הגבורה הישראלית החדשה לעת זו היא הכוח להיאבק נגד הפסימיות, הדכדוך והייאוש. יש מועקה מצטברת, ובזמן האחרון אנשים חדלו להתבייש בה ולהדחיק אותה.

אנשים אומרים לך: איך אפשר להמשיך לחיות בעולם שבו עדיין מפקירים חטופים ואת משפחותיהם, בעולם שבו אזרחים וחיילים נהרגים לשווא בעזה. הלוא יש פה ממשלת בלהות עריצה ומושחתת בעלת אופן מחשבה חולני, עברייני, קנאי, מיסטי ודתי, החותר למחוק את צלם האדם.

אנשים אומרים לך: איך אפשר להמשיך לחיות בעולם שבו עדיין מפקירים חטופים ואת משפחותיהם, בעולם שבו אזרחים וחיילים נהרגים לשווא בעזה. הלוא יש פה ממשלת בלהות עריצה ומושחתת

הלוא יש כאן ממשלה הפונה בעיקר אל הרגשות השליליים של אזרחיה – כעס, איבה, שנאה. כל בר-דעת גם רואה את המצוקה הכלכלית, את הפער החברתי, את העוני ואת ההתמוטטות המוסרית; חש את הדיכוי החשוך של רוח החופש האישי והתרבותי.

אין כבר למה לקוות, אומרים לך עתה אנשים רבים – לעולם לא נהיה עוד כפי שהיינו: כבר אי אפשר להאמין בכבוד, בהנאה, בצער ממשי או בשמחה אמיתית; ואף לא במאבק ציבורי נחוש, שכן הנה, ההמונים מדירים עצמם מהרחובות. לא בכדי הנפש מתייסרת, מרחמת על עצמה ורוצה אך ורק לבכות: פעם היה במציאות משהו מבטיח, רציונלי – וכעת הוא אבד.

כי כך הם פני המציאות העגומה: מרביתנו מסכינים עם הזוועה האנושית המתחוללת בעזה, שעה שראש ממשלה נאשם ומופקר מנהל שם מלחמת נצח הישרדותית.

מאמצי התיווך לעסקת חטופים מתקדמים לאט, ועולים בחיי אדם. טיהור אתני בצפון עזה מבשיל להתיישבות הזויה. ועוד דבר: כבר מתחוור כי אין ולא יהיו תחת שר הביטחון החדש מנגנונים שוויוניים של נשיאה בנטל; אדרבה, שקי כסף קואליציוניים נשפכים ללא הגבלה על החרדים ועל המתנחלים; והכול במחיר הידרדרות קשה בביטחון הפנימי, ברווחה, בחינוך.

גם ההפיכה המשטרית מואצת בלא רסן יחד עם הסתה ניכרת; ובחסות מלחמה מתמשכת ומיותרת מסוכלים מהלכי חקירה, ריפוי ושיקום. דבר זה מותיר אחריו חברה אזרחית מפולגת בין ערב-רב של רעיונות – בתוכם בליל של דעות קדומות, פוביות ותורות של השבחת גזע ואליטיזם עם מרקחת משכרת של אי-רציונליות ולאומנות קיצונית.

אין כבר למה לקוות, אומרים עתה רבים – לעולם לא נהיה עוד כשהיינו: כבר אי אפשר להאמין אפילו במאבק ציבורי נחוש, שכן הנה, ההמונים מדירים עצמם מהרחובות. פעם היה במציאות משהו מבטיח, רציונלי – וכעת אבד

ומה בשטחים? בשטחים הגזל ואלימות המתנחלים מתרחבים, ומעמיקה היאחזותם בקרקעות פרטיות לצד העמקת דיכוי הפלסטינים – עד שאין לצפות עוד כלל לאופק מדיני.

ואם לא די בכך, דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב – איש בעל מזג לא מרוסן שהאגו שלו ודימויו העצמי חורגים מכל הגבולות הנורמליים. יוצא, אם כך, שמבנה העולם הישן כולו, שלא היה יציב גם כך, נתלש ונעקר ממקומו או הפך למגדל קלפים: רק נשיפה או תנועה קלה וכולו יתמוטט.

ואומנם, שוררים עתה ימי אסון וחרדה המצמיתים את הנפש: כבר נשכחו הרגעים שבהם שוחחת לתומך עם אנשים, התלוצצת איתם, ציפית לחוויה חדשה. עכשיו עומד לך איזה גוש נורא ואיום בגרון. אתה משפיל מבט לאדמה או למרומים: בשמחה היית מתפלל – אבל אינך יודע איך ואל מי. ציניות וניהיליזם אוחזים בך. אתה עצוב, מריר, עייף ואדיש. ובה בשעה גם רוצה לצעוק בקול, לקרוא בקול לעזרה, לרדת על הברכיים ולבכות בקול רם. להפיל את עצמך לתהום.

נדמה לך מוזר שרק לפני זמן לא רב עוד ריגש אותך דבר מה, ועוד יותר מוזרה המחשבה כי מחר בבוקר יהיה עליך לקום ולעשות משהו. הרי לנגד עיניך החיזיון הזה, ששמו מדינת ישראל שהכרת – מתקרב לסיומו העצוב. והפיתוי להיכנע הוא עצום – להשתמט מן האחריות, להיות גולה מרצון, לפרוש ל"חדר ריק" ולהתבצר שם בבדידות. להישכח, להיות משותק, מחוק, מבלי לדעת כבר מה מוטל עליך ומה יהיה בסופך.

כן, מעתה, רק ככה: מעתה ואילך – לא נחשוב הרבה, לא נאמץ כלל את הראש. נתרכז בזוטות ולא נחוש שום אחריות. נהיה סתם אזרח, שקט ו"מסודר", מה שקוראים "אזרח טוב": אחד כזה שרעיונות, מחשבה מחודדת, דעות, רחוקים ממנו והוא לא מעורר בשכנו שחושב אחרת ממנו שנאה, פחד וחשד. אזרח שלחשוב, להתפלסף ולשבור את הראש זה כבר לא בשבילו. שכן, מי שלא אכפת לו, דבר גם לא כואב לו כל כך.

לנגד עיניך מדינת ישראל שהכרת – מתקרבת לסיומה העצוב. והפיתוי להיכנע עצום – להשתמט מאחריות, להיות גולה מרצון, לפרוש ל"חדר ריק" ולהתבצר שם בבדידות. להישכח, להיות משותק, מחוק

והלוא זה כה פשוט – מעתה אך לאכול בשקט את האוכל הטוב, לשתות בנחת את כוס הבירה – ואת העונג המשונה שבנשיאת אחריות להשאיר לפוליטיקאים המושחתים והמנוונים, האכזריים והצבועים; כן, לעשות כך גם אם הכול יתפורר כמו עלים מצהיבים, ודבר לא יעמוד, ולדבר לא יהיה ערך וכלום לא יישאר, אלא רק נהנתנות דשנה ומפונקת.

אלא שאז עולה פחד עצום ונורא. מתוך ישותך-שלך הוא בוקע בכוח רב: אדם שאבדה אמונתו בעתיד, גורלו נחתם. בטלה גם אחיזתו הרוחנית. וכי זו תהיה מנת חלקך? לחיות את החיים עם "סליחה שאני נושם"? בלי משמעות ובלי תוכן? ללא אופטימיות ותקווה?

ומתוך תחושת הזרות, תחושת האפסות והעליבות אפשר להרגיש איך מתעורר רצון, דחף, לשוב ולחוש לעומקו את אותו הדבר שכלה ושחשבנו שאבד לנו – במציאות שהתכוונה בזדון לכבות אותו בקרבנו: היותנו יהודים שחיים בארץ מפני שרצוננו לחיות כאן כבני אדם חופשיים, אנושיים, עם חמלה, המתעבים מעשי נבלה ועוול; אזרחים שמאמינים בציונות גלוית-עיניים, מאוזנת, מתאפקת, חילונית, הרואה את העבר היהודי כלקח ולא כציווי מיסטי; היותנו ישראלים שמאמינים כי כברת אדמה זאת מהווה ארץ מולדת לשני עמים. ולפתע אנחנו מבקשים להשתמש בשעת כושר זאת להתבוננות ולהגשמת ערכינו.

וכל זה שואל לטעם החיים: המחשבה שאנחנו מבקשים להיות ראויים לתוכנית מתאר הומניסטית, דמוקרטית וליברלית – מגרשת את הייאוש. ובתוך כך, מתעוררת התביעה לקבוע את גורלנו בפעולה.

כי אנחנו מבינים שאפשר לרצות יותר. שהחיים הם יותר ממה שדעך מאיתנו וממה שאזל מתוכנו בלי הרף. ושבה ויוקדת אותה תקווה נושנה לפשר, למשמעות, ובוקעת אמונה בכך שאפשר בכל זאת לברוא חיים כתיקונם – שוב ושוב – בכוח המחאה, המרי, ההתנגדות, ההתקוממות.

אנחנו מבינים שאפשר לרצות יותר. ושבה ויוקדת אותה תקווה נושנה לפשר, למשמעות, ובוקעת אמונה בכך שאפשר בכל זאת לברוא חיים כתיקונם – שוב ושוב – בכוח המחאה, המרי, ההתנגדות, ההתקוממות

כתנועה לוחמת. ברחובות. על נפשנו. בכל הכוח. והלב חרד: אמנם מולנו עדר קרנפים דוהר – אלא שנוכל לו כי נזנק אל מאבק שצדקתו שלמה. ומאבק זה ניחן במאמץ עצום, במשמעות גורלית, באחריות כבירה – והוא קורא לנו, על כנפי האמונה – לא לעמוד מנגד.

לאה ענבל דור היא סופרת ("טיפות שהן ים", "שוליה נודד") ועיתונאית. כותבת מאמרי דעה לצד ביקורות ספרים "בתרבות וספרות" ב"הארץ" ב"ידיעות אחרונות" ו"בעיתון 77". בין מייסדי השבועון "כותרת ראשית" לצד נחום ברנע ותום שגב ובהמשך במוסף "הארץ" ובמוסף השבת של "ידיעות אחרונות". כיהנה בעבר כחברה ב"מועצה לתרבות ואמנות" של משרד התרבות, והיום חברה בהנהלת התזמורת הקאמרית. נולדה באלוני אבא, ומתגוררת כעת ברמת גן. משפטנית בהשכלתה.