הלב שלי החסיר פעימה כשראיתי את מספר הטלפון של בית הספר של בני הבכור על המסך. "הלו, האם זו ד"ר סקינזי? אל תדאגי, לוקאס בסדר גמור. אני רק רציתי ליידע אותך שהייתה איזו תקרית אנטישמית קטנה בבית הספר היום".

שאיפה. נשיפה. "מה קרה הפעם?" שאלתי.

הפעם האחרונה בה אירעה "תקרית אנטישמית קטנה" הייתה כשלוקאס הזכיר שהוא יהודי בשיעור חינוך דתי, ואחד מבני כיתתו הקניט "מקווה שלא תישלח לתא הגזים!." בפעם ההיא מצאתי לנכון להביא זאת לידיעת בית הספר.

בעלי ואני גדלנו בקהילות יהודיות קנדיות מנותקות מהסביבה הכללית. הלכנו לבתי ספר יהודיים מבית הספר היסודי ועד לתיכון, יצאנו למחנות קיץ יהודיים ולסופי שבוע במסגרות יהודיות. נפגשנו בשנה בה יצאנו לחיות בישראל.

כשנולדו לנו ילדים, רציתי שגם להם תהיה תחושות חמות ואוהבות ליידישקייט, בדיוק כפי שהיו לי. ולכן שלחנו אותם לגני ילדים ולבתי ספר יהודיים.

כשבעלי קיבל הצעת עבודה באוניברסיטת וורוויק שבקובנטרי, אנגליה, מקום עם אוכלוסיה יהודית קטנה וזניחה, הבנתי שהילדים שלי יגדלו באופן שונה מאד.

אבל באופנים רבים גם התרגשתי ממשמעות הדבר: לילדים יהיו חברים ממקומות שונים ומגוונים, הם יהיו אנשי העולם הגדול, הם יפתחו אמפתיה שחוצה קוים אתניים ודתיים. וחוץ מזה, מי לא אוהב מבטא אנגלי?

בחרנו לחיות בברמינגהם כדי שנוכל לשלוח את ילדינו לבית הספר היסודי קינג דיויד, ביה"ס היהודי היחיד בין לונדון למנצ'סטר. קטן וביתי, נחשב טוב מבחינה אקדמית, במקצועות החילוניים והדתיים כאחד, וממוקם באזור ירוק ויפה.

הבחירה הייתה פשוטה למדי. הילדים שלי יזכו לקבל לא רק חינוך יהודי, אלא ייהנו גם ממגוון יקר ערך שחסר לי בצעירותי: תלמידי קינג דיויד והוריהם באים מבריטניה, ישראל, אמריקה, קנדה וצרפת – וגם מפקיסטן, הודו, מלזיה ובוסניה.

כ-%85 מכלל התלמידים בבית הספר הם מוסלמים. כשנכנסים לחצר רואים שרב האמהות חובשות צעיפי ראש; רבות לובשות ניקאב, המכסה את כל הפנים מלבד העיניים. גם חלק מהילדות חובשות צעיף ראש, והבנים, שנדרשים לחבוש כיסוי ראש, לובשים כיפה סרוגה לבנה שבקושי ניתן להבחין בינה לבין כיפה.

כל הילדים משתתפים בתפילות היומיות, מכסים את עיניהם וקוראים את קריאת שמע. הם עושים קידוש, אוכלים בסוכה בסוכות ועורכים מעין ליל סדר לפני פסח.

באנגליה, מדינה שאין בה הפרדה בין הכנסייה למדינה, נדרשים כל בתי הספר לקיים "תפילה יומית קולקטיבית", על פי חוק תקני בתי הספר מ-1988. אם בית הספר משתייך לדת מסוימת, נדרשת התפילה להיות "בעיקרה בעלת אופי נוצרי".

במלים אחרות, כפי שאנחנו, וקבוצות מיעוט דתי אחרות, מבינים זאת – כל בתי הספר באנגליה הם בתי ספר דתיים – חלקם פשוט מגלים כנות רבה יותר בנושא.

בתי הספר הדתיים כאן ממומנים על ידי המדינה, ומחייבים את המועמדים למלא הצהרת קיום מנהגי דת כדי לקבל עדיפות בקבלה לבית הספר בו הם מעוניינים.

תשובה חיובית של שאלה אחת (למשל, "האם מקובעת מזוזה לדלת ביתך?") מספיקה כדי שתיחשב יהודי בעיניה של המדינה.

וכך, יהודים מקבלים עדיפות, אולם כיון שמספר הילדים היהודים קטן מכדי למלא את כיתות בית הספר קינג דיויד, נפתחות הדלתות גם בפני דתות השכנים.

חלק מהמוסלמים בוחרים בקינג דיויד מפני שהוא מציע חינוך טוב. אחרים מעריכים את האוכל הכשר המוגש בו, שרבים מהמוסלמים מחשיבים כחלאל. ויש מי שחושבים שבית ספר שנועד למיעוט דתי, יגלה רגישות גם למיעוטים אחרים.

חלק מהמוסלמים בוחרים בקינג דיויד מפני שהוא מציע חינוך טוב. אחרים מעריכים את האוכל הכשר המוגש בו, שרבים מהמוסלמים מחשיבים כחלאל. ויש מי שחושבים שבית ספר שנועד למיעוט , יגלה רגישות למיעוטים אחרים

אחת מחברותי המוסלמיות, שילדיה לומדים עם ילדי, סיפרה לי שמשפחתה נמלטה מרצח העם בבוסניה. סיפרתי לה שהסבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה. היא אמרה שההיסטוריה הטרגית, ותחושת הקהילה שלנו – הדומות לשלה – היוו חלק מהגורמים שמשכו אותה לבית הספר.

בבסיסו, לאסלאם קשרים הדוקים ליהדות, וארגונים חברתיים צצים להם ברחבי העולם ומזכירים לנו על הקשרים הקיימים בינינו. אז למה שאהיה מופתעת מהעובדה שחברינו המוסלמים הם מבני הברית הטובים ביותר שלנו?

המחברת, קרן סקינזי (צילום: באדיבות קרן סקינזי)

תנו לי לחזור לרגע לשיחת הטלפון שקיבלתי מבית הספר של בני. לוקאס לומד בבית ספר על-יסודי, לאחר שסיים את קינג דיויד לפני מספר שנים.

בבית הספר הזה גוף התלמידים מגוון, ובית הספר מנסה לגלות רגישות לצרכים השונים של התלמידים, אבל לנו יש את הטענות שלנו. בכל שנה אנחנו צריכים להתווכח עם בית הספר שיאפשר ללוקאס להיעדר בחגים היהודיים.

ועם זאת, בדרך כלל הדברים עובדים חלק. לוקאס אוהב את בית הספר שלו.

בתקרית האחרונה היה מעורב ילד חדש. בכל שיעור שאלו אותו המורים את אותה שאלה: "מה הביא אותך לבית הספר שלנו?" ובכל שיעור הוא השיב את אותה תשובה: "המורה שלי בבית הספר הקודם היה יהודי! ואני שונא יהודים!"

כשהוא הגיע לכיתתו של לוקאס הוא חזר על התנהגותו – ומי שקם להגנתו של בני היה תלמיד מוסלמי ושמו עומאר. "זו גסות רוח," אמר עומאר. "וגם די גזעני!"

עומאר ולוקאס לא באמת חברים קרובים. אני לא חושבת שזו הסיבה שעומאר קם ואמר את דעתו. בנוסף לכך שהוא בן להורים עם ערכים טובים, עומאר רגיש לגזענות, ובמיוחד לאנטישמיות, מפני שהוא בוגר של קינג דיויד

עומאר ולוקאס לא באמת חברים קרובים. אני לא חושבת שזו הסיבה שעומאר קם ואמר את דעתו. אני חושבת שבנוסף לכך שהוא בן להורים עם ערכים טובים, עומאר רגיש לגזענות, ובמיוחד לאנטישמיות, מפני שהוא בוגר של קינג דיויד.

אולי זה "קטע מצחיק" שמוסלמים קוראים קריאת שמע, כפי שציינו אנשים שצפו בבית הספר, ואולי החינוך היהודי בבית הספר לא היה חודר לעומק הזה אילו כל התלמידים בו היו יהודים. אבל נראה שהייתה לו השפעה עמוקה על ילדים שלמדו בו, וילדים אלה נושאים איתם כבוד ליהודים, כבוד שהם מפיצים אחר כך בעולם.