בישראל מתנהלים כעת שני משפטי ראווה. שני משפטים שונים בתכלית מכל בחינה שהיא ועם זאת, הם בעלי אותה מטרה בדיוק, משפטים שנועדו לבטל את עצמאות הרשות השופטת ולהפוך אותה לכלי בידי השלטון. כלי רב עוצמה, שבאמצעותו השלטון גם ישים עצמו מעל החוק וגם ירדוף מתנגדי משטר עד חורמה.

האחד, משפטו הפלילי של בנימין נתניהו בעבירות שהן פגיעה בסדרי השלטון והמשפט, עבירות שנעברו מתוך תפקיד ראש הממשלה. לכאורה, המשפט הזה היה אמור להיות סמל למדינה הפועלת לפי שלטון החוק. סמל למדינה שמעמידה לדין את כל מי שעובר על החוק בין אם הוא ראש ממשלה ובין אם הוא אזרח פשוט. סמל למדינה בה השוויון בפני החוק הוא לא רק ביטוי יפה אלא ערך עליון.

משפט הראווה הראשון הוא משפטו הפלילי של נתניהו בעבירות שהן פגיעה בסדרי השלטון והמשפט, ונעברו מתוך תפקיד ראש הממשלה. לכאורה, המשפט הזה היה אמור להיות סמל למדינה הפועלת לפי שלטון החוק

בפועל, משפטו של נתניהו איננו דוגמה לתפקוד ראוי של מדינת חוק, וודאי שאיננו דוגמה לשוויון בפני החוק. וזאת, אם אפשר בכלל לכנות בשם "משפט" את הפרסה המתנהלת מזה כארבע וחצי שנים. לא כולל שנות הבדיקה המקדימה ושנות החקירה בטרם הוגש כתב האישום לפני כשמונה שנים, וכמובן לא כולל השנים שחלפו מאז התחקיר העיתונאי של גידי ויץ, שהוביל לתיק 4,000, ופורסם ב-2015, כמעט לפני עשור.

משפט נתניהו הוא דוגמה, לאופן בו בעל השררה מנצל את כוחו לרעה לצורך שיבוש חקירה, לשיבוש הליכי משפט, לשיבוש העדויות, להטרדת עדים, לסחבת באמצעות עורכי דינו, להלך אימים על בית המשפט, עד כדי ביטול דה פקטו של משפטו.

ואם חשבנו לרגע שעדותו הצפויה תשנה במשהו את התנהלות השופטים, הרי שנראה כי נתניהו יכול רק להצטער על כך שלא החל את עדותו קודם לכן – שכן עדותו היא קרקס משפטי.

זהו קרקס בו השופטים הם ניצבים, בעוד שהוא, הנאשם, מנהל את ההצגה ומנצל את הבמה היטב לתעמולת בחירות, להסתה בוטה, להיות זה ששולט באירוע וקובע בכל רגע ורגע מה, מי ואיך.

ראש הממשלה בנימין נתניהו בבית המשפט המחוזי לפני תחילת עדותו במשפט האלפים, כשמאחוריו חברי הליכוד שבאו לתמוך בו, ביניהם יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, השרה להגנת הסביבה עידית סילמן, ח"כ אביחי בוארון ואסנת מארק. 10 בדצמבר 2024 (צילום: מנחם כהנא/פול)

כל מי שצופה בקרקס המשפטי יודע היטב מי בעל הבית, רמז – לא הרכב השופטים. כל מי שצופה בו יודע מי השחקן הראשי, מי מוביל את ההצגה ומי הוא זה שקובע אפילו מתי יהיה לו יום חופש לטיול יחסי ציבור בחרמון.

בהיפוך יוצרות מוחלט, במשפט הזה נתניהו הוא השופט ולא הנאשם, ומערכת המשפט יושבת על ספסל הנאשמים. ונתניהו מתכוון לנצל את מאזן הכוחות ולהתעלל בנאשמת, לגרום לה לזחול על הרצפה, להתפתל ולהתחנן על חייה.

עדות נתניהו היא קרקס משפטי, בו השופטים הם ניצבים, והוא, הנאשם, מנהל את ההצגה. הוא מנצל את הבמה היטב לתעמולת בחירות, להסתה בוטה, להיות השולט באירוע, בעל הבית, השופט ולא הנאשם

הוא יעשה כל זאת על אף שפסק הדין וגזר הדין כבר ניתנו מזמן, ברגע הקמת הממשלה. במידה רבה, עצם הקמתה של הממשלה נועד לשם ביטול המשפט, ויריב לוין ושמחה רוטמן כבר מבצעים זאת בפועל.

מה שקורה בבית המשפט זה מה שקורה בכל דיקטטורה, הדיקטטור עושה הצגה לנתינים כאילו יש באמת מערכת משפט. הוא נהנה להציג עצמו כנרדף, כשלמעשה הוא הרודף והשופטים הם הטרף שלו, שופטים שנכנעו זה מכבר ורק מקווים לשוב הביתה בשלום.

*  *  *

משפט הראווה השני הוא המשפט של ארבעת אנשי המחאה שזרקו שני נורים לשמי קיסריה, בסמוך לביתו של הנאשם ממשפט הראווה הראשון. הם מואשמים כעת בעבירה עם כוונה לטרור, מה שאיפשר את מעצרם עד תום ההליכים בתנאים של עצירים ביטחוניים. עד היום הם כבר ישבו למעלה מחודש במעצר, בתנאים לא תנאים, כשפרקליט המדינה מייחס להם עבירה שמעולם לא נעברה על ידם, כזו שתאפשר את מעצרם הממושך.

בניגוד למשפט הראווה הראשון, משפט הראווה השני הוא משפט קלאסי של עריצות. משפט בו הדיקטטור מחליט להעמיד לדין את מתנגדי המשטר, בעזרת מערכת משפט שכבר איננה רשות עצמאית אלא היא רק עוד כלי בידי השלטון. משפט בו הם מואשמים בעבירות חמורות מאוד, שגם מצריכות לכאורה מעצר עד תום ההליכים וגם יצריכו עונש מאסר ארוך וממושך.

בניגוד למשפט הראווה הראשון, משפט הראווה השני הוא משפט קלאסי של עריצות. משפט בו הדיקטטור מחליט להעמיד לדין את מתנגדי המשטר, בעזרת מערכת משפט שכבר אינה רשות עצמאית אלא כלי בידי השלטון

המעצר, המשפט והמאסר נועדו אומנם לשבור את רוחם, אבל יותר מכך הם נועדו להלך אימים על יתר האזרחים לבל יעזו למחות נגד השלטון. זה משפט שתכליתו הרתעה, שתכליתו סתימת פיות, שתכליתו צמצום חופש הביטוי וצמצום חופש המחאה.

זו הדרך של הדיקטטור לאותת לנתינים שהוא לא יסבול מחאה נגדו ונגד בני משפחתו, זו הדרך שלו להצהיר – שלא רק שהוא מעל החוק, אלא שהוא החוק. ברצותו פושעים לא יועמדו כלל לדין (בפריצה של פוליטיקאים ואזרחים לבסיסי הצבא בשדה תימן ובבית ליד) וברצותו, חפים מפשע ירצו מאסר ארוך.

*  *  *

שני משפטי ראווה, האחד של נאשם בפלילים בפשעים חמורים, שזוכה להמשיך לכהן בתפקיד ראש הממשלה בעודו נאשם, לעשות צחוק מהחוק ולפרק את מערכת המשפט שהעזה להעמידו לדין; והשני של ארבעה אזרחים שהעזו למחות נגד הנאשם, והוא עושה שימוש בכוח הרב שצבר לרעה על מנת להעמידם לדין בעבירה שלא נעברה (ולסמן עצמו כקורבן ישיר – כשאשתו דורשת זכויות של נפגעת עבירה למרות שהיה ידוע לכל כי השניים לא נכחו במקום באותם ימים).

כשפושעים שבשלטון תופרים תיקים לאזרחים בעבירות שכלל לא נעברו על ידם, או תופרים עבירות קלות במיוחד לשלטון (ראו העבירה הקלה שבה הואשמה שרה נתניהו בפרשת "החמגשיות") – זו המשמעות של דיקטטורה.

בדיקטטורה גם מתיזים ראשים של מתנגדי שלטון ללא משפט או יורים בראשם כפי שהציע השבוע משרת השלטון מערוץ התעמולה וההסתה – שי גולדשטיין. וגם זה יגיע, אם לא נצא למרי אזרחי.

זה משפט שתכליתו הרתעה, סתימת פיות, צמצום חופש הביטוי והמחאה. זו דרכו של הדיקטטור לאותת לנתינים שלא יסבול מחאה נגדו ונגד משפחתו, זו דרכו להצהיר – שלא רק שהוא מעל החוק, אלא שהוא החוק

זה יקרה אם לא נצא למרי אזרחי שישיב את סדרי השלטון והמשפט, ישיב את מדינת החוק בה פושעים אינם מכהנים בשלטון, ואזרחים חפים מפשע לא עומדים לדין על פעולות טרור בידי שלטון הפשע. מדינה בה פושעים לחוד ושלטון לחוד.

*  *  *

היום בצהרים נודע כי ארבעת המוחים שוחררו למעצר בית עם איזוק אלקטרוני, והשופט הוסיף כי חרף האישום נגדם לא נמצאו ראיות למעשה טרור וכי שוכנע שהמעשים נבעו ממניעים אידאולוגיים, וכי ייחוס העבירה החמורה לארבעה "עלול להביא לתוצאות אפלות".

אך העובדה ששוחררו למעצר בית בתנאים מגבילים ולא שוחררו לחלוטין, על אף שאין ראיות נגדם למעשה טרור, ועל אף שהחקירה הסתיימה, ועל אף שהם לא מהווים סכנה לציבור ואין כל סכנה שיימלטו – מלמדת כי עדיין מדובר במשפט ראווה, בו המעצר הממושך היה עונש בפני עצמו שלא ניתנה לו הצדקה.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.