כרגיל דפנה, ממש תענוג לקרוא אותך. "זכינו" השבוע לבקר במקלט "שלך", בשעות היום, ולא זכינו להכיר את כל השכנים והדמויות שאת מספרת לנו עליהם.
עם התיאור שלך, אני כמעט מצטער שיש לנו ממ"ד :)…
נקודת אור קטנה בתוך חשכת המלחמה.

כתבה מעניינת שמעוררת שאלות:
1. האם אנחנו מתחילים להדמות לעולם המערבי, בו יש פחות חיים זוגיים, פחות ילודה ויותר בדידות כבר בגיל צעיר?
2. סקר אפליקציות ההיכרויות שכ־70%-75% מהמעוניינים בזוגיות, מצהירים שהם מחפשים דווקא קשר רציני ויציב. מה עם השאר?
3. התמונה לא נראית אופטימית. הלוואי ואתבדה ובהצלחה לכל הרווקים

הכתבה סופר מעניינת וממוקדת. המכעיס הוא, שכל הסיפור הזה של "סל המדינה", הוא לא כדי להקל על האוכלוסיה, אלא כדי לפזול לבייס הפוליטי, בו הם תלויים. מזור לצרותינו, לא נקבל מהממשלה הכושלת הזאת. אז פשוט נצביע ברגליים ולא נגיע לסופרים לא מתחשבים.
אני עושה הרבה מהקניות בבית ואף פעם לא הסתכלתי על האספקט הזה של חוויית הקניה, ועל זה תודה לך דפנה, על זה שהארת את עינינו. אתחיל לשים לב.

יופי של כתבה שמעלה את שאלת השאלות של אנשים מבוגרים.
מניסיון של בן 70, שעוד יש לו חלומות להגשים, תעשו הכל, גם מבחינה גופנית (כושר ותזונה) וגם מבחינה מנטלית (תמשיכו להיות סקרנים), כדי שתוכלו להגשים אותם.
תהיו שלמים עם עצמכם, אבל תזכרו שאתם כבר לא יכולים לעשות דברים שעשיתם כאנשים צעירים. זה לא אומר שצריך לוותר, אלא תעשו התאמות.
ומאד חשוב, שתקבלו את עצמכם, עם כל המגבלות שהגיל מכתיב.

וואו. כתבה כל כך מדויקת, גם היסטורית וגם אקטואלית. כרגיל, עם המנהיגות הדתית-משיחית של עכשיו, שלא למדה מההיסטוריה של עם ישראל ושלא מקיימת את המצוות החשובות של היהדות של בין אדם לחברו, מובילות את עם ישראל אל פי התהום. מקווה שבקרוב מאד, הם ירדו מהמפה הפוליטית ושקיומם יעלם בתהום הנשייה.

כתבה מעניינת, ששוב נוגעת באחד מהחולאים של החברה הישראלית. כשיש מחסור של אלפי נהגים שלחלקם יש עשרות עבירות תנועה, ואכיפה אין, וכשנהגים מתוגמלים לפי המהירות בה הם מסיימים את הקווים שלהם, אז איזה ציפייה יש לנו שמשהו ישתפר? עצוב וחבל.

תודה על הכתיבה דפנה, צריך לשמור את הנושא הזה במודעות גבוהה כל הזמן.
המדיניות של ממשלות ישראל ב-25 השנים האחרונות, היא לא לתת לעניים להרים את הראש כדי שיהיו קלים לשליטה מבחינה פוליטית. שיהיו תלויים במנהיג העליון, כמו שרואים את זה ביתר שאת, אצל המפלגות החרדיות.
לא רואה סיכוי לשכבה היצרנית במדינה, שרוב המיסים שהם משלמים, הולכים כדי לתחזק את אותם אנשים עניים ולא יצרניים.
כשהכסף של העובדים היצרניים הולך לשלמונים פוליטיים, הדור הצעיר צריך להתנהל ביתר זהירות, ולא לסמוך על ה"מערכת". הם צריכים לחשוב מחוץ לקופסה, להתייעץ עם יועצי פנסיה ולהתחיל לדאוג לעצמם עוד "היום", כפי שהצעת בכתבה.

יפה הבעת את הדיסוננס, בין המציאות שבה אנחנו חיים לבית תוצאות הסקר. אנחנו המבוגרים שממלאים את כיכרות המחאה, כי אנחנו מרגישים שגונבים לנו את המדינה, איך זה בא לידי ביטוי במדד האושר? האם אי הנחת, הכעס ותחושת הייאוש, יגיעו רק בסקרים הבאים?
כששואלים אותנו לשלומינו, אנחנו מפרידים את התשובה, ל-"ברמה האישית"… ו-"הרמה הלאומית". האם בסקר לוקחים בחשבון אר את הרמה האישית?
השנה אני מרגיש הרבה פחות מאושר מאשר לפני שנתיים, למרות שאני מנסה להמשיך לחיות. אם היו שואלים אותי את שאלות הסקר, לא בטוח שהיית יוצא "מאושר".

תודה דפנה, על זה שהוספת לנו הזקנים, עוד "בעיה" ועוד הגדרה חדשה, שלי לא הייתה מוכרת קודם. גם לא ידעתי, ששכבת הגיל שלנו מכונה "בומרים", שצריכים לטפל גם בהורים וגם בנכדים. למזלי, יש לי את החופש מלטפל בהורים שנפטרו מזמן, ועם הנכדים, כנראה שמצליחים להסתדר בלעדי.
בכל מקרה, זה נושא מעניין. בתחושה שלי, לא יודע עד כמה זו בעיה שזקוקה להתייחסות, אבל אם המספרים מספרים שיש כאן נושא להתייחסות, הממשלה הנוכחית לא תעשה דבר, כי זקנים לא ממש מעניינים אותם.
אשתף קישור לפרק בפודקאסט שלנו "בטל בשישים" שעלה בעבר, ובו אנחנו מדברים על החוויות והתובנות שלנו כסבתות וסבים. מאד מעניין לשמוע בקישור הבא:

יופי של אבחנה דפנה. אני רואה פה מגמה יותר רחבה, שאי אפשר שלא לקשור אותה ל"מנהיגות" של העשורים האחרונים. מגמה של מחיקה, פשוטה כלשונה, של כל התרבות שנבנתה מקום המדינה, של העובדות ההיסטוריות, של ה"אליטות" (כינוי חדש של מכונת הרעל) שעיצבו את פני המדינה (ולא שהכול מושלם ושלא נעשו טעויות).
השלטון הרע הזה, גם הפקיע את הממלכתיות שהייתה בטכסים של יום הזיכרון ויום העצמאות, לטובת האדרת השליט.
אז מה שנשאר היא הנצחה פרטית, שאולי גם היא תפריע למישהו בעיניים וימחקו הכול כלא היה.
בואו נקווה לימים טובים יותר, בהם נזכור את כל מי שתרם להקמת וקיומה של המדינה, כמדינה חופשית, תרבותית ודמוקרטית, באופן ממלכתי ורגיש.