגזר הזה שהפך ממפלגה דתית עם השקפה ליברלית למגזר משיחי , מסוכן, ותומך בכיבוש. הרצון שלהם להיות לשון מאזניים תמידית לצד משיחיות אגרסיבית הפכו אותם למי ולמה שהם היום. האם אפשר לחזור למפד"ל של פעם? לא עם ההנהגה הזו ובאמת נשאר לכולנו רק להתגעגע

אני כנראה אולי נוצא דופן , גם זה לא בטוח , אבל יש בעיני שיפור ניכר בשירותי האוטובוסים בתוך תל אביב . האוטובוסים מדייקים, האפליקציה נותנת מידע אמין ונכון, וקל להתנייע בעיר עם האוטובוסים. אני מרוצה מהנוהג של הרמת יד לאוטובוס . למה? כי כשאין נוסעים לאוטובוס בו אני נוסע אני מרוצה שהוא ממשיך בנסיעה ולא מתעכב לשווא בתחנה . תנסי לדמיין איך זה היה כאן לפני 5-10 שנים. קשה אפילו לדמיין .אולי התלונה היחידה שיש לי זה שבאוטובוסים החשמליים התחלת הנסיעה והעצירה כרוכים בטלטול חזק מידי של הנוסע, אי שביעות רצון היא תנאי לחדשנות ושיפור וטוב שיש תלונות כי אחרת…,

אני מאוד מתחבר דווקא לעוגיות ולקפה. תנו לי כמה פעמים ביום קפה משובח עם עוגיות מענינות ואני מרוצה ושמח. להגיד שאני מאושר מזה ממש לא. יכול להיות שאני מאושר אבל לא בגלל הקפה והעוגיות. אני לא מאמין בהשוואה של אושר בין מדינות. אושר הוא תלוי תרבות גיאוגרפיה חברה ערכים ולכן אני בספק אם ניתן לעשות השוואות כאלה .מי שעושה השוואות כאלה יש לו בדרך כלל אג'נדה פוליטית ולכן אין ערך להשוואות האלה. בתוך המדינה והחברה זה אולי אפשרי . אבל אין מה לעשות עם הנתונים האלה . לא ממש איכפת לי אם גילאי 45-60 יותר מאושרים מאנשי הגיל השלישי ולהפך וגם אם זה נכון אז מה?

שתי הערות:
1. מנהל קראטיב חייב לעמוד בהבטחותיו. בטח אם הוא אלוהים. אז למה אנחנו לא חיים עד מאה ועשרים כמו שהוא רצה?
2. ישראל היא מדינה צעירה אפילו מאוד. שתי אוכלוסיות האחת פריבילגית והשניה בדיוק ההיפך דואגות לכך. לכן ההגדרה הזו מפנה משאבים לאולכוסית אחרות ולא אוכלוסיית הזקנים. אירופה מתמודדת עם הזדקנות מהירה של האוכלוסיה ולכן היא חייבת לייצר פתרונות. בישראל כמו בישראל אין דאגה לאוכלוסיית הזקנים ולעומת זה ….אין דאגה לאוכלוסיות אחרות שאינן פריבילגיות אך מקורבות ל"צלחת". לצערי הפתרונות לא ניראים באופק. חבל!!

עולם הפירסום מנוהל בקשיחות על ידי המפרסמים וחברות הפירסום. שני הגורמים האלה עושים כל שניתן כדי ליצר מכירות לצד מודעות למותג. החברות פונות לקהלים שמענינים אותם בצורה חכמה יותר או פחות. הפירסומת הזו היא ניסיון פטטי לפנות לקהלים של מבוגרים. במקרה הזה, כך נדמה , זוהי פירסומת למשרד עורכי דין שמנסה להציע שירותים לאוכלוסיה המבוגרת. מכיון שהמפרסם יודע ש"מין מוכר" הוא כמעט אנס את הרעיון לטובת הלקוחה שלו.
מה אנחנו לומדים:
– שלא תמיד מין מוכר ולפעמים השימוש בו זה ניסיון פטטי ועלוב.
– שיש עיניין באוכלוסיה המבוגרת כי הם חיים שנים רבות יותר ולרובם הרבה אמצעים.
– שכדי שמשרדי הפירסום יצליחו בקמפיינים למבוגרים הם צריכים ללמוד טוב יותר
את עולם התוכן הזה
– שיש סקס בגיל 70 (אולי פחות סוער) אבל זה כנראה לא יביא עוד לקוחות לעורכת הדין.

הפעילות של באלאגן אין חשוב ממנה. ענר אטר היזם החברתי הבילתי הלאה הקים פעילות מרשימה שבה מידי יום הוא מוציא מביתם עשרות זקנים לפעילות קהילתית משותפת שמשחררת אותם מתחושת הבדידות שמעיקה על אנשי הגיל השלישי. צריך לעשות מאמץ להקים קהילות כאלה בכל גינה בתל אביב ולהעביר את הפעילות למקומות נוספים

אולי אני זה החבר הטוב… הדילמה לגבי המחאה בהיבט האישי תלווה אותנו עוד זמן רב.. מה עשינו .. איך עשינו והאם עשינו מספיק. אני למשל בנקודת הזמן הזו מתקשה לענות.
אבל חשוב להגיד שאת המחאה המוצלחת יותר ניהלו אנשים צעירים יותר שהשתלטו עליה לשמחת כולם

נושא הבדידות הוא מורכב מאוד וקשה . אנחנו הזקנים , כמו שדפנה אוהבת לכנות אותנו, מגיעים לגיל השלישי מרקעים שונים מניסיון חיים שונה ומצב חברתי ומשפחתי שונה. גם ההבדלים בין המינים משפיעים על הפתרונות לבדידות. לכן קשה לתת פיתרון אחד נכון וטוב לבעיה הזו. פרלמנטים הם פיתרון טוב לרבים . "קבוצות עיניין" כמו זקני הים שפגשנו בקפה שלנו בצפון הישן גם הם פיתרון טוב. הכי חשוב זה להגיע למספר רב של בני הגיל השלישי גם אלה שטוענים שהם "אינם בודדים"ולהביא אותם למסגרות חברתיות פורמליות ויבלתי פורמליות כדי שיהיה להם חיים חברתיים שייטיבו את זיקנתם